עברנו ימים לא פשוטים לאחרונה. המציאות הרימה ראש והזכירה לכולם שהיא כאן, ושהיא מורכבת.
בין סיום(?) מבצע "צוק איתן" על כל רבדיו לבין תשעה באב על כל משמעויותיו לבין יום השנה ה-69 להפצצת הירושימה שיחול מחר – ד"ר אסף הרדוף, מרצה למשפטים במכללה האקדמית צפת ובאונ' חיפה, מצא קווי דמיון בין הפרק Nemesis של "וויאג'ר" לבין הסרט החדש של "כוכב הקופים" לבין המציאות. קווי הדמיון נוגעים בשנאה וביחס לאחר.

"על השנאה", לפניכם.

בפרק Nemesis של "מסע בין כוכבים – וויאג'ר" (עונה 4, 1997) הולך קומנדר צ'קוטה לאיבוד בכוכב לכת זר. לאחר שהוא מותקף הוא מוצא את עצמו עובר סדרת אימונים קרביים לקראת עימות בין "הטובים" שנתנו לו יד בשעת מצוקה, לבין הרעים, שאין להם כל שם לבד מהשם המובן מאליו – "נמסיס" (אויב). צ'קוטה שומע סיפורים קשים על אכזריות האויב, לרבות הבוז שהאויב רוחש לטובים, כשהוא הורג אותם והופך את גופותיהם כדי שלא יוכלו להגיע לחיים שלאחר מכן. צ'קוטה פוגש את בני הכפר של חבריו החדשים ומתקבל באהבה גדולה. בהמשך, לאחר קרב שהוא עובר, הוא מגלה שהכפר הושמד באכזריות, הקשישים והילדים נטבחו, כולל ילדה שנגעה בלבו. בינתיים, הוויאג'ר מחפשת אחרי צ'קוטה ובסוף מצליחה להגיע אליו בעזרת מתווכים שלוחמים בנמסיס האכזריים ומגישים את הסיוע המתבקש לוויאג'ר. ואז מתגלה שהצד שסייע לחלץ את צ'קוטה – אינו הצד של הטובים, אלא דווקא הנמסיס. צ'קוטה רואה במו עיניו שהכפר שראה מושמד הוא הולוגרמה, ומגלה שכל מה שעבר – בא כדי לחייב אותו רגשית למערכה. הוא מבין מה עבר. בשובו לספינה הוא פוגש את נציג הצד שהציל אותו – הנמסיס. הנציג בא לברכו לשלום, וצ'קוטה, חרף היותו הדמות הרוחנית ביותר בסדרה, אינו מסוגל להתייחס אליו כלל, והוא עוזב את החדר בכעס. קפטן ג'יינווי רודפת אחריו, והוא מסיים את הפרק במשפט מצמרר: "I wish it were as easy to stop hating as it was to start".

הפרק הנהדר מלא בתובנות. כצופים אנו עוברים את המסע יחד עם צ'קוטה. אנו מתחברים לצד לעימות שאינו מוכר לנו, צד שבמקרה לגמרי דומה לנו פיזית. אנו מתקוממים לשמע הזוועות שהצד השני מבצע, למרות שכלל לא ראינו אותן במו עינינו. אנו חשים שהגדרת צד זה כמפלצתי הולמת ומדויקת. אנו נחרדים לגלות את ההרוגים החפים מפשע, שרגע לפני כן ראינו מלאים באהבה וטוב. ואנו מתקשים לקבל שהצד השני – שאינו דומה לנו פיזית – הוא הצד הטוב, או למצער לאו דווקא הצד הרע. גם אחרי שאנו מבינים ששיקרו לנו – יש לנו עדיין נטייה להזדהות עם הצד הראשון שראינו, הראשון שסיפר לנו את הסיפור. גם אחרי שאנו מבינים שניצלו אותנו – עדיין קשה לנו להשתחרר מהשנאה.

הוליווד של השנים האחרונות מתרחקת, לפחות לעתים, מהמסר הישן של טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. מסר של טובים שנראים כמונו מול רעים שנראים אחרת, מפלצות שלא ניתן לדבר עמן, ניתן רק להרוג אותן – וכך יש לעשות, לפני שתהרוגנה אותנו. "וויאג'ר", במובן הזה, שלחה מסר לא אופייני לסדרה עצמה ולכל הזיכיון: לא תמיד יש טובים ורעים, לא תמיד ברור מי טוב ומי רע. המסר הזה לא אופייני, משום שוויאג'ר בפרט וספינות הצי בכלל תמיד התאפיינו במוסריות עדיפה על כל אויב שקרן, תאב דם, נצלן, תחמן, תככן. לעתים היה מרגיז לראות את הפשטנות הזו, את הצדקנות, את חוסר המורכבות – בעולם שמראה איך אפשר להיות גם צודק לגמרי וגם להיחלץ מכל בעיה בלי להתפשר על העקרונות. אז על המסר הזה – בני האדם שהגיעו לשלמות מוסרית – לא ויתרו גם הפעם, אבל לפחות הסכימו להציג לנו עולם חד פעמי שהוא מורכב, עולם שהאמת והצדק בו מוסתרים ומזויפים.

~~~

הסרט "כוכב הקופים: השחר" (2014) מראה שני צדדים למלחמה. בכל צד יש כאלו שמאמינים שאפשר לחיות בשלום, ויש להם סיבות טובות להאמין בכך. לצדם יש כאלו שמאמינים שהצד השני מתכנן להשמידם ולכן יש להשמידו, וגם להם יש סיבות טובות להאמין שמוות לאויב הוא התשובה היחידה לטובת הצד שלהם, הצד המואר והצודק. אלו שרוצים מלחמה – יש להם סיבה טובה שלא לבטוח בצד השני – הם עברו התעללות או שאיבדו את משפחתם. אלו שרוצים שלום – מתקשים מאד לייצר אמון ולשמרו, אפילו עם אלו שרוצים שלום בצד השני. כמה קשה להאמין שהצד השני מסוגל להיות מוסרי, מסוגל לחשוב על שלום, מסוגל לכבד אותך ואת השוני והדמיון ביניכם. הגם שיש לוחמי שלום בשני הצדדים, לאחר שהמלחמה כבר פרצה, הסרט שולח מסר עגום באשר לסיכויי השלום, לקראת ההמשך הצפוי בסרט הבא.

הסרט המצוין מזכיר לנו שגם אלו שנדמה שהם כמונו – אינם בהכרח כמונו ולצדנו, ואלו שנדמה שהם שונים ונגדנו – אינם בהכרח שונים ואינם בהכרח נגדנו. הוא אינו מציג חלוקה לטובים ורעים, ואין אפילו דמות אחת בסרט שהיא מפלצתית. גם הדמות הרעה המרכזית – ניתן להבינה, אם מנסים, גם אם מעשיה מקוממים. חוסר האמון במצב שבו הקרב כבר החל – הגיוני. חוסר היכולת לבנות אמון במצב שכזה – הגיוני גם כן. אף אם אין באמת טעם במלחמה, משום שאין ניגוד אינטרסים אמיתי – למלחמה יש היגיון משלה, והיא שעונה על חוסר אמון בפתרון אחר. שני הצדדים דומים, בכאב ובסבל שעברו, בדאגה ובחוסר הוודאות, בחוסר המושלמות המוסרית שלהם. לאורך הסרט נערכת אנלוגיה בין חברת הקופים החדשה לחברת האדם הישנה. בסצינת הפתיחה הקופים צדים איילים, ובהמשך רוכבים על סוסים: ניצול בעלי חיים חלשים יותר הוא כנראה סממן של אינטליגנציה, וגם המוסריים – מנצלים והורגים.

כיאה להוליווד המודרנית, העולם שמתואר ב"כוכב הקופים" הוא מורכב הרבה יותר. השנאה שמוצגת בו אינה חסרת פשר, אלא היא תרגומו של חוסר אמון בלתי פתיר. איך אפשר להאמין שיש פתרון דיפלומטי כשהצד השני התעלל בך בעבר? איך אפשר לקוות לעולם טוב כשילדיך מתו בגלל מגפה שנבעה מהצד השני, גם אם הצד שלך הוא זה שהדביק אותם? איך אפשר לבטוח במישהו שחברו יורה בחברך – גם אם הוא יורה רק בגלל פחד? אין תשובה לשאלות הקשות האלו. מעבר לשאלות שמציף "כוכב הקופים: השחר" בנוגע למה שאנו חושבים על האויב שלנו – הוא מציף גם שאלות באשר למה שאנו חושבים על מי שלצדנו, מה הוא מסתיר מאיתנו ומה אנו מפניו, כיצד אנו מרמים זה את זה לחשוב מה שנוח לנו, כיצד רגשות כל כך חזקים של שנאה ופחד אצל רבים כל כך – מבוססים על שקר. ועל השקר הזה הם יהרגו וימותו, ולעולם לא יידעו שזה היה שקר. ויום אחד האמת כבר לא תשנה. האמת תהיה מה שיסופר. האמת תהיה מלחמה.

~~~

בימים אלו בישראל, חלקנו חושבים שהאויב הוא מפלצת, וכל מי שסמוך אליו הוא מפלצת גם כן. השיח הפנימי בתוכנו מתאפיין בכעס רב, בהאשמת אחרים, בחוסר אמון שיכול להיות גם אחרת. העימות כבר החל, והשנאה כבר פה. האם אפשר לעצור את השנאה? האם יש סיכוי לשלום, בינינו לבינם או לפחות בינינו לבינינו? במדינה שאינה מסכימה לקבל שלא כל מה שנראה כמונו הוא כמונו ולצדנו, ולא כל מה שנראה אחרת הוא אחר ונגדנו, במדינה שבה יש רק סיפור אחד ואמת אחת – קשה לדמיין משהו אחר מלבד מלחמה. אולי באמת מגיעה לנו מלחמה. ואולי נצליח להקשיב גם לסיפורים אחרים, נצליח לייצר אמון, ומי יודע – אולי נגלה אחרים כמונו במקומות שלא ציפינו.

ד"ר אסף הרדוף הוא מרצה למשפטים במכללה האקדמית צפת ובאונ' חיפה, מתמחה במשפט פלילי ובעיקר בפשע מקוון