מה מצפה לנו אחרי המוות?

אולי חלוקה – מי לגן עדן ומי לגיהנום?
אולי כלום? או אולי חייזרים רעבים?

"וויאג'ר" מציבה אפשרויות ואסף הרדוף בוחן את מקורן.

---

בפער לא גדול של פרקים, הציגה "וויאג'ר" שתי תשובות שונות מאוד לשאלה אחת שמטרידה רבים מאיתנו, אם לא את כולנו: מה קורה לאחר מותנו.

פרק 15 בעונה 3 הוא Coda. הוא נפתח בטיסת מעבורת שלווה של קפטן ג'יינווי וסגנה צ'קוטי (כי מה יותר הגיוני מלסכן את חייהם של שני המפקדים יחד), נמשך בנחיתת אונס על כוכב, ומתקדם למתקפה קשה של וידיאנים, מתקפה שנראית כמסתיימת במותם של השניים. אולם מיד לאחר מכן אנו שבים למעבורת, ונדמה לרגע שאנו מקבלים עוד פרק של לולאת זמן, כי הרי לגיקים לא נמאס לעולם מלולאות זמן. במהרה אנו מגלים שהלולאה נפסקה, אך הסיוט נמשך. ג'יינווי שוב מוצאת את מותה, בדרך אחרת ובמקום אחר, ואז רוחה מתנתקת מגופה. היא פוגשת את דמותו של אביה, אשר בא ללוותה ולתמוך בה במעברה לעולם הבא. הוא לצדה בשעת הלוויה שנערכת לה, אך מתחיל לאבד את סבלנותו כאשר היא מתעקשת להמשיך ולברר מה קרה ולנסות למצוא את דרכה בחזרה לחייה. בשלב מאוחר היא מבינה שהוא אינה אביה, אלא חייזר מתחזה. החייזר מודה, אך טוען שהתחזה רק כדי לסייע לה במעבר, ומפציר בה לבוא עמו לעולם שכולו טוב. ג'יינווי מסרבת, ואף נחשפת לחיזיון מחייה האמיתיים, שבו היא מחוסרת הכרה תחת מתקפה חייזרית על מוחה, וצוותה מנסה לסייע לה. היא מתחזקת בנחרצותה ומסרבת לבוא עם החייזר. כאשר גופה מתאושש ומצליח להתנתק מהנוכחות החייזרית, החייזר פונה אליה פעם אחרונה בכעס ומאיים עליה שכאשר תמות – היא תגיע אליו, ותזין אותו לזמן רב. אין עוד תהיות בדבר כוונותיו הרעות והעולם שהוא מציע.

פרק 12 בעונה 4, Mortal Coil, עוסק בניליקס. הפרק נפתח בחדר האוכל, בדיון קצר בינו לבין סבן על האוכל שהכין. הדיון נקטע כאשר ניליקס נקרא לסייע להרדים את הילדה היחידה בספינה, נעמי ווילדמן. הוא מראה לה שאין מפלצות בחדרה (מנין צצה לה מחשבה כזו בספינה ללא ילדים וטלוויזיה?), ואז מסביר לה כיצד להירגע לפני שנתה. הוא נוהג לחשוב על היער הגדול ובו העץ המדריך, המקום שאליו יגיע לאחר מותו, שם יפגוש את כל משפחתו ואהוביו שכבר אינם עמו. מייד לאחר מכן הוא יוצא למשימת מעבורת עם צ'קוטי ופאריס, ונהרג במהלכה – הלם לצופה הלא מנוסה, וספקנות למי שיודע שדמויות ראשיות כמעט לעולם לא מתות בפרקי "מסע בין כוכבים" (טאשה יאר היא כנראה היחידה). גופתו מושבת לוויאג'ר וג'יינווי כבר מתכננת את הלווייתו. אולם סבן מבהירה לצוות ההמום שבכוחה להשיב את ניליקס לחיים, תוך התאמה של טכניקה רפואית שהבורג הטמיעו במסעות הכיבוש שלהם. ג'יינווי מהססת לשנייה, נוכח הסתייגויותיו של הרופא, אך אז מורה לסבן לצאת לדרך. ההליך מסתיים בהצלחה וניליקס מושב לחיים. הוא מתקשה לעכל את שקרה, וחושב שלא נהרג, אלא רק היה בתרדמת. עד מהרה אנו מבינים מה מציק לו: לאחר מותו לא חווה דבר, לא הגיע ליער הגדול, לא ראה את אהוביו מחכים לו. הייאוש ממלא אותו, ורק גדל לאחר מסע חיזיון בהדרכת צ'קוטי, שבו הוא רואה את אחותו האומרת לו באכזריות קרה שאין טעם בחיים. ניליקס המיואש מבקש להתאבד, ומתחרט ברגע האחרון לאור הקריאה לדגל לבת סנדקותו נעמי וויילדמן. הפרק מסתיים באופן מושלם, כאשר אנו רואים את חלומה של נעמי, עליה ביער הגדול.

~ ~

שני הסיפורים עוסקים במה שיש או אין אחרי המוות. הסיפור האישי של ג'יינווי וניליקס שונה מאוד, אך כולל קווי דמיון. ג'ינווי נאחזת בתפיסת החיים; ניליקס נאחז כל חייו בתפיסת החיים שאחרי המוות. ג'יינווי מסרבת לשחרר מהחיים; ניליקס מתקשה להשתחרר מהאמונה. שניהם רואים בן משפחה אהוב, שאינו אלא חיזיון, חיזיון קשה ומטריד. שניהם בחירה מושלמת לסיפור: ג'יינווי הנחושה, שאינה מוכנה לוותר על החיים כל עוד הצוות שלה תקוע בצד הלא נכון של הגלקסיה; וניליקס החיובי, האנרגטי והנמרץ (מעין בובספוג אם תרצו, וטובוק בתפקיד סקווידוורד שאינו מסוגל לסבול את השמחה והאופטימיות של חברו), שהמוות מוציא ממנו אפלה וייאוש, אך הצורך של ילדה רכה בעזרתו בגירוש מפלצות, וביתר דיוק הצורך שלה בזמינותו הרגשית, בחוסר הגאווה המוחלט שדרוש כדי להיכנס לעולמו של ילד ולדבר אליו בגובה העיניים, מחזיר אותו לבחירה הקשה בחיים.

שתי החלופות על מה שאחרי המוות אינן נשמעות מלהיבות. חלופת החייזר שמחכה להיזון מנפשנו נשמעת מטרידה מאוד. איני יודע אם זהו רפרנס לגיהנום או לשטן, אך מטריד ככל שיהיה, אנשי וויאג'ר לא חזרו אל התמה הזו, אולי משום שהתקדמו בחלל בינתיים אל מחוץ לגבולותיו של אותו חייזר. ניליקס לא פגש אותו, ונראה מסיפורו שאילו היה פוגש את החייזר המתחזה לאחותו – היה צועד אחריו אל תוך המעבר בלי היסוס, מגיע אל הגיהנום דווקא בשל אמונתו בסוג של גן עדן.

חלופת הכלום – אינה משקפת מחשבה מקורית, אך בהחלט משקפת פחד אנושי מוכר ועמוק – הפחד מהכלום. אין מדובר בפחד מכך שלא הותרנו משהו אחרינו, כליית האבדון שעליה כתבתי בעבר, העוסקת במורשת. מדובר בפחד בסיסי בהרבה, הנוגע לחווייה שלנו – או יותר נכון – לסיומה, לסיומן של כל החוויות שלנו. המוות עבור רבים מאיתנו מיוצג באמצעות מחשבה שקשה לגבש, רעיון שמסובך לדמיין – רעיון הכלום. מהו כלום?

באחד הסרטים האהובים עליי מילדותי ועד היום, "הסיפור שאינו נגמר", רעיון הכלום מיוצג באמצעות סערה עזה על רקע שחור, הבולעת את כל שהיא נתקלת בו. אולם סערה איננה כלום, וגם צבע שחור שניתן להביט בו ולקלוט אותו – איננו כלום. בסרט פחות מוצלח מילדותי, "מכסחי השדים", נאמר לגיבורים שהדמות שעליהם יחשבו – תלבש צורה ותצא נגדם. הם מנסים לחשוב על כלום, אולם זו פשוט מחשבה בלתי אפשרית, משום שכלום הוא רעיון ללא צורה. אולי זה חלק ממה שמפחיד במוות – חוסר היכולת שלנו לדמיין את הכלום הקוגניטיבי שמחכה לנו. הרי אפילו בשנתנו, כאשר אנו מאבדים באופן זמני חלק גדול מזיכרונותינו, ממחשבותינו ומקשרינו לעולם – עדיין יש פעילות קוגניטיבית, והיכולת שלנו לחוש בה בזמן אמת ולשחזר חלק ממנה בדיעבד – הופך אותה לחלק הגיוני ברצף של חיינו, חלק שרבים מאיתנו אוהבים. אף אם אנו מבינים – בצער ובכאב – את המוות של אחרים, איננו מבינים את המוות שלנו, משום שלא ניתן לדמיין את הכלום המתמשך והנצחי שאולי מצפה לכל אחת מאיתנו. אפשר לחשוב על מה שיש לנו ושלא יהיה עוד, הטוב והרע; אולם גם תהליך חשיבה זה אינו מייצר הבנה של ה"כלום".

הקושי לעכל את הכלום והפחד מחוסר החוויה הקוגניטיבי ודאי שיחקו חלק חשוב ביצירתן של מערכות אמונה מפותחות, רחבות ועמוקות בעולם – דת ומסורת. בעולם מתקדם מדעית כמו זה של וויאג'ר – האם ישרדו המערכות הללו? איני יודע. מה שאני חש – מאמין, אם תרצו – הוא שהמערכות הללו שורדות בדיוק כפי ששורדות מערכות השקפה אחרות בעולם, דוגמת ההשקפה המקצה תפקידים ואפיונים למגדר. סרט הדוקו המעולה "תהיה גבר! המסיכה שבה אתה חי" מראה כיצד מילדות, מינקות אפילו, התרבות מבנה אותנו באמצעות צבעים לבנים וצבעים לבנות, צעצועים לבנים וצעצועים לבנות, חלומות לבנים וחלומות לבנות, תכונות אופי רצויות לבנים ולבנות, מראה רצוי לבנים ולבנות וכדומה. הסרט מראה כיצד התרבות מלמדת את הבנים שרגישות – אחת התכונות הנפלאות ביותר בעיניי – היא תכונה פסולה במגדר שלהם, ומראה גם את ההשלכות השליליות העמוקות והרחבות שיש לכך.

מה שנכון לגבי מגדר נכון גם לגבי השקפות חברתיות וכמובן לגבי דת. חלק גדול מאוד מהמאמינים בדת כזו ואחרת – הטמיעו את האמונה הזו מהבית. היכן ניתן לרכוש אמונה שלאחר המוות נגיע ליער גדול, ובו עץ מדריך, וכל אהובינו שמתו? היכן ניתן לרכוש אמונה שבה יש עולם שלם של מתים, שביום אחד בשנה גם מגיעים לבקר את המשפחה, אף שהם אינם נראים, כמו בסרט המקסים קוקו? מה הבסיס לאמונה אישית מהסוגים הללו? נדמה לי שבמקרים רבים, הילדות היא הבסיס. אין זאת אומרת שהילד ירכוש את כל ההשקפות של הורהו, או שלא ישנה בעתיד את השקפותיו. אולם בשלב הילדות כולנו פגיעים במיוחד לעיצובן של דעות, השקפות, אמונות וחלומות, כפי שכתבתי ב"חלומות בכפייה". חלק מאלו יתנפצו בפני המציאות, חלק אחר ילווה אותנו כל חיינו. המיוחד בשאלת "אחרי המוות" הוא שהיא לא תתנפץ בפנינו כל חיינו. המדע אינו מסוגל להוכיח את הסברה שרבים מחזיקים בה, שלאחר המוות מגיע הכלום; ואינו מסוגל להפריך תזות דתיות על החיים שלאחר המוות. הדת ודאי אינה מסוגלת כאמור, ויסלחו לי המאמינים – סיפורים כאלו ואחרים אינם הוכחה. לא נצליח לראות את האמת העובדתית, עליה כתבתי ב"עיניים פקוחות". בהיעדר פתרון לתעלומה, כולנו נותרים עם המחשבות, עם התהיות, עם הפחד או התקווה. כולנו חוץ מניליקס.

---

עוד מאת ד"ר אסף הרדוף, על פרקי "וויאג'ר" ובכלל:

• על השנאה – VOY: Nemsis ו"כוכב הקופים: השחר"
• אור פנימי וחרדת האבדון: אני זכוּר, משמע אני קיים – TNG: The Inner Light; VOY: Course: Oblivion
• זוגתי, רובוט: "מסע בין כוכבים" – רומנטיקה עם מחשבים
• טכנולוגיה מתקדמת ואשליית הנפש הווירטואלית: על גבולות הניצול האנושי
• בין הפיזיולוגיה והמוטיבציה: משחקי תודעה ופירמידת הצרכים של יצורים סינתטיים
• גיבורים על חלשים: על הקרבה, קרבנות ומקריבים – רצח חפים בידי הקפטן – VOY:Tuvix; ENT:Similitude
• חלומות בכפייה: על חולשתו של חופש הרצון האנושי – VOY:Remember
• עיניים פקוחות? הדרך האישית לאמת – בהשראת VOY:Distant Origin

עוד על פרקי "וויאג'ר" מאת אחרים:

• ולבסוף הופיע האדם – בהשראת VOY: Death Wish – מאת אורן בן יוסף
• חוויה חוץ גופית: על בשר ודם וגוף הולוגרפי – VOY: Lifesigns – מאת subatoi