כמעט כל מי שצופה ב"דיסקברי" סביבכם כבר מכיר את "מסע בין כוכבים". אבל איך הסדרה נתפסת בעיני מי שמעולם (כמעט) לא צפתה בפרק של הפרנצ'ייז?

שני אוירבך חולקת את חוויותיה.

 

 

---

מעולם לא צפיתי ב"מסע בין כוכבים".

טוב, זה לא מדויק. אני יודעת בוודאות שראיתי פרק אחד של "הדור הבא", ואולי נתקלתי בעוד. אבל מעולם לא הייתי צופה של "מסע בין כוכבים". לא גדלתי על זה, וכשבניתי את העולם שלי בתור גיקית וחובבת תרבות פופולרית, תמיד נרתעתי מפאנדומים מבוססים ורחבים כי הרגשתי שמאוחר מדי בשבילי לצלול לתוכם. בקצרה, סטאר טרק זה לא הדבר שלי.

למרות זאת, ההחלטה שלי לצפות בסדרה החדשה "מסע בין כוכבים – דיסקברי", לא באה משום מקום. תמיד שמעתי על הפרנצ'ייז הזה דברים טובים, בסך הכל אני מאד אוהבת מדע בדיוני, ואני בהחלט מתעניינת בכל מה שבריאן פולר עושה, אחרי שהוא יצר את הסדרה האהובה עליי, Pushing Daisies, וגם את Wonderfalls הנהדרת.

מה שכן היה לי קשה לנחש לפני שהיא התחילה, אלה הדרכים שבהן "דיסקברי" תפתיע אותי. לא חשבתי שיכולות להיות לי הרבה ציפיות ממנה, ובמיוחד לא חשבתי שאמדוד אותה בהשוואה לשאר הפרנצ'ייז. כאמור, אני לא מכירה את הפרנצ'ייז – זה לא הפאנדום שלי. אבל מסתבר שבכל הזמן הזה שבו לא ראיתי "מסע בין כוכבים", כן חלחלו למודעות שלי המון רעיונות לגבי איך סדרת "מסע בין כוכבים" צריכה להיראות.

אבל נתחיל מההתחלה. הסדרה "דיסקברי" התחילה בפרק כפול שבכלל לא מתרחש על סיפונה של הדיסקברי. בשני הפרקים הראשונים אנחנו לומדים להכיר את הדמות הראשית שלנו – מייקל ברנהם – בזמן שהיא הייתה קצינה ראשונה תחת פיקודה של קפטן פיליפה ג'ורג'יו, על ספינת החלל שנז'ו. כאן מתחילה שרשרת האירועים שמובילה להגעתה של מייקל לדיסקברי, לירידה במעמדה, ולמלחמה שמטילה צל על המשך העונה. הפרקים האלה לא נעימים במיוחד לצפייה בגלל ההרגשה המובהקת שהסיפור עוד לא התחיל, ובגלל הדיאלוגים הארוכים מאד בקלינגונית. שעה ועשרים דקות מרגישות כמו פרולוג מתמשך מאד. אחר כך אנחנו מגיעים לפרק השלישי שמשמש כגשר שמסביר איך מייקל ברנהם מצטרפת לצוות הדיסקברי. הפרק השלישי והרביעי מרגישים יותר כמו פיילוט, ורק בפרק החמישי הרגשתי שאנחנו באמת נכנסים לסדרה. להרגשתי, היה יכול להיות נכון יותר להתחיל את הסדרה בפרק Context is for Kings (השלישי) ומאוחר יותר לחזור אחורה ולספר לנו איך הפכה מייקל ברנהם למורדת.

~~~

כאמור, הסדרה הפתיעה אותי במספר דרכים. הראשונה מביניהן מופיעה כבר בפרק השלישי עם דמותו של קפטן גבריאל לורקה. למרות שלא ראיתי את הסדרות הקודמות, נחשפתי לדמויות כמו קפטן ג'יימס קירק וקפטן ז'אן-לוק פיקארד. הם שידרו אצילות והדרת כבוד אפילו בלי שצפיתי בסדרות שלהם. זו הייתה התדמית שלהם בתרבות הפופולרית. קפטן לורקה עושה רושם שונה מאד. הוא מסתורי ושנוי במחלוקת. לפעמים הוא אפילו נראה יותר כמו נבל מאשר כמו מנהיג.

אולי זה קשור לכך שלמרות שהוא המפקד של הספינה, הוא לא הדמות הראשית. הדמות הראשית בסדרה הזו היא, כאמור, מייקל ברנהם. זה מצער, כי היא דמות לחלוטין לא מעניינת. היא גזורה מהשבלונה של בחורות קשוחות וחסרות רגש, מהסריה של גאמורה ("שומרי הגלקסיה") או קטניס ("משחקי הרעב"). היא מוכשרת יותר מכל האנשים סביבה, היא לא מפגינה רגשות, אין לה חולשות, והיא הייתה יכולה באותה מידה להיות גבר – אבל היא אישה שיודעת להרביץ כדי להרוויח ליוצרים שלה עוגיות פמיניסטיות. אין לי שום עניין בנשים שנופלות תחת הטרופ הזה. דמויות שלא מביעות רגשות לא מעוררות אצלי שום רגש – לא של חיבה ולא של הזדהות. אני מבינה שהסיבה שמייקל סטואית כל כך היא שהיא חונכה באקדמיה הוולקנית, אבל הבחירה בדמות עם השפעה וולקנית לתפקיד הראשי היא בחירה שגויה בעיניי. הבעיה האחרת שלי עם דמויות מהטיפוס הזה היא שהן מושלמות מכדי לעורר הזדהות אצל הצופה הממוצע. הן בעיקר גורמות לי לחשוב שאם יוצר לא יודע ליצור אישה שיש לה פגמים והיא עדיין דמות חיובית ומכובדת, אין לו עסק בלכתוב דמויות נשיות. אני לא יודעת אם האפיון הזה של הדמות הגיע מבריאן פולר שעזב את ההפקה בשלב מוקדם יחסית, אבל קשה לי להאמין שזה המקרה. הוא כבר כתב נשים מרתקות ומורכבות בסדרות אחרות שלו.

האכזבה שלי מהדמות של ברנהם רק מועצמת לנוכח העובדה שהסדרה עד כה התמקדה בה באופן כמעט בלעדי. הרושם שלי היה שסדרות של "מסע בין כוכבים" עוסקות בצוות של דמויות מגוונות ושונות, ומתמקדות בקונפליקטים שעולים ממאפיין ייחודי לאחת הדמויות בכל פרק. אם בסדרת אנסמבל אני לא מחבבת את אחת הדמויות, זה לא נורא, אבל אם זו הסדרה של מייקל ברנהם, זה מעניין הרבה פחות.

ודווקא יש על סיפונה של דיסקברי דמויות מעניינות. בראשן – הצוערת סילביה טילי. השותפה לחדר של מייקל היא בחורה צעירה, תמימה ומביכה, שמיד התעניינתי בה. אם עד לנקודה הזו רוב הדמויות הזכירו חיילים במשמעת העצמית ובביטחון שלהם, לטילי יש רגישויות שאפשר להתחבר אליהן. לפעמים החולשות שלה מוצגות באופן נלעג, אבל אני מלאת תקווה שהסדרה לא תמשיך לצחוק עליה אלא תפתח אותה לדמות מעניינת, סימפתית ומרגשת.

הדמות השנייה שעוררה אצלי עניין היא דמותו של סארו. הוא חייזר ממין שהיה ניצוד ומנוצל בעבר, וככזה הוא זהיר במיוחד ומודע לסכנה. יש לו גם היסטוריה מעניינת עם מייקל, שאולי תיחקר עוד בהמשך. הסיבה העיקרית שסארו מעניין אותי היא הפוטנציאל שהוא מביא איתו. ממה שאני יודעת על "מסע בין כוכבים", הסדרות הקודמות פרצו דרך בעיסוק בסוגיות חברתיות, כמו גזענות לדוגמה. אחרי שהפרנצ'ייז פספס כמה מהפכות, זו הזדמנות בשבילו לחזור לחוד החנית, בכך ש"דיסקברי" תהיה הסדרה הראשונה בטלוויזיה שעוסקת בהרחבה בסוגנות.

הדמות האחרונה שאני רוצה להזכיר הוא פול סטאמטס – קצין מדעים חמוד במיוחד. הוא הזכיר לי קצת את דמותו של ווש מ"פיירפליי" בקסם האישי הפשוט שלו, בסרקזם החביב, וגם קצת במראה החיצוני. כבר בשני הפרקים הראשונים שבהם הופיע הוא מצא חן בעיניי, אבל הפרק האחרון הוא זה שבו באמת למדנו להכיר אותו. הוא הפגין גמישות מחשבתית ובו זמנית עמד על העקרונות שלו באופן שמאד אהבתי, ובפרק הזה גם גילינו שהוא חי בזוגיות עם גבר. בזה הוא הופך לדמות הגאה הראשונה בתולדות "מסע בין כוכבים" (למעט הנגיעה בעניין בסרט הקולנוע אחרון). הייתי מצפה מפרנצ'ייז שאמור להיות מתקדם להגיע לזה כבר בשנות השמונים, פחות או יותר, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כששמעתי שיש דמות גאה בסדרה ידעתי שזה יהיה הוא. זו בחירה די סטנדרטית – הוא גבר (לסביות זה שלב מתקדם יותר, עוד לא הגענו לשם), הוא קצת עדין, ובהחלט מתאים לסטריאוטיפ. לא היה משהו בלתי צפוי או חדשני באפיון הזה שלו, אבל הסצנה שבה זה נחשף הייתה מקסימה.

~~~

אחד הדברים המעניינים – והמפלגים – בסדרה היא האווירה שלה. ממה ששמעתי היא לא תואמת בכלל לסגנון הקלאסי של "מסע בין כוכבים", ומעריצים ותיקים נמצאים בסערה סביב זה. הסגנון של "דיסקברי" מזכיר מדע בדיוני עכשווי: דמויות מיוסרות, אקשן תזזיתי ואפקטים מרשימים. הדברים האלה לא בהכרח מתאימים לחזון האוטופי שהוא יקום "מסע בין כוכבים", אבל כן מתאימים למי שלא מכיר את האוטופיה הזו וכבר רגיל לעידן האפל-יותר-בוגר-יותר של הטלוויזיה והקולנוע ששלט בשנים האחרונות. הדמויות המסתוריות והקשוחות, אי ההסכמה ששוררת ביניהם, והמלחמה שמרחפת מעל הכל – מבטיחים אווירה קשה וקודרת. אבל באותו זמן הסדרה חותרת תחת האווירה שהיא עצמה מנסה לבסס. הרפרנסים לביטלס ולאילון מאסק – תופעות של ימינו שלא בהכרח ימשיכו להיות רלוונטיות בעתיד של "מסע בין כוכבים" – נראים כמו דרך קלה להוציא חיוכים וגיחוכים מהקהל, והניסיון הזה לאפשר מרחב לנשימה בתוך האווירה העכורה של הסדרה מרגיש מאולץ. מצד אחד המלחמה היא אחד הגורמים לאווירה האפלולית יותר, אבל מצד שני המיקוד באקשן קרבי מונע מהסדרה לפעמים לרדת לעומקים פילוסופיים, ומשאיר אותה שטחית יותר משחשבתי שתהיה. היא לא מצליחה להיות רצינית עד הסוף, אבל היא גם לא לחלוטין בידור קליל. כמו הרבה אספקטים אחרים בסדרה, נראה שהיא מתנדנדת פה בין הרצון לספק לצופי "מסע בין כוכבים" את מה שהם מכירים, לבין הניסיון לחדש.

בנוסף לציפיות האחרות שאיתן הגעתי לסדרה הזו, היה לי רושם מאד מסויים בנוגע למה יהיה אופי הפרקים והמבנה הסיפורי שלהם. שמעתי על הרבה פרקים חשובים מהסדרות הקודמות שעוסקים בדילמות מוסריות/חברתיות מעניינות, וככה למדתי לצפות שכל פרק של "מסע בין כוכבים" יכיל סיפור מעניין שיסוכם בתוך הפרק, ושחלק ניכר מהסיפורים האלה יסובו סביב דיון פילוסופי או חברתי. כשכל אחד מחמשת הפרקים של "דיסקברי" שראיתי עד עכשיו קידם את אותן עלילות בעוד כמה צעדים, הייתי מופתעת מאד. לא היה לפרקים האלה קיום נפרד, וכולם היו חלק מקשת עלילתית ארוכת טווח – שעדיין לא הסתיימה. היו בתוך המהלך הזה כמה התחלות של התרחשויות, אבל עדיין לא אירוע עם התחלה וסוף שאפשר לדבר עליו. זה אחד הדברים שהכי מקשים עליי לסכם את ההתרשמות שלי מהסדרה – ההרגשה שאני מנסה להגיע למסקנות כשהיא רק בתחילתו של הסיפור, ובקושי הצליחה להוציא מהפה משפט.

הרעיונות שנמצאים בבסיס כל אותם סיפורים ממוקדים הם עוד אחד מהדברים שציפיתי להם בסדרה. שמעתי על סיפורים שעוסקים בזהויות, בתפיסות עולם, בפוליטיקה, וחיכיתי לראות כמה כאלה גם ב"דיסקברי". קיבלתי רסיסים של זה בינתיים. הצצות מעניינות על העבר של סארו, הצהרות של משפט אחד מתפיסת העולם של מייקל, רמזים קטנים על העבר של קפטן לורקה. בינתיים עוד לא הייתה אמירה גדולה וחד משמעית לגבי אף נושא, אלא רק שורה מעניינת פה ושם, שאפשר לפרש כמשהו גדול יותר. הרבה מהמשפטים האלו היו מאד מלהיבים מבחינתי, אבל אני לא יודעת אם הם באמת מייצגים אמירה שהסדרה מתחייבת אליה או שאני מפרשת אותם כיותר משהם ישפיעו באמת.

אני לא בטוחה אם כרגע הייתי מעדיפה לראות את העונה ממשיכה לחתור לכיוון אמירה אחת שתסכם את כל מה שקורה בה או שתסטה הצידה לסיפורים ספציפיים, אבל אני יודעת שאני רוצה לראות מסר כלשהו. איזשהו רעיון חדש. משהו שייתן לי הרבה על מה לחשוב. היו פה משפטים מעניינים, אבל אני מחכה ליותר ממשפטים. אני מחכה למונולוגים. בין אם אלה יהיו נאומים שייגעו בלב שלי או יפנו לשכל, אני רוצה לשמוע את הסדרה אומרת לי משהו חדש, משהו משפיע, ומתכוונת לזה עד הסוף.

בשורה התחתונה, ההנאה שלי מהסדרה עד עכשיו מאד חלקית. יש סצינות שמאד מרשימות אותי והייתי רוצה לראות אותן נמשכות, וכאלה שגורמות לי לרצות לכבות את המסך. יש משפטים שמציגים תפיסות עולם ייחודיות וגורמים לי להקשיב ביתר תשומת לב ולרצות לשמוע עוד, ואז שורות ארוכות של טכנובאבל שגורם לי לגחך. ובעיקר, אני מרגישה כאילו הסדרה רק התחילה, והיא עדיין נמצאת מבחינתי בתקופת החסד שלה. אני צריכה עוד כמה פרקים כדי באמת להבין מה קורה כאן ומה הסגנון של הסדרה, מה הסיפור שהיא רוצה לספר, ומה המסרים שהיא רוצה להעביר.

אני רואה שלחובבי "מסע בין כוכבים" ותיקים יש דעות חזקות על הסדרה, על הדמיון שלה לסדרות הקודמות ועל הכיוון החדש שהיא לוקחת. אני מופתעת מהסדרה במובנים מסוימים, כמו שאמרתי, אבל עדיין רואה את הסדרה כדרך פתוחה, ולפחות בזמן הקרוב אני אלך בה לכל כיוון שהיא תוביל. התקווה שלי היא שהיא תוביל לעבר רעיונות חדשים וסיפורים מעניינים, וגם אם הם לא יהיו בדיוק מה שציפיתי, הם ידברו אליי. יכול להיות ש"דיסקברי" לא תהיה הייצוג המושלם של כל היקום שבתוכו היא מתרחשת, אבל אני לא מחפשת להכיר את כל היקום הזה. אני מתעניינת כרגע במי היא "דיסקברי", גם אם היא לא בהכרח מספרת לי מה זה "מסע בין כוכבים".

---

עוד מאת שני אוירבך:
"ערב טוב, אני המנה העיקרית להיום"

צפיה ראשונה: פרק 4, תקווה חדשה

צפיה ראשונה, פרק 5, האימפריה מכה שנית