אורן בן יוסף מוצא ב"דיסקברי" דברים שלא נתקל בהם באף אחת מהסדרות האחרות.
והוא מסביר.

 

 

---

בשנת 1895 נבהלו אנשים שישבו באולם "גראנד קפה", כאשר רכבת שהוקרנה על המסך דהרה לעברם, בזמן שלמעשה הם צפו בסרט שצילמו האחים לומייר. מה אותם אנשים היו חושבים על העונה הרביעית של "מראה שחורה", על סדרות כמו "דקסטר" או "ריק ומורטי", או על פלטפורמות כמו נטפליקס לדוגמא, ועל האופן בו כל אחד מאיתנו יכול לצפות בכל תכולת השירות הזה בביתו? במקרה של אותם צופי קולנוע מבוהלים, אנחנו מדברים על פער של 123 שנה בין היום בו צפו ברכבת ובין זמננו. האם מישהו מאיתנו, בשנת 2018, חושב שיוכל להבין אפילו חלק ממה שעתיד להתרחש במאה ה-24?

קשה לנו מאד, ומסיבות ברורות, לדמיין מה יקרה בעוד 300 שנים. בדרך כלל, כשאנחנו מנסים לעשות זאת, אנחנו לא באמת מצליחים לדמיין משהו חדש, אלא נכנעים למחשבה מכאנית ולאקסטרפולציה פשוטה של כל מה שאנחנו יודעים כיום על ההווה. הדבר שהכי מציק לי בסדרות "מסע בין כוכבים" הוא העיסוק הבלתי פוסק בנוסטלגיה לתקופה בה חיים הצופים, אם דרך חיבה לז'אנרים מוזיקליים שאנחנו מכירים כיום או דרך אזכור אובססיבי של אירועים היסטוריים או תרבותיים איתם נוכל להזדהות. לצד כל אלו ישנה גם הטכנולוגיה המיושנת – בסדרה מתייחסים לננוטכנולוגיה כאל טכנולוגיה הנמצאת בשיאה (300 שנים אחרי שהתחלנו לעסוק בה!), משתמשים במחשבים שאינם כל כך שונים במראה שלהם ממחשבים בהם אנו משתמשים כיום ומתייחסים לדאטה – אנדרואיד שסביר להניח שנוכל לבנות בעשרים השנים הבאות, כאל ישות יחידה במינה שלא ברור כיצד היא פועלת. המין האנושי צמא כבר היום לבריאתה של תבונה מלאכותית אמיתית. הוא כבר עייף מהעבדים החייתיים שלו, ומעוניין בעבדים מאתגרים יותר.

מעצם טבען, הסדרות השונות בעולם של "מסע בין כוכבים" מספרות לנו על עתידו המדומיין של המין האנושי – אולי כפי שהיינו רוצים להאמין שנהיה בעוד מאות שנים. הבעיה בחיזוי העתיד הזה הוא שעתידנות זו תהיה בנויה סביב ההבנה שלנו בהווה את אפשרויותינו לגבי העתיד. ניתן לראות זאת באופן בו דמיינו בסוף המאה ה-19 כיצד ייראה העולם מאה שנים מאוחר יותר. לדוגמא – הרצון האובססיבי להשתלט על בעלי החיים בעולם ניכר גם בהמצאות מדומיינות כמו צוללת שהיא בעצם מרכבה הרתומה ללווייתן (במקום מחשבה על כלי תחבורה שאינו קשור לבעל חיים). אפשר לראות דבר דומה גם על פי הניראות הטכנולוגית של גשר הפיקוד בסדרה המקורית, בלבוש הצוות ובאופן בו – בסדרות מאוחרות יותר, קפטן שהוא אדם שחור או קפטן שהיא אישה מהווים ניצחון תרבותי עבורנו במאה העשרים, גם אם הם מתרחשים רק מאות שנים בעתיד שאמור להיות נקי משוביניזם, מגזענות ובתקווה גם מסוגנות.

~~~

בעונה הראשונה של "דיסקברי" התרחשו דברים חשובים ביותר להם אינני רגיל מהסדרות הקודמות. אני כצופה לא מבין כל מה שקורה על גשר הפיקוד, וזה בסדר מאחר ואינני אמור, כמי שחי במאה ה-21, להבין כל מה שמתרחש עשרות רבות של שנים בעתיד. אני גם שמח שבסדרה זנחו לחלוטין וללא בושה את הדבקות בנראות המיושנת של הסדרות הקודמות, בכל הקשור לעיצוב התפאורה, שכן איננו יכולים להסתמך יותר על אסתטיקה, גם אם עתידנית, של שנות השישים או התשעים (בניגוד לוויזואליה של "אנטרפרייז", לדוגמא, בה נראה שממש חששו לסטות רגע מהשביל אותו סללה הסדרה המקורית).

אינני זקוק להסבר לגבי השינוי הכל כך מהותי בהופעתם החיצונית של הקלינגונים. הם נראים הרבה יותר מאיימים ב"דיסקברי", ופחות מזכירים דמויות רפאים אוריינטליות מההיסטוריה של המין האנושי, עם המראה המונגולי-יפני שדבק בהם. חשוב מכך – כמה נפלא זה שאינני מבין בכלל מה שקורה בגשר הפיקוד של הקלינגונים, זאת במקום שייראה פשוט כמו גשרי פיקוד אנושיים עם תפאורה שונה! המחשבה שאנו כבני אדם נזהה ונבין מיידית טכנולוגיות חייזריות היא יהירה באותה המידה בה היא תמימה. הקלינגונים מתקיימים בסביבה זרה לנו ומדברים ביניהם בשפה זרה לנו. לראשונה הם הצליחו, עד כמה שניתן תחת מגבלות המדיום, להתנתק לחלוטין מהמין האנושי. אם כבר, הפרק המאכזב היחידי במובן זה היה הפרק האחרון בעונה, בו ירדנו עם צוות הספינה לעולמם של הקלינגונים, וגילינו בו שוק שמתנהל באופן אנושי לחלוטין.

ב"דיסקברי" אני כצופה מתחיל לראשונה להכיר את הגלקסיה כמקום זר ומאיים, ולא כמדבר רחב וסטרילי בו ניתן למצוא הרפתקאות לרוב. בספינת החלל המשייטת בחלל 230 שנים בעתיד, כבר אין את החמימות הנעימה של הבנת הסיטואציה, אותה היה ניתן למצוא בסדרות אחרות. הפדרציה לא מרשתת את החלל המוכר בכוחותיה, צוות הדיסקברי כמעט ולא פגש בבני אדם אחרים טרם הגעתו ליקום המראה, החלל מרגיש ריק יותר ובטוח פחות וגם לנו הצופים יש מעט דברים מוכרים להיאחז בהם על מנת לשרוד את הסביבה המתוארת בסדרה. דוגמא לכך אפשר למצוא ברגע בו טייסת מעבורת האסירים שמעבירה את ברנהם, מתה (האם על ידי לורקה?) ונראה שזה לא מעניין אף אחד או שאין מה לעשות בנידון. בנוסף, חישבו על המספר המועט של העולמות בהם דרכה רגל אדם בכל העונה, כשבשאר הזמן העלילה מתקיימת בריק הבין כוכבי, רחוק מכל רשת ביטחון אנושית או ארצית מלבד הקרב הראשון עם הקלינגונים. זהו שינוי מרענן שמדגיש את גודלו וריקנותו של היקום, לעומת ההרגשה שהפכה טבעית בסדרות קודמות, לפיה בכל פרק נוכל לבקר לפחות בעולם אחד ולהכיר גזעים חייזרים חדשים שמתנהגים בדיוק כמו בני אדם עם איפור מוגזם על פניהם. הפעם גיבורי "דיסקברי" כמעט לבדם.

כשלורקה ואנשיו נלחמים נגד הקיסרית וחייליה, קרב זה מנוהל מתוך סצנה שלא היתה יכולה להתקיים באף סדרה אחרת של "מסע בין כוכבים". ייצוגה של האלימות ב"דיסקברי", גם הוא ריאליסטי יותר. בסדרות הקודמות, קרבות בין בני אדם וחייזרים ובין ספינות חלל שונות נראו מעט מומחזים. התנועות הכלליות היו מינימליות והיריות האיטיות-כאילו נבעו מתוך כללי נימוס הקובעים שעל כל צד לחכות לתורו של היריב לפעול, בטרם יירה שוב. ב"דיסקברי" אנו רואים קרבות בין ספינות ובין בני אדם, בהם אנחנו בקושי מצליחים לעקוב אחר התנועות המהירות, כשבקרב עשוי לשלוט כאוס מוחלט.

דימוי נוסף של אלימות ניתן למצוא בניתוח שעבר ווק, טרם הפיכתו לבן אדם. אנחנו מנסים להבין כיצד קרה דבר שכזה, אבל אולי אנחנו כצופים איננו צריכים לדעת הכל. כולי תקווה שלעולם לא יתפתו להסביר לנו כיצד בדיוק הפך ווק לאש טיילר. הרי מדובר בטכנולוגיה חייזרית של גזע ברוטאלי ולא מוכר לנו, שהצליח ליצור פרוצדורה אכזרית לשינוי הגוף – פרוצדורה שהיא בסופו של דבר נגזרת של מאות ואלפי שנות תרבות זרה שאיננו מכירים. הבזקי הזיכרון של טיילר מאותו הליך הינם מעוררי אימה. הסברתם לצופה רק תרדד את האימה לכדי טכניקה.

לא רק הטכנולוגיה הקלינגונית לא מוכרת לנו, גם חוד החנית של הטכנולוגיה האנושית לא לגמרי ברור לצופים וגם לא לצוות, שלא ממש מבין כיצד הדיסקברי יכולה להעלם במקום אחד ולהופיע באחר. בסוף הפרק השלושה עשר קורה משהו מעניין – צוות הספינה מצליח לחזור הביתה מיקום המראה, אבל "מפספס" ומגיע תשעה חודשים בעתיד בציר הזמן של המציאות שלו. אפשר לראות את זה כאלמנט דרמטי מעצבן, שמנסה לחזור על הרגע המותח בו הגיעו ליקום המראה והבינו שמשהו מאד לא כשורה קרה הרגע, אבל ישנה גם דרך אחרת, חשובה יותר, לבחון את האירוע הזה. זהו מקרה בו בני האדם מנסים משהו חדש, והוא לא עובד להם בדיוק כמו שציפו. אינני זוכר אם היו מקרים דומים בסדרות הקודמות, אבל אני כן זוכר מקרים מאד תמוהים, בהם תיאוריה שזה עתה עלתה במוחם של המהנדס הראשי או הקפטן הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולהעביר את האנטרפרייז בזמן בדיוק לרגע אליו התכוונו שתגיע או בכלל – לעשות משהו שלא נעשה קודם לכן על ידי אף אחד, ולעשות אותו בצורה מדויקת. ב"דיסקברי" אנחנו משייטים לבדנו בחלל ריק ומאיים, ובכלל לא בטוח שכל מה שאנחנו מנסים לעשות יצליח בדיוק כפי שרצינו.

~~~

טרנס מק'קנה אמר פעם שמפגש עם תרבות זרה יהיה זר לפני שיהיה כל דבר אחר. הוא יהיה זר הרבה לפני שיהווה מפגש, ואפשר לראות דוגמאות לכך בספר "המשחק של אנדר" (שאגב, מזכיר גם כן את הפתרון הסופי של בני האדם לחייזרים שמולם, כפי שניסתה הפדרציה לעשות במלחמה עם הקלינגונים) ובסרט "המפגש". "דיסקברי" זו הסדרה הכי טובה של "מסע בין כוכבים" מכיוון שנעשה בה צעד קטן לאדם בכיוון של מחשבה זו. בעולמה של מייקל ברנהם מרגישים לראשונה שאין שום דבר בטוח מחוץ לכדור הארץ, ושהיקום הוא תהום שאם נבהה בה מספיק, היא תתחיל לבהות בנו בחזרה.

---

עוד על "דיסקברי":

• "דיסקברי": מי עיצב את הספינה שלי? – מאת איתי שלמקוביץ
• "דיסקברי" ותיאוריית הכאב – מאת זיו וויטיס
• המהפכה המחוצ'קנת – מאת יוסף מלר
• ללכת באומץ למקום שאליו לא הלכתי מעולם – מאת שני אוירבך

עוד מאת אורן בן יוסף:

• מוסר בדיוני
• חורצי דין ותליינים
• ולבסוף הופיע האדם – בהשראת VOY: Death Wish