הפרק Remember של וויאג'ר מציף לב'אלנה טורס זכרונות טובים. ואז הם הופכים להיות מורכבים וטעונים.
העניין הוא שהזכרונות הללו אינם שייכים לה.

הפרק גם מציף לצופים בו זכרונות ומחשבות. כך קרה לד"ר אסף הרדוף.

 

 

---

בעונה השלישית של "וויאג'ר", בפרק Remember מבקרים בספינה אורחים מהגזע האנארי. היכולת המיוחדת שלהם היא טלפתיה, כפי שאנו רואים בסצינה בה מנהיג האנארים מעביר מיכולתו המוזיקלית לקפטן קת'רין ג'יינוויי ומאפשר לה לנגן בכלי שאינה מכירה, אף שאין לה רקע בנגינה. הימים בספינה מתנהלים כסדרם, אך בלילות חווה ב'אלנה טורס חלומות סוערים על רומן עם בחור צעיר בשם דייתן, אנארי שאיננו בספינה וב'אלנה לא ראתה אותו קודם. בחלומה מתייחסים אליה כאל קורנה, אנארית אשר חיה בכוכב שלהם, אך כמובן בגופה של ב'אלנה, שאחרת החלום יהיה זר לה ולנו. החלום הראשון אירוטי לחלוטין, ושואב אותה לתחושות עמוקות ומהנות, עד כדי כך שהיא אינה מצליחה להתעורר למשמרת בזמן.

אולם במהרה מופיע קונפליקט בחלומות. אנו לומדים שאביה האנארי, מנהיג ובעל עמדה חזקה בקהילה, מתנגד למערכת היחסים שלה, וזו אינה התנגדות הקשורה לאופיו המיוחד של דייתן, אלא לזהותו האתנית. דייתן הוא חלק מקבוצה המכונה "הרגרסיבים". אף שלא לגמרי ברור אם החברות בקבוצה מתבססת על בחירה ערכית, על זהות אתנית או משהו אחר, ברור לגמרי שזו קבוצה חלשה ולא פופולרית. הקבוצה מוצגת בידי אביה של טורס ככזו שמתנגדת לקידמה טכנולוגית, מפגרת, מפריעה לקבוצה השלטת, מזוהמת ומפיצת מחלות. אנו רואים בהמשך את ב'אלנה זוכה בפרס חשוב, וצועדת במסלול קידום בחייה המקצועיים; לעומת דייתן, שמנוע אפילו מלהציג מועמדות למסלולי קריירה מוערכים.

הדרמה האישית הופכת במהרה לקבוצתית, כאשר מתחיל טרנספר מאורגן כפוי של הרגרסיביים, בו ב'אלנה נוטלת חלק. היא נחרדת לגלות שדייתן אמור להיות מועבר גם הוא, אך הוא מגיע אליה בלילה ומספר שהתחבא. הוא מוסיף ומספר שקיימות שמועות שהטרנספר אינו אמיתי, ולמעשה מדובר בהשמדה המונית. היא מתקשה להאמין. כאשר אביה דופק על דלת חדרה, דייתן מתחבא. ב'אלנה מספרת לו על השמועה והוא דוחה אותה כמגוחכת. לאחר מכן הוא אומר לה שראה את אהובה מתלחש עם צעירות אחרות. בשלב זה היא נשברת ורומזת לו שדייתן מתחבא בחדרה. האב תופס אותו, כשהוא מתקשה להאמין כיצד נבגד. הבגידה אינה מסתיימת בגירוש מחדר השינה, אלא בקשירה לעמוד בפומבי, ובהליך של שריפתו בחיים למול אהובתו הבוגדנית.

בשלב זה תמים החלומות של טורס. עוד קודם לכן הבנו שהחלומות הם זכרונות אמיתיים של אחת האורחות האנאריות המבוגרות בספינה, שמתה לאחר שהבהירה לב'אלנה שהיא חייבת לספר את האמת. בסיום הפרק ב'אלנה מטיחה באורחי הספינה שהם ביצעו הכחדה המונית, אף שהמנהיג מכחיש את הדברים. כשברור שכעת כבר לא ניתן להציל איש, השאלה הפתוחה היחידה היא אם התרבות האנארית תמשיך בהכחשת המציאות או תיקח אחריות על מה שנעשה בה לפני עשרות שנים.

~ ~ ~

צפיתי בעבר בפרק והוא לא הרשים אותי במיוחד, אך בצפייה מחודשת (תודה נטפליקס!) הוא עורר בי כמה מחשבות. האחת נוגעת לכפייה קוגניטיבית. התייחסתי לעניין זה בקצרה ב"אני זכור, משמע אני קיים", בקשר ל-The Inner Light של "הדור הבא". כפי שז'אן-לוק פיקארד עבר באותו פרק חוויה קוגניטיבית כפויה לחלוטין, כך גם ב'אלנה עוברת חוויה קוגניטיבית כפויה. הכפייה כלפי פיקארד הייתה חזקה בהרבה, משום שהוא נקרע מספינתו אל תוך חיים אחרים, מציאות אחרת, כוכב אחר וזהות אחרת, למשך עשרות שנים, בחווייתו הקוגניטיבית. הכפייה כלפי טורס הייתה מתונה יותר, משום שהיא הייתה בחלומותיה בלבד, והיא יכלה ואומנם בחרה לשתף אחרים בזמן אמת בחוויתה, לצד המשך חייה במציאות המוכרת לה. בהמשך, הדוקטור אף צייד אותה במכשיר אשר יעצור את המשך החלומות, והיא השתמשה בו זמן מה, עד שבחרה להסירו כדי להמשיך בסיפור ולגלות כיצד הסתיים. אולם עדיין מדובר בכפייה. בראשיתה, זו כפייה בעליל, משום שהיא לא ביקשה ולא הסכימה לחוות את הזיכרונות האלו מגוף ראשון. בהמשכה, זו גם כפייה, משום שנבלעה לתוך עולם של רגש ותחושה, ולא הייתה חופשיה עוד לעצור את הסיפור, סיפור אשר חוותה בגוף ראשון כאמור, דבר שהחיים המודרניים מאפשרים לנו רק בהקשר אותנטי או בחלומות. ב'אלנה היא קורבן של קורנה, שמלאה חרטה בדיעבד, ואומנם עליה להתחרט. חולשתה וקנאתה הובילו למותו של חף מפשע שכנראה אהב אותה; ואף שהיא מוצגת כמי שאהבה אותו, נדמה לי שהשתוקקה אליו ותו לא, בלי אהבה, בלי אמפתיה ובלי בדל של נאמנות כלפיו. כצעד מכוער אחרון, כפתה את תחושות האשמה שלה על ב'אלנה החפה, ובפחדנות האופיינית לה נמנעה מלהתייצב בעצמה מול בני עמה.

המחשבה השנייה שהתעוררה בי נוגעת לכוחם של חלומות. חלומות הם מטיבם סוג של כפייה קוגניטיבית. מוחנו מספק לנו סיפורים מגוונים ומפתיעים. לעתים הם נעימים, מרגשים ומעוררי תשוקה. לעתים אחרות הם מתישים, מפחידים ועצובים. אף שקיימות דרכים לעודד חלומות בנושאים מסוימים, וקיימות דרכים להשתלט על החלום במסגרת החלום הצלול, ככלל אין לנו בחירה מה לחלום ומה לא. כמו שקרה לב'אלנה, חלק מהחלומות שלנו אינו עוזב אותנו עם היקיצה, משום שהחלום הוא הרבה יותר מסיפור. לעתים הוא דרך עבור תת ההכרה שלנו להשתלט על חלק מהכרתנו ואף מתשוקתנו ורצוננו. חלום אירוטי על מכר עשוי לבטא תשוקה כלפיו, ועשוי גם לייצר אותה ממש.

המחשבה השלישית עוסקת בחלומותינו המטפוריים: שאיפותינו הגדולות והיום-יומיות. גם את אלו, למעשה, איננו בוחרים, כפי שכתבתי בקצרה ב"אשליית הנפש". האדם אינו בוחר את רצונותיו ואת תשוקותיו. אין לנו דרך לבחור לרצות מסלול קריירה מסוים; לכל היותר אנו יכולים לבחור אם לקדם שאיפה קיימת או לא, אם לצעוד בדרך נתונה או לא. ב'אלנה למשל לא בחרה לרצות להיות המהנדסת הראשית של הספינה; היא פשוט רצתה. היא גם לא בחרה לאהוב את תום פאריס, או לא להימשך לווריק שחיזר אחריה. איננו יכולים לבחור להימשך לאדם שאנו סבורים שהוא מתאים לנו, או שלא להימשך לאדם שאנו סבורים שאינו מתאים לנו; לכל היותר אנו יכולים לבחור להיכנס למערכת יחסים או לצאת ממנה. איננו יכולים לבחור לאהוב אדם אחר, ואיננו יכולים לבחור להפסיק לאהוב. אנו יכולים לנסות ולייצר אהבה אצל אחרים, אך לא אצל עצמנו. כל שאנו יכולים הוא להתמסר לאהבה או להתנגד לה. מה שנכון לאהבה נכון גם לשנאה, לחיבה, לקנאה.

התהליכים שבהם מעוצבים רצונותינו והעדפותינו מתחילים מגיל רך, שבו איננו יכולים להתנגד למציאות אשר נכפית עלינו, כיאה לכל תינוק וכל פעוט, בהגדרה ממש. אנו לומדים מהורינו ומסביבתנו דברים רבים, חלקם במודע וחלקם לא. אנו לומדים מה יפה ומה מכוער, מהי הצלחה ומהו כישלון, מה מוערך ומה בזוי. מסרים רבים אנו לומדים מהתרבות סביבנו – מהקולנוע, מהטלוויזיה, מהספרות, מהרשתות החברתיות וכדומה. בין היתר אנו מפנימים שלא במודע תפיסות מגדריות, לאומיות, דתיות, עדתיות, גילניות; אידיאלים של יופי; תפיסות של כיעור ודחייה, ועוד. רובנו המוחלט יעבירו הלאה את התפיסות הללו, במודע או שלא, לדורות הבאים. מיעוטנו, אשר מוכן להכיר בכך שחלק מרכזי מהמיהות שלנו בעצם נכפה עלינו, עדיין מתקשה מאוד ולעתים אף אינו מסוגל להיפרד מתפיסות שנכפו עלינו. כוחם של רצונות, שאיפות, נטיות והעדפות שהוטמעו בכפייה ושלא במודע – עצום בהרבה לעומת כוחה של המחשבה שאנו מבקשים להיות חופשיים ברצונותינו. האם בכלל ניתן להיות חופשיים במחשבה? או שמא המוח שלנו כפוי להגיב על סדר היום שלנו, על הסביבה הפיזית שלנו, על מה שנאמר לנו? חרף הרצון לחשוב שהאדם חופשי לפחות במחשבתו, איני בטוח שאפילו שם אנו חופשיים.

אסיים במחשבה אחרונה שהפרק כפה עליי. המציאות המוצגת בפרק זועקת במשתמע על הקבלה לשואה (באופן מעניין, "וויאג'ר" מקדישה בהמשך פרק כפול בנושא השלטון הנאצי, The Killing Game). גם שם הועברו אנשים בכפייה למקום אחר, וגם שם היו שמועות בזמן אמת שאין מדובר במקום אחר לחיות בו, אלא בהשמדה; ואומנם הייתה זו השמדה המונית, אכזרית ונוראית. גם שם הרקע להשמדה כלל תפיסת עליונות של קהילה אנושית כלפי אנשים שמחוץ לה. גם שם כבר חלפו עשרות שנים, ויש מי שמכחיש שהדברים קרו. כמה קל להתכחש למציאות לא נעימה.

לאחר שחשבתי על השואה, עלתה בי עוד מחשבה שלא בחרתי לחשוב, אף שגם אותה בחרתי לשתף. חשבתי על בעלי החיים במציאות המודרנית. גם הם מוצגים באופן שיטתי ורחב כישויות נחותות מאיתנו. גם הם חלשים מכוחנו הטכנולוגי. גם הם מועברים בכפייה ממקום למקום. גם הם מושמדים באופן המוני, לא בגין שנאה, אך כן באמצעות תחושת עליונות דורסנית. אנו מותנים מגיל אפס לצרוך אותם בצלחתנו, ללבוש את עורם, להתבדר מהם. בלוטות הטעם שלנו התרגלו לטעמם ואנו מתקשים לדמיין את עולמנו בלי לאכול אותם ואת הפרשותיהם. גם ב"מסע בין כוכבים" בכלל וב"וויאג'ר" בפרט היוצרים מגלים חוסר דמיון בהקשר הקולינרי, כאשר מתברר שגם אנשי העתיד לא מוותרים על סטייקים, על סלט עוף ועל קפה עם חלב. אין זה משנה לצורך העניין אם אלו משוכפלים או מסונתזים; הבחירה לדבר עליהם היא עדות לכבילתם של התסריטאים למציאות הקולינרית העכשווית, לחוסר היכולת לדמיין עולם שבו התפריט האידיאלי (ולא רק הבישולים של ניליקס) יהיה שונה לגמרי, וגם השפה שתתאר את מרכיביו. האובססיה המערבית לסטייקים אינה דבר נצחי, וכמוה גם האובססיה לקפה.

באופן כללי, מה שהאדם מעולל לבעלי החיים – מוסתר מאיתנו בילדותנו, לעתים תוך שקרים אשר מגיעים אף מסביבתנו הקרובה ביותר, ותוך הסתרה לשונית וחזותית של מעשינו. כאשר האדם הטיפוסי נחשף לאמת בגיל מבוגר יותר – הוא אינו חופשי שלא לרצות להמשיך ולצרוך את המוצרים שהופקו בניצולם ובהשמדתם. לכל היותר הוא חופשי לבחור להפסיק את הצריכה או לצמצם אותה. אולם אפילו החופש הזה מצומצם לאור הסביבה והתרבות שמקיפה אותו, תרבות שבמקרה הטיפוסי מדחיקה את האמת על היחס האנושי השיטתי לבעלי החיים, ולעתים גם מגחיכה את הטענות בעד הפסקת הניצול והקטל. אף שבעלי החיים הם קורבנות שאין כדוגמתם מבחינת היקף הפגיעה והניצול אותם, גם האדם הוא קורבן. הוא קורבן לתעשיות ענק, לכלכלה עצומה ולתרבות אדירה, אשר כופות את עצמן עליו למן ינקותו.

האמת על בעלי החיים אינה נחשפת בסדרות פופולריות, לרבות כאלו שזועקות אמת וצדק, וזאת מסיבה פשוטה מאוד: חשיפה כזו תתנגש חזיתית בצופה, תגרום לו אי-נעימות, וזהו מתכון רצוי לחשיבה מחודשת, אבל גם מתכון בלתי רצוי לאובדן רייטינג. מוטב לנהוג כמו האנארים, להסתיר את האמת בשיטתיות וליהנות מפירותיה, ואפילו ללעוג לאלו הזועקים את האמת. הסיכוי שניחשף לאמת – באופן רחב ושיטתי – תלוי במקריות, לעתים באדם אחד שמחליט לחשוף אותנו, כמו קורנה שחשפה את ב'אלנה. כמוה, אנו יכולים להחליט לזעוק את האמת, אף שכמוה כנראה ניתקל בקיר של הכחשה, הדחקה ואולי גם הגחכה. להבדיל ממנה, אין לנו את הפריבילגיה לשפוט את העבר של מין אחר ולהרגיש שאנו טובים יותר. איננו עוסקים בזוועה שהסתיימה לפני עשרות שנים בכוכב מרוחק בידי יצורים אחרים. הגיהנום שהאדם כופה על בעלי חיים נמשך כיום, וביתר שאת, כאן ממש, על ידינו ועבורנו. עבורם זהו אינו חלום בלהות; זהו סיוט מתמשך וכפוי. האם לא הגיעה העת להשתחרר מהכפייה?

---

עוד מאת ד"ר אסף הרדוף, על פרקי "וויאג'ר" ובכלל:

• על השנאה – VOY: Nemsis ו"כוכב הקופים: השחר"
• אור פנימי וחרדת האבדון: אני זכוּר, משמע אני קיים – TNG: The Inner Light; VOY: Course: Oblivion
• זוגתי, רובוט: "מסע בין כוכבים" – רומנטיקה עם מחשבים
  
• טכנולוגיה מתקדמת ואשליית הנפש הווירטואלית: על גבולות הניצול האנושי
  
• בין הפיזיולוגיה והמוטיבציה: משחקי תודעה ופירמידת הצרכים של יצורים סינתטיים
  
• גיבורים על חלשים: על הקרבה, קרבנות ומקריבים – רצח חפים בידי הקפטן – VOY:Tuvix; ENT:Similitude

עוד על פרקי "וויאג'ר" מאת אחרים:

• ולבסוף הופיע האדם – בהשראת VOY: Death Wish – מאת אורן בן יוסף
• חוויה חוץ גופית: על בשר ודם וגוף הולוגרפי – VOY: Lifesigns – מאת subatoi