בין הפיזיולוגיה והמוטיבציה: משחקי תודעה ופירמידת הצרכים של יצורים סינתטיים – מאת ד"ר אסף הרדוף

האם דמויותיהם של דאטה והדוקטור הן דמויות אמינות, כשבוחנים את מה ששניהם חשו – כיצורים סינתטיים – על המרקע?

אסף הרדוף מנסה להגיע למסקנות ועובר בדרך בתחנות כמו: מה אם תודעתנו היתה מועברת לאכסניה אחרת. האם מקומה החדש היה הופך להיות "אנחנו"?


רשימתי "טכנולוגיה מתקדמת ואשליית הנפש הווירטואלית" התייחסתי ליצורים מעשה ידי אדם ב"מסע בין כוכבים", הנראים כאדם, ופועלים בהישען על חומרה ו/או תוכנה, והצעתי שאם הם מתוכנתים, אז גם אנחנו. רשימתי הנוכחית ממשיכה לעסוק בהם, מזווית אחרת. בין יצורים סינתטיים אלו, דאטה היה נושא הלפיד בסדרת "הדור הבא" והרופא חסר השם המשיך את הדרך ב"וויאג'ר". המוטיבציה המובהקת שהפגינו שניהם הייתה להידמות לאדם. בין היתר שימש דאטה דמות אב לילד ואף ניהל מערכת יחסים רומנטית. אולם תמיד ניתן היה להבחין בינו לבין אדם אמיתי ודומה שמעולם (כמעט) לא הצליח להיות אנושי באופן מלא, אף שהיו בו שפע תכונות שהפכו אותו לדמות אהודה במיוחד בזכיון, אולי האהודה ביותר. להבדיל, הרופא החל כדמות שטוחה והתפתח לדמות מרכזית בסדרה. הוא ניהל משפחה וירטואלית ונאלץ להתמודד עם אובדן גדול; כרבים מהצופים, הוא חלם על שבע ולא זכה בה; הוא ניהל מערכת יחסים עם רופאה זרה. כמו דאטה הרופא עוצב להיראות כיוצרו, אך לא עוצב עם רמזים המעידים על היותו טכנולוגיה, בניגוד לדאטה צהוב העיניים. פרט למצבים שונים שבהם הווירטואליות שלו שיחקה תפקיד מקדם עלילה, מה שהגדיר אותו היו תכונות אנושיות כמו שאפתנות, נוירוטיות, יהירות, חמלה ותבונה. לצופה הוא נראה אנושי לגמרי בהתנהלותו, בעיקר בהתקדם הסדרה, ולפרקים ניתן היה לשכוח שהוא טכנולוגיה.

גם דאטה וגם הרופא נהנו מתחזית של חיי נצח. כמו האלפים ב"שר הטבעות", שניהם היו ניתנים להשמדה, אמנם, אך גופם – אם אפשר לקרוא לו כך – היה חסין באופן על-אנושי. גוף האדם מלא באברים שהולכים ודועכים עד לקריסה הבלתי-נמנעת. תחזוקתו באמצעות מים, מזון, פעילות וכדומה – יכולה להשהות את הקריסה לפרק זמן מוגבל. שונה המצב אצל דאטה והרופא, שיש להם פוטנציאל לחיים ארוכים בהרבה. במובנים מסוימים, דאטה והרופא מגשימים את חלום הנצח של יוצריהם ונושאים את גופם ופניהם לכל אשר יילכו. את מחשבותיהם אין הם נושאים. האם מחשב או אנדרואיד יכול לשאת מחשבותיו של אדם? אם ניתן לבטא מחשבות בצורה ממוחשבת, התשובה חיובית. אולם האם נשיאת מחשבות שכזו הופכת את המחשב – מתוחכם ככל שיהיה – לשלוחה שלנו, או אפילו לנו? האם התודעה ניתנת – בתיאוריה ואפילו כתרגיל מחשבה – להעברה מהגוף שלנו? לגוף ביולוגי, לגוף טכנולוגי או אפילו לרוח כלשהי? והשאלה המעניינת בעיניי – מה יישאר מהאופי שלנו במצב שכזה?

~~~

ב"אור פנימי וחרדת האבדון: אני זכוּר, משמע אני קיים" כתבתי על שני פרקים נהדרים ב"וויאג'ר", שעוסקים בשכפול הצוות בידי חומר אפל (Demon), ובהמשך בהרפתקאותיו של הצוות המשוכפל, שבחלוף הזמן שכח שהוא משוכפל, ויצא גם הוא למסע הביתה, עד שגופו התפרק והתמוסס ללא כלום (Course: Oblivion). פרק ההמשך הציג את הדמויות המוכרות, נוהגות כפי שאנו מצפים מהן, כל אחת בנפרד וכולן ביחד. אפילו בשלב המשבר וההבנה שגופן קורס, הדמויות נוהגות כפי שהיינו מצפים מתאומיהן לנהוג – פריס המורד הסדרתי, צ'קוטי הנאמן וכדומה. בפרק Coda קפטן ג'יינוויי נמצאת על סף מוות. כשגופה אינו מתפקד, תודעתה נתקלת ביצור המנסה לשכנעה לעבור לממד שלו. היא אינה מסכימה, אלא נלחמת בעקשנות האופיינית לה, עד שלבסוף היא מביסה את היצור ושבה בהצלחה לגופה ולחייה. גם ללא גוף, נפשה נאמנה למי שהיא.

דומה שההשערה הטרקית בנוגע לנפש היא שניתן לשעתק אותה ושאופי הפרט אינו משתנה במעבר הפיזיולוגי. אם ההשערה נכונה, ייתכן שכבר בעתיד הלא רחוק ניתן יהיה לטעון את אופיינו על מחשב ולחיות לנצח. אני רוצה להציע השערה אחרת, אופטימית פחות. אין לי כלים לביסוסה, והיא שעונה רק על שכלי ודמיוני, ועל מי שאני ברגע זה. לדעתי, גם אם נוכל בעתיד לטעון את מלוא זכרונותינו ומלוא המצוי במוחנו לכדי מחשב או אפילו אנדרואיד בעל גוף, לא נחיה לנצח; ומה שיהיה באותה ישות – איננו אנו ואף אינו קרוב להיות אנו.

הטענת תודעה אינה חיי נצח. בהנחה שתהליך ההטענה ההיפותטי אינו כרוך בהריגת המקור, המקור ממשיך בחייו. גופו ממשיך בתהליכי דעיכה, לקראת הקריסה הבלתי נמנעת. התודעה (או הנשמה) כלואה בגוף וגם אם יימצא מי שיוכל לשכפלה, התודעה המקורית אינה יכולה לקפוץ אל המקום הבטוח עבורה, והיא נותרת להיות עדה לדעיכה ולקריסה. בהמשך לכך, ואולי מעניין יותר – אפילו אם הייתה אפשרות קפיצה כאמור, נניח השתלת מוח, הבית החדש של התודעה היה משנה אותה בהתאם לטיבו, עד לבלי היכר. אני מציע בהקשר זה תרגיל מחשבה בעל שלושה חלקים.

ראשית דמיינו שתודעתכם עוברת לגופו של אדם ששונה מכם בגופו, במגוריו, בעיסוקו וכדומה, למשל חבר בשבט אפריקני נידח, רחוק מהציוויליזציה המוכרת לכם: קפצתם לגופו ואתם תקועים בו, בלי יכולת לשוב לחייכם הקודמים. מה מהאדם שאתם היה נשאר בחיים אלו? אילו רצונות ונטיות הייתם מגבשים? הפרק The Inner Light יכול לסייע במעט ולהראות פיקארד אחר מאד מזה המוכר לנו, כשאחרי שהתייאש מהמרדף אחר חייו הקודמים, הקים משפחה ומצא בה סיפוק רב.

שנית, דמיינו שתודעתכם עוברת לגופו של בעל חיים כלשהו – איזה שתבחרו. מה מכם היה נשאר בחיים אלו? אילו רצונות ונטיות הייתם מגבשים? כיצד האתגרים הקיומיים היו משפיעים עליכם? כיצד היו החששות מעצבים אתכם וכיצד היו עושים כן החושים החדשים שלכם והדחפים החדשים? מה מהאנושיות שלכם היה נותר בכם במצב שבו קיומכם עבר טלטלה כה דרמטית?

שלישית, דמיינו שתודעתכם עוברת לגופו של אנדרואיד. הוסיפו ודמיינו, שאותו אנדרואיד אינו רעב וצמא, ואינו בעל חוש טעם כלל. הוא מסוגל להבחין בריחות, מראות וצלילים, ואפילו מסוגל לחוש מגע, כמו מחשבים שונים בימינו; אך אף אחד מאלו אינו מעורר בגופו תחושות נעימות או לא נעימות. רובד מכריע בהנאות החיים המוכרות לכם – אכילה ושתייה, האזנה למוזיקה, צפייה בנופים מרהיבים, מגע אוהב ואפילו שינה וחלומות – נעלם מחייכם. כולו זמין עבורכם, אך אינו אטרקטיבי. המנה המוצלחת ביותר אינה מסוגלת לעורר בכם תיאבון, משום שתיאבון מתקשר לתחושה פיזיולוגית. אין לכם צרכים פיזיולוגיים ומכאן שגם אין לכם הנאה פיזיולוגית וגם סבל פיזיולוגי. אין את הטוב של הגוף ואין את הרע; יש גוף מכני לגמרי.

נטפס מעלה בפירמידת הצרכים של מאסלו, לשייכות, זהות ואהבה. כל אלו – ללא ביטוי פיזיולוגי פנימי – חלשים עד לא רלוונטים. אהבה מתקשרת למחשבות וזכרונות, אך היא נחווית בגוף. איני מכוון רק ליחסי מין ואפילו למגע רומנטי; אני מכוון לאהבה כולה. האהבה מעוררת בנו תחושות פיזיולוגיות, שהן חלק מגדיר בה. האם אפשר לאהוב בלי פרפרים בבטן ובלי התרגשות שממלאת את הגוף כולו? האם אפשר לאהוב בלי החשש מאובדן, בלי חוויות אובדן קודמות, חוויות שמתבטאות בגוף עצמו, כמו אדמה הנשמטת מתחת רגלינו? האם ניתן לאהוב בלי צחוק מתגלגל ובלי בכי חזק?

נגיע לפסגת הפירמידה של מאסלו, לכבוד והערכה ולמימוש עצמי. כבוד והערכה נחווים לא רק בתודעה אלא גם בגוף: למשל צמרמורות, התרגשות ושפע אדרנלין. מימוש עצמי יכול להביא סיפוק עצום, שהנו תגמול גופני עבור הפרט על הצלחתו. אולם אם אין לי תחושות של עונג מזה או כאב מזה – איזה סיפוק אוכל לקבל מכך שביצעתי משימה מורכבת? ומעבר לכך – מדוע שבכלל ארצה לבצעה?

גם אם יכולתי להעביר את מלוא נפשי ותודעתי לאנדרואיד, אותו יצור לא יהיה אני. אין לי מושג איזו מוטיבציה תהיה לאנדרואיד, אך אני נוטה לחשוב שזו לא תהיה המוטיבציה האנושית המוכרת. למען האמת, סבורני שלא תהיה לו מוטיבציה כלל. למחשב אין מוטיבציה, חרף יכולותיו הגבוהות. ניתן לתכנת אותו להיראות בעל מוטיבציה או להטיל עליו משימות, אך תמהני כיצד ניתן לייצר מוטיבציה ללא גוף. המוטיבציה נחווית כעניין תודעתי אך היא באה מהגוף ואל הגוף היא שבה. גם כשחלק מהמוטיבציה מגיע מגופים אחרים (השפעה סביבתית), היא תמיד נחווית בגוף, והגוף מתגמל או מעניש בצורות מגוונות שניתן לתאר באופן פשטני כעונג והנאה מזה וכאב וסבל מזה. איני מעלה פה השערת שטחיות או דטרמיניזם, אלא אך מחבר את רצונותינו ונטיותינו לגופנו, חיבור טבעי ומובנה. ללא גוף אנושי או ביולוגי – ללא מערכת עצבים, ללא תגובות פיזיולוגיות פנימיות – נפשנו הייתה, אם בכלל, שונה לגמרי.

דומני שהאופן שבו נושא ההעברה התודעתית מטופל בז'אנר המד"בי אינו מעמיק מספיק. העברת הנפש למישורים אחרים אינה צפויה להותירה זהה ואפילו דומה. בסיפור "פרחים לאלג'רנון" שינוי אינטליגנציה דרמטי מביא אדם חביב ומוגבל שכלית לשינוי דרמטי באופי ובהתנהגות. סבורני ששינוי גופני דרמטי יביא לתוצאה דרמטית בהרבה. ביום שזכרונותינו יימזגו למחשב, המחשב עדיין יהיה מחשב ולא יהיה אנחנו, אלא לכל היותר ניסיון אנושי לשמר או לבטא חלק מעצמנו.

אמנם, כולנו עברנו שינויי אופי וגוף לאורך השנים. האני של היום שונה מהאני שלפני עשור, ושונה עוד יותר מהאני שלפני עשוריים ושלושה. יחד עם זאת, אני דומה מאד לאני של אתמול ושלשום. המדרג המתון, חווית הזמן וטשטוש איטי של זכרונות האתמול מאפשר לי לחוש המשכיות, לחוש אני עצמי. אילו קפצתי מגיל 10 ל-30 ברגע, או מ-30 ל-10, השינוי היה כה גדול, עד כדי אדם אחר.

~~~

תחת קו המחשבה שהצעתי, יש שלוש אפשרויות לתפוס את דאטה והרופא (ודומיהם, לרבות הצוות המשוכפל של וויאג'ר ודמותו של מוריארטי עליה כתבתי בעבר).

האחת היא שמדובר בדמויות בלתי-אמינות. ככלל הם אינם חווים תחושות פיזיולוגיות. בסרט First Contact מלכת הבורג מציעה לדאטה את האפשרות לחוש, שאותה היא מדגימה באמצעות נשיפת אוויר על עורו ובהמשך המחשת כאב. שבב הרגשות של דאטה מאפשר לו לחוות תחושות רגשיות. הוא מסוגל לנטרל את השבב ועושה כן במצב חירום, כשהפחד מפריע לתפקודו. בפרק Body and Soul של "וויאג'ר" הרופא ושבע נלכדים בידי גזע הנלחם בהולוגרמות. כדי להגן על הרופא, שבע מאפשרת לו גישה לגופה. הרופא עוטה לראשונה בשר ודם, ולא רק חזות אנושית. הוא מתענג על עוגות גבינה וחווה קשת של תחושות חדשות, פיזיולוגיות; גם תחושות פחות נעימות הוא חווה. מקרים אלו הם החריג עבור דאטה והרופא. הואיל וברגיל אין להם תחושות פיזיולוגיות, המוטיבציה והסיפוק שהם מפגינים מהשגת יעדים אנושיים – הנה מסולפת. דאטה היה דמות אמינה לו היה אנדרואיד צייתן שמסוגל לבצע פעולות מורכבות, אך לעולם לא מפגין רצון להיות אנושי; הרופא היה דמות אמינה לו היה מרפא את חוליו, ולעולם לא מנסה לפתח עמם קשרים עמוקים. כמובן, אמינות אינה מייצרת התלהבות מדמויות, וכחובבי הסיפור אנו מוכנים לקבל הנחות יסוד בעייתיות או להעלים עין מפגמים סיפוריים.

האפשרות השנייה היא שדאטה והרופא הם דווקא דמויות אמינות, ושהמוטיבציה שהפגינו אינה אלא תכנות מורכב, שכיוון לניסיון להיחזות אנושיים. על כך כתבתי ב"אשליית הנפש".

לבסוף, האפשרות השלישית היא שתחושות פנימיות הנן אפשריות גם בהקשר לא ביולוגי. גם אם אין "נעים" ו"כואב", אולי יש משהו אחר, ששפתנו והווייתנו אינן מסוגלות לתפוס או לתאר כיום. זהו המקום where no man has gone before. אולי גם זהו המקום where no man will ever go.

 


  • עוד באתר מאת אסף הרדוף:

טכנולוגיה מתקדמת ואשליית הנפש הווירטואלית: על גבולות הניצול האנושי

אור פנימי וחרדת האבדון: אני זכור, משמע אני קיים – TNG: The Inner Light; VOY: Course: Oblivion

זוגתי, רובוט: "מסע בין כוכבים" – רומנטיקה עם מחשבים

על השנאה: VOY: Nemesis ו"כוכב הקופים: השחר"

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “בין הפיזיולוגיה והמוטיבציה: משחקי תודעה ופירמידת הצרכים של יצורים סינתטיים – מאת ד"ר אסף הרדוף

  1. אתה מעלה שאלות שהן כביכול פילוסופיות גרידא, אך לדעתי יש להן תשובה די ברורה, אם עוקבים אחרי חוט מחשבה די הגיוני.
    ה"העתקה" של מוח והשתלתו בגוף אנושי או סינטטי, זה לא משנה אם המקור חי או מת,
    התודעה המועתקת בגוף החדש היא כבר לא אתה "המקורי", זהו זרם תודעה נפרד מיישות המקור.
    כפי שהודגם בפרק של "הדור הבא": כפיל של רייקר, שנוצר כתוצאה מבעיה בשיגור חירום וחיי בבדידות עד להצלתו, הוא יישות נפרדת ושונה מרייקר "המקורי", עם מחשבות ורגשות שונים בעליל.
    ברגע הפיצול עצמו ישנם שתי תודעות זהות אך החוויות מאותו רגע ואילך הן נפרדות לכל תודעה בנפרד, גם במצב בו היו חווים את אותם דברים.
    אם רייקר המקורי לא היה ניצל, עדיין רייקר הכפיל היה נוהג ופועל כפי שעשה ללא שינוי, מבחינתו מצב המקור לא רלוונטי. הוא פועל עפ"י החוויות מאותו רגע בו נוצר, והן ייחודיות לו בחוויה הפנימית כתודעתו כאדם, במנותק ממצבו של "המקור". למרות שהוא גם רייקר וחווה עצמו כרייקר הוא נפרד ושונה מרייקר "המקורי" תודעתית. אם כן, מה שנוצר בשיכפול הוא גוף נוסף וגם תודעה נוספת, הדבר דומה ליצירת תאום זהה נוסף.
    תאומים זהים בעלי מראה פיזי דומה, ולרוב חוויות דומות ,כמובן הם יישויות (ותודעות) נפרדות.
    אם כך העתקת תודעה יכולה לייצר שיכפול של תודעה שדומה לשלך אבל זה כבר לא אתה "המקורי".
    היישות שנוצרה היא נפרדת משלך, החוויות הקיומיות של כל אחת (כמו כאב למשל) הן ייחודיות לכל אחת ולא נחוות ע"י שניהן במקביל. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, זה לא פתרון להארכת חיים כי החיים המשוכפלים הממשיכים הם לא אתה.

    בהקשר זה יכולה להיות טענה שבכל שיגור יישות "המקור" מפסיקה להתקיים והיישות "המשוכפלת" (לאחר השיגור) הינה יישות חדשה, שפועלת על בסיס תודעת "המקור" ובעלת אותו מראה, אך היא יישות חדשה ונפרדת. כלומר כל שיגור הורס את המקור והשיכפול מחליף אותו, כך שאם לא רוצים להסתכן בקטיעת התודעה שהיא אתה "המקורי" מומלץ לא להישתגר.

    השתלת מוח זה סיפור אחר, בהנחה שזרם התודעה לא נקטע, נשאר הייחוד של תודעת "המקור" ולא משנה אם זהו גוף סינטטי או אחר. אם ניקח את הדוגמה שלך, אז השתלת שני מוחות שונים בגופים סינטטיים דומים, לא יצרו שתי יישות סינטטיות דומות זהות . מכאן שלכל מוח השפעה ייחודית משלו על הגוף החדש והמחשבות והפעולות שלו נובעים ממוח "המקור " שהוא אתה. ולכן גם אם החוויות שונות מגוף "המקור", זה מוח "המקור" (אתה המקורי) שמגיב מהן ולהן, גם אם הפכת לג'ירף. ולכן אתה נשאר אתה "המקורי".

    אהבתי

    • תודה על התשובה המאריכה והמעמיקה. מומלץ לקרוא גם את הטקסט שמופיע בקישור האחרון בסוף הטקסט הזה, ולראות איך מנקודת המבט של מב"כ התודעה אכן עוברת מגוף לגוף ונשארת אותה "אחת".

      אהבתי

  2. לרוב מב"כ מעלה נקודות מבט שונות לדילמות פילוסופיות אבל, כמו ברוב הדיוניום הפילוסופיים (הארוכים), נמנעת מלהכריע. הסדרה טובה לצורך דוגמאות והתייחסויות רעיוניות, אך בצד הטכני של "מיינד מלט", בורג, וכו', משתמשים יותר ככלי תסריטאי מאשר דיון האם התודעה שעברה הינה או אינה המקורית. מנקודת התייחסות כללית יותר, אפילו לשאלה שהצגת לגבי דאטה, האם הוא דמות אמינה או לא, יש פרשנויות סותרות ומנוגדות, שאלה שמהווה דוגמה של הדילמה הפילוסופית של המתורגמן בחדר הסגור. לדילמות פילוסופיות יש נטייה במהותן להתרחק מתשובות קוהרנטיות, ומאופי הדברים של מה שנתון לפרשנות , לרוב מאפשר פרשנויות מנוגדות.

    אבל יש שאלות פילוסופיות שניתן להכריע בדרך כזאת או אחרת. מונחים של "סריקה", "ההתעקה", ו"מעבר" של תודעה אפשר לפשט לדוגמה לפעולות "גזור" ו"הדבק" קובץ, הנקראת גם פעולת העברת קובץ, בעוד שבפועל (טכנית) הקובץ המועבר הוא שיכפול והמקור נמחק, וזאת למעשה רק אשליית "מעבר". אפילו ספוק מכריע מדי פעם בשאלות פילוסופיות, למשל: טובת הרבים עדיפה על טובת המעטים. לכן אפשר לאמץ חשיבה יותר בכוון הוולקני בנוגע לשאלות פילוסופיות מסוימות.

    אהבתי

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s