אור פנימי וחרדת האבדון: אני זכוּר, משמע אני קיים – TNG: The Inner Light; VOY: Course: Oblivion – מאת ד"ר אסף הרדוף

הפרק The Inner Light של "הדור הבא" זכה בפרס הוגו ב-1993, אבל איש מאיתנו לא היה זקוק לחותמת האיכות הזו. הוא אחד הפרקים שיש קונצנזוס סביבו, הסיפור שהוא מספר על זכרון ושכחה הוא מרגש מאוד, אך לצד אלה הוא נוגע גם במוות ובהתמודדות עימו. גם הפרק הדרמטי והייחודי Course: Oblivion של "וויאג'ר" עוסק בנושאים הללו, באופן אחר לגמרי.
ד"ר אסף הרדוף כותב על קווי הדמיון שבין שני הפרקים המרתקים הללו, והדרך שבה כל אחד מהם נוגע בנושאים המשותפים.

innerlight_hd_032

 

Ressik_on_Kataan_HDThe Inner Light בעונה החמישית של "מסע בין כוכבים: הדור הבא" היה מאז ומעולם האהוב עליי. לקראת רשימתי גיליתי בוויקיפדיה ש"הפרק נחשב על ידי מבקרים ומעריצים רבים כפרק הטוב ביותר של כל זיכיון 'מסע בין כוכבים'". אני מסכים. הפרק התמקד בקפטן ז'אן-לוק פיקארד, כנראה הדמות המוצלחת ביותר בזכיון, ודאי הכריזמטית מכל. פיקארד מוכה בקרן שמגיעה מגשוש שצף בודד בחלל. בשובו להכרתו הוא מוצא עצמו בכוכב קאטאן ומנסה לשווא ליצור קשר עם חלליתו: הטכנולוגיה שבנמצא אינה מתקדמת דיה. ההפתעה הגדולה היא שפיקארד מגלה שיש לו בעולם זה שם (קיימן) וזהות, רעיה וחברים, מסלול חיים. הגם שחייו החדשים מקדמים אותו בסבר פנים אוהב, פיקארד אינו משלים עם גורלו, מסייר בכוכב ומנסה לשוב לספינתו. בחלוף השנים הוא משלים עם גורלו, לומד לקבל את חייו, לצחוק עם חברו הטוב בטאיי ואף לאהוב את זוגתו אלין. בהמשך הוא מביא צאצאים, לומד לנגן בחליל שהוצג לו כתחביבו ומשתלב בחיי הקהילה.

בשלהי חייו, לאחר שידע אהבת אישה, אהבת ילדים ונכדים, לאחר שקבר את חברו הטוב ובהמשך את אשתו, הוא מבין שנגזר דינו של הכוכב ואין דרך להצילו. ניתן רק להציל משהו מהכוכב, בשיגור גשוש. בהביטו לשמיים מסונוור, מופיע לפתע בטאיי ומייד אחריו אלין. הם מסבירים לו את שאנו הצופים כבר יודעים: העולם שחווה אינו אמיתי, וההתרחשות כולה הייתה במוחו. כוכבם כבה מזמן, והייתה זו דרכם להוסיף ולחיות, דרך מחשבותיו וזיכרונותיו. רגע הגילוי עמוס בנוסטלגיה וגעגוע מצד אחד, ורגע שבו האמת ניצחה את מחשבות התעתוע, מצד אחר. בשובו לחללית, מוסר לו קומנדר רייקר קופסה ובה חלילו שהתגלה על הגשוש. הוא נוטל אותו בהתרגשות ומוצא, שגם בעולם האמיתי רכש לעצמו כישורי נגינה: היה זה יותר מחלום. אמנם התגשמה תכניתם של אנשי הכוכב שמת מזמן: הם זכו לספר את סיפורם, ומשהו מהם שרד.

demon_144מ"הדור הבא" – ל"וויאג'ר". בפרק המעניין Demon מהעונה הרביעית מגיעים טום פאריס והארי קים לכוכב ללא תנאי חיים נאותים, כדי לכרות דיליתיום להמשך המסע הביתה. משהם מבוששים לשוב לספינתם, נוחתת הוויאג'ר לחפשם, והשניים נמצאים מחוץ לחליפת החלל שלהם – נושמים באופן עצמאי, אף שאין חמצן באוויר. התעלומה מסתבכת כשהם שבים לספינה ואינם מצליחים לנשום בתנאיה. בהמשך מתגלה שטום והארי אינם הם עצמם, חרף דמותם המוכרת לנו ותודעתם המסתמנת. נוזל צמיגי שכפל את הדנ"א של השניים, ומי שראינו אינו אלא שכפול. יתרה מזאת: הנוזל תפס חזקה בספינה ואינו מוכן לשחררה אלא אם יינתן לו לדגום את הדנ"א של אנשי הצוות. אנשי הצוות מסכימים, רובם או כולם. בסצינה נהדרת עוזבת הוויאג'ר ואילו הצוות המשוכפל, שחזותו כה מוכרת לנו, נותר על הקרקע. תם הפרק, ונדמה שעמו הסיפור.

courseoblivion_032בחלוף עונה, הגיע הפרק הנפלא Course: Oblivion, שנפתח בחתונה המשמחת של ב'לאנה טורס וטום פאריס, אך ממשיך במותה המפתיע של ב'לאנה. מסתבר שבפנינו הצוות המשוכפל מאותו כוכב. הצוות שכח את היותו משוכפל ויצא הביתה, עבר הרפתקאות שעליהן לא סופר, ועומד בפני כלייה משום שהתרחק מביתו ומתנאי הכוכב שהכרחיים לחייו. החומר הגנטי שלהם הולך ומתפרק, וכמוהו גם החומר שממנו עשויה ספינתם. הם מחפשים כוכב דומה ומוצאים, אך נמנעים מלעצור בו בהיותו בידיים זרות, הגם שיכלו בקלות לגבור עליהן. הם ממשיכים קדימה, עוד ועוד דמויות מפתח מתות, הייאוש מתגבר והמוות בלתי נמנע. כל שנותר הוא לשלוח קפסולה שתחלוק את סיפורם. אך גם בכך הם כושלים. הפרק תם בהגעת ספינה אחת לעזרתם: הוויאג'ר המקורית, שמאחרת לבוא, ואינה מוצאת דבר.

~~~

"האור הפנימי" ו"המסלול לאבדון" מגוללים סיפורים שונים מאד. אגע בשני קווי דמיון חשובים וקשורים: המוות, וההתמודדות עמו.

אף שקצב ההתרחשות שונה מאד, שני הסיפורים עוסקים במוות, ולא סתם מוות – מוות המוני. "המסלול לאבדון" עושה כן במישרין, בקצב מהיר, דרך מותן האלים של דמויות מוכרות ואהובות, גם אם משוכפלות. הגם שברור שאת פניהן נשוב ונראה בשבוע הבא, אנו מבינים שלא יהיו הן בדיוק, שאיבדנו משהו יקר ערך, שלא ישוב. הן מתות בזו אחר זו, עד להתפרקות מוחלטת ואי-היוותרות דבר. המוות מונח על השולחן גם ב"האור הפנימי", גם אם לאט יותר, כיאה innerlight_hd_117לקצב עלילה שמספרת סיפור חיים שלם. אנו למדים על מותו של בטאיי בעקיפין; בהמשך אנו עדים לפרידתו העצובה של פיקארד מאלין. בטאיי ואלין הלכו לעולמם בשיבה טובה, עניין שלא פקד את נוסעי הספינה ב"מסלול לאבדון"; אולם שיבה טובה אינה מצפה לצאצאיו של פיקארד. התחזית העגומה היא של קריסת הכוכב, שאין דרך להציל ולו בדל ממנו.

לצד נוכחות המוות ב"האור הפנימי", מורגשת במיוחד נוכחות החיים. הפרק מאפשר לסדרה מהלך נדיר: להציג פרקי חיים, בלי דרמה גדולה שמניעה את העלילה, רק חלוף הזמן. דרמה גדולה מתחוללת בתחילת הפרק; בהמשך, הקצב יורד. פיקארד נרגע וגם אנו; פיקארד לומד לבטוח בדמויות החדשות וגם אנו, ובהמשך הוא ואנו אף לומדים לאהוב אותן; לקראת סיום, הוא ואנו לומדים לאהוב את עולמו החדש, גם אם לנו ברור שזהו עולם לזמן מוגבל, לפרק בלבד. פיקארד זוכה לפתח מערכת יחסים אמיתית, עמוקה ומלאת משמעות. הוא לומד לאהוב, ולא אהבה שחולפת בימים, אלא אהבה של חיים שלמים. פיקארד זוכה באלטרנטיבה שאמנם אינה מלאת הרפתקאות, אך היא ממלאת אותו וגם אותנו הצופים, מתבגר ומזדקן בחן ובאהבה.

~~~

נוכחותו של המוות מורגשת היטב ב"מסלול לאבדון" כולו, ולקראת סיום "האור הפנימי". משכך, היא מציפה תחושה שקשורה לחרדת מוות, אך אינה זהה לה: הצורך להותיר מורשת, לפחות שריד. אכנה אותה 'חרדת האבדון'. זהו, בדיעבד, הכוח שהניע את חוויית "האור הפנימי": גשוש מצא את פיקארד, והעביר את מוחו את החוויה המפורטת; להבדיל, זהו מעין כיוון לנחמה ב"מסלול לאבדון". ב"האור הפנימי" הניסיון צלח; ה"מסלול לאבדון" תם בכישלון מוחלט. שליחת היומן שמתעד את קורותיהם של צוות הוויאג'ר החלופי כשלה, ואיש לא יידע אפילו על קיומם, לבד מגורמים עלומים שנתקלו בהם וסברו שהם צוות אנושי. סיפוריהם לא יסופרו, מורשתם התפרקה כמו גופם וספינתם.

courseoblivion_371

חרדת האבדון היא תמה מוכרת בסיפורים ובסרטים. בעוד חרדת המוות נוגעת לסיום החיים, חרדת האבדון נוגעת לכליית המורשת. האדם מתמודד עמה בהבאת צאצאים, ביצירת אמנות, בפוליטיקה ובניסיון להיכנס להיסטוריה. זהו ביטוי לצורך להיזכר, ולו בידי זרים מוחלטים. מה פשרו?

רעיון הנצח, שהמין האנושי נמשך אליו, משקף ניסיון להיאחז בחיים ולהתנחם. אנו נוטים להשתמש במונח הנצח בנדיבות, למשל כשאנו טוענים שמה שעלה לאינטרנט – הוא לנצח, או שאנשים גדולים בהיסטוריה ייזכרו לתמיד, בזכות עשייתם או יצירותיהם. אולם מעבר לכך שהנצח אינו ממשי יותר מהאינסוף, ממילא איש אינו יודע מי ייזכר בעוד אלף שנה, בעוד עשרת אלפים שנה, בעוד מאה אלף שנה. בהנחה המפוקפקת שהמין האנושי יתקיים עד אז, האם יהיה שריד לאפלטון, לדה-וינצ'י, לנפוליאון, לנתניהו, לרודנברי? לאכילס, למשה, לישו? רק היהירות תעז להשיב בנחרצות. בהנחה הצנועה שממילא לא ניזכר לנצח, מדוע חשוב לנו להותיר אחרינו את סיפורנו? הרי לא נהיה שם כדי לדעת מי שמע, מי התרשם, מי זכר; ומי ששמע, התרשם וזכר – ייעלם אף הוא. פיקארד ייעלם ועמו זכרונות קאטאן. היש טעם רציונלי בהותרת מורשת, או שמדובר בעניין רגשי לחלוטין?

~~~

אסיים בתהייה. נניח שמורשת היא דבר ראוי או לפחות נחוץ לרבים. האם יש דברים שלא לגיטימי לעשות כדי להותיר מורשת? ב"מסלול לאבדון" ניסיון המורשת היה מעודן מאד: שליחת הסיפור למי שירצה לעיין בו. מנגד, ב"האור הפנימי", המהלך שריגש אותי בדיעבד הנו בעייתי ותוקפני: פלישה למוחו של אדם, כליאתו המנטלית בכוכב זר, ניתוקו המוחלט מחבריו ומכריו וגרוע מכך, דריסת זהותו. התמרון שמבצע הגשוש שיטתי ורחב: כפיית אדם לתא משפחתי, לקהילה, למקצוע. אפילו התחביב מוכתב לו בלי הבנתו, כדי שיוכל, עם סיום הפלישה המוחית, למצוא משמעות בחפץ ששרד בכוכב. מעניין לראות שהפלישה צלחה לחלוטין, לא רק בהגעה למוחו של פיקארד ובהשתלטות זמנית עליו, אלא גם לטווח ארוך. הסיפור נגע בלבו ונישא עמו אפילו להמשך הסדרה, בסצינה קצרה בה הוא מנגן לאהובתו החדשה בחליל את הנעימה שלמד בקאטאן. האם לגיטימי, בשם הרצון להותיר שריד, לפלוש למוחו של אחר, פעולה שנעשתה לא אחת בזכיונות השונים ולעתים לפחות התקבלה כתוקפנית מאד? הראוי ליצור אור פנימי בחשכת התוקפנות? אלו שאלות שהפרק אינו נוגע בהן.

להבדיל מהתוקפנות שצלחה עד כדי שלא זכתה אפילו בביקורת, ניסיון המורשת המעודן ב"מסלול לאבדון" כשל. האם הצדק הפואטי סגר חשבון עם הצוות המשוכפל, שנולד בסוג של כפייה? האם חשוב היה לסדרה לוודא ששום שכפול לא ייוותר בחיים, כדי להותיר את הייחוד של הדמויות האהובות עלינו ולא לגמדן, כמו התנגדותו של רייקר לשיבוטו בפרק Up the Long Ladder? איני יודע. מה שבטוח, העונש היה כבד: לא רק מוות, אלא כלייה מוחלטת, ללא הותרת בדל זיכרון ומורשת. נחמתם, עליה לא יידעו לעולם כמו המתים כולם, תהיה בכך שאנו נדע: כפי שסיפורו של קאטאן יחיה בזכרונותיו של פיקארד, יתקיים סיפורם בזכרונותינו הצופים.

 


ד"ר אסף הרדוף הוא מרצה למשפטים במכללה האקדמית צפת ובאונ' חיפה, מתמחה במשפט פלילי ובעיקר בפשע מקוון.

עוד מאת אסף הרדוף:
על השנאה – VOY: Nemesis ו"כוכב הקופים: השחר"

innerlight_hd_332

Advertisements

3 מחשבות על “אור פנימי וחרדת האבדון: אני זכוּר, משמע אני קיים – TNG: The Inner Light; VOY: Course: Oblivion – מאת ד"ר אסף הרדוף

  1. פינגבק: בריאן פולר בסדרה החדשה | סטארבייס972 | The Last Outpost

  2. פינגבק: בריאן פולר שובץ לסדרה החדשה | סטארבייס972 | The Last Outpost

  3. פינגבק: טכנולוגיה מתקדמת ואשליית הנפש הווירטואלית: על גבולות הניצול האנושי – מאת ד"ר אסף הרדוף | סטארבייס972 | The Last Outpost

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s