יוסף מלר יוצא לבדוק את מקור הרגשות והמוטיבציה של מי שאין להם – לכאורה – רגשות ומוטיבציה.
איך הכל מתחבר?

האם מכונות יקחו לנו את העבודה בקרוב? העיתונות הסנסציונליסטית טוענת שכן. הבינה המלאכותית עברה פריצת דרך לאחרונה ומיושמת יותר ויותר. אף שהיא מוגבלת למשימות שנקבעו מראש, כמו זיהוי פנים או נהיגה ברכב, אין סיבה לחשוב שתמשיך להיות מוגבלת לכך בעתיד. אך יש מי שטוען שבדברים מסויימים לאדם תמיד יהיה יתרון, ואחד מהדברים האלה הוא הרגשות שלנו. בהיסטוריה של "מסע בין כוכבים", נעשו כמה נסיונות אדירים (וכושלים, כפי שנראה מייד) להציג אדם ללא רגשות. אולם הנסיון המוצלח בהם, דאטה האנדרואיד שבצוות "הדור הבא", התפתח להראות לנו עד כמה אנחנו צריכים את הרגשות שלנו, ואיך בכל זאת מכונות עשויות להיות שונות מאיתנו בעולם הפנימי שלהן.

כמובן, הנסיון הראשון להציג מישהו ללא רגשות היתה מר ספוק ב"מסע בין כוכבים" המקורית, ושאר בני מינו הוולקנים. לאונרד נימוי שיחק את ספוק כאדם מופנם ביותר, אך הטענה שלוולקנים אין רגשות תמיד היתה מעלה שאלה: אם כך, מדוע הם עושים מה שהם עושים? השאלה חשובה כי מוטיבציה, ביסודה, היא רגשית. אנחנו יכולים לנסות לטפס במעלה סולם הפעולות בעזרת רציונליזציה: למה ספוק משרת בצי? כי מדע הוא דבר חשוב, רציונלית. למה המדע הוא חשוב רציונלית? כי הוא משרת דברים כאלו ואחרים. למה הדברים האלו חשובים? לא ברור. אפילו הבחירה בחיים היא בחירה רגשית, שהצדקתה הלוגית היא מהשאלות הפתוחות הגדולות בפילוסופיה.

גם הוולקנים מטפסים גבוה מאוד בסולם הרציונליזציה. בסדרה "אנטרפרייז", שחקרה לעומק את הנפש הוולקנית, רובם מקדישים את הקריירה שלהם לשרות "הפיקוד העליון" הוולקני, שבתורו מאמץ אג’נדה של התערבות בונה (לדעתם) בחיים של אחרים ומחקר מדעי. אך לאחר שאנחנו מכירים טוב יותר את הוולקנים, בסדרה המקורית וב"אנטרפרייז", אנחנו יודעים שיש להם רגשות עמוקים, חזקים יותר מלבני אדם. הסיבה שהוולקנים מכפיפים את עצמם תמיד למסגרת חיצונית לעצמם היא רגשית: הם מלאים אימה מחזרה על ההיסטוריה האלימה שלהם ודואגים למסגרת מרסנת בפוליטיקה ובחיי הפרט.

דאטה, הנסיון הבא, התחיל גם הוא כדמות בלי רגשות. ברנט ספיינר, שוב, שיחק אותו כמופנם מאוד. אך דאטה נועד גם להיות סוג של אתנחתא קומית, המצטט את המילון ומחשב זמנים עד אלפיות השניה. ספיינר, שחקן קומי בחסד עליון, שיחק את התפקיד היטב, ולכן כל הזמן זלגו מהמסך רגשות: דאטה מבולבל, מחייך בזווית הפה, גאה בעצמו, נאמן לחבריו, מתגעגע לחברת הצוות טאשה יאר ז"ל, איתה היו לו יחסים מיוחדים. לפחות את החלק של המוטיבציה לא השאירו הפעם ליד הגורל: "אני אכן עליון עליך במובנים רבים," דאטה מסביר לקומנדר רייקר בפרק הפיילוט Encounter at Farpoint, "אך הייתי מוותר על כל זה, כדי להיות יותר אנושי."

לפחות חלק מהרגשות שדאטה מציג ניתנים להסבר כפועל יוצא של החיים בעולם לא צפוי ובתנאי חוסר וודאות. בלבול לא תלוי במוטיבציה, הוא רק דורש אי התאמה בין מה שידוע על המציאות לבין המציאות עצמה. אמון והדדיות הם חלק מחיים בסביבה חברתית. מה שלא תהיה המוטיבציה לחיות בחברה, אלו הם כלים חשובים להצלחה, כמו גם אמפתיה (דאטה מסוגל לזהות מצבים רגשיים אצל אחרים ולהגיב להם, והוא משתפר בכך עם הזמן) וכלים נוספים. כלומר, דאטה רחוק מלהיות מכונה חסרת רגשות.

אני לא בטוח אם דאטה טען אי פעם בפירוש שאין לו רגשות בכלל (הוא כן הכחיש רגשות מסויימים), אך החל מהעונה הרביעית, דאטה בהחלט אומר במפורש "אין לי רגשות אנושיים". וכאן טמון המפתח. כמו בני אדם דאטה צריך מוטיבציה והוא צריך מנגנונים קוגניטיביים ויוריסטיים (יוריסטיקה – הערכה בקירוב על סמך נסיון ואינטואיציה) להערכה והתמודדות עם עולם רבגוני ובלתי צפוי. אך גם המוטיבציה שלו וגם המנגנונים הקוגניטיביים והיוריסטיים שלו יכולים להיות שונים משל בני אדם.

הרבה מהמנגנונים שלנו התפתחו בשיטה האבולוציונית, ואנחנו יכולים לראות שכבות שונות של התמודדות עם העולם החיצוני. יש לנו למשל מנגנוני אלימות במוח, המופעלים לנקמה, לניצול חולשה ועוד. הם נשלטים על ידי הורמונים מסויימים (במיוחד טסטוסטרון). לדאטה, שהמוח שלו כנראה מורכב יותר ממוח אנושי, אין צורך במנגנון נקמה מיוחד. במקרים המועטים שבהם נקמה אישית תהיה דרושה ומקובלת בחברה מודרנית, המוח הרציונלי שלו יכול למלא את התפקיד. לכן כשבפרק The Most Toys דאטה מסיים את הסצנה האחרונה בטענה שהוא לא מרגיש צורך לנקום באדם ששבה אותו ועכשיו יושב במעצר, אפשר להאמין לו. כך גם לדאטה אין הורמון אוקסיטוצין, או כל הורמון אחר המעורר רגשי חיבה הורית או אהבה רומנטית. דאטה אכן מגדל ילדה משלו (האנדרואידית לאל, שאותה יצר בפרק The Offspring), אך הנסיון עצמו נובע מהמוטיבציה להמשיך ולהתפתח (וההרגשה שגידול ילדים תורם לכך), וההשקעה של דאטה בלאל נובעת ממוטיבציה זו ומתחושת חובה שהופנמה מסביבתו כדבר אנושי, בהתאמה לרצון של דאטה להיות יותר אנושי. כשהנסיון נגמר ברע, אפשר לראות אכזבה עמוקה על פניו של דאטה, אבל אולי לא את העצב העמוק של הורה שאיבד ילד.

~~~

אם כן, אנחנו יכולים לחזור אל המכונות, שהולכות אולי לקחת את העבודות שלנו. הן יכולות להיות טובות מאיתנו בדברים רבים. אך בדברים אחרים הן יהיו פשוט שונות מאיתנו. מכונות הבינה המלאכותית הקיימות היום נבנות עם מנגנונים פשוטים מאוד וקשה לדבר על מוטיבציה, אך מכונות כלליות יותר, גם ייבנו כדי לשרת, לפחות בהתחלה. ואם הן יהיו כלליות יותר ממה שיש עכשיו, מישהו יצטרך לתת להן מוטיבציה ללמוד, להכיר את הסביבה ולשמור עליה, ולקיים את עצמן. זה יכול לבוא בצורת חוקי הרובוטיקה של אסימוב, שבמקום מנגנונים מכניסטיים (בלתי מספקים ולעתים סותרים) יהפכו לחלק חשוב מאוד מהעולם הרגשי של הרובוטים. בשלב הראשוני, לעומת זאת, סביר שנפגוש מחשבים שבזמנם הפנוי רואים סרטוני יוטיוב על טכניקות נהיגה, כי הם יועדו להיות נהגים; או מחשבים הלומדים אסטרופיזיקה כדי שהדיווחים שלהם מכוכבים אחרים יהיו רלוונטיים יותר לאדונים האנושיים; או שורה אחרת של מניעים הקשורים לתפקיד ולצורה הפיזית של המכונה המדוברת.

יירחק מאוד הזמן בו המוטיבציות של מכונות חכמות יתפתחו ויהיו מורכבות ומעניינות כמו שלנו, אך החיים איתן בהחלט יהיו מעניינים. והעבודות שלנו? הן בוודאי יתמקדו בתחומים שבהם עולם הרגש שלנו שונה מזה של המכונות. מעבר לזה אני לא יודע, כמו שאיש המאה ה-19 לא יכל לחזות את המקצועות של עידן האינטרנט. אבל אפשר לפחות לקוות שהקריירה העתידית שלנו יכולה לכלול מציאת חיים חדשים ותרבויות חדשות, על ספינת חלל בה משרת גם אנדרואיד כמו דאטה.

יוסף מלר כותב את הבלוג "תפרים", פרסם סיפורים ב"היה יהיה" וחובב "מסע בין כוכבים" מילדות.