אחד המאפיינים הכי בולטים לעין בעונה הראשונה של "דיסקברי" היה השימוש שלהם בהולוגרמות לצרכי תקשורת. כל הצופים ניסו להבין איך נעשה שימוש בטכנולוגיה שלאחר מכן נעלמה לזמן כה רב. אולגה יופה צוללת לעומק ההיסטוריה האנושית ודולה משם דוגמאות לטכנולוגיות שאהבנו ואנחנו-כבר-לא, במטרה לראות האם היה כבר משהו להולוגרמות האלה.

---

הטקסט מבוסס על הרצאה מאייקון 2018 – אהבות, אך מעודכן לעונה השניה של "דיסקברי" ועלול להכיל ספויילרים.
הטקסט נכתב לפני "פיקארד" ולכן אין התיחסות לסדרה זו.

הקדמה

"מסע בין כוכבים" היא עולם שנבנה לאורך השנים, מסדרה לסדרה, מסרט לסרט. הסדר בו צולמו הסדרות והסרטים השונים הוא לא הסדר הכרונולוגי בתוך העולם עצמו. אם נסדר את הסדרות בסדר כרונולוגי פנימי נקבל את קו הזמן, כפי שמוצג פה משמאל.

בנוסף לסדרות יצאו עד כה 13 סרטים, חלקם עם הצוות של הסדרה המקורית, הממשיך את הרפתקאותיהם בסוף המאה ה-23, חלקם עם צוות "הדור הבא" – בסוף המאה ה-24, הסרטים האחרונים בינתיים הם עם צוות הסדרה המקורית ביקום מקביל, גם כן סביב אמצע-סוף המאה ה-23.

אבל בעולם האמיתי הסדר הכרונולוגי תואם מהסדרה המקורית ועד "וויאג'ר", ואחריה צולמה "אנטרפרייז". "דיסקברי" היא התוספת האחרונה (נכון להיום). היא מתחילה כ-10 שנים לפני הסדרה המקורית.

"דיסקברי" מצאה את עצמה במקום קשה: מצד אחד הובטח שהיא ממוקמת ביקום הראשי של הפרנצ'ייז, ולכן מחויבת להמשכיות עם הסדרה המקורית ו"אנטרפרייז". מצד שני, היא צריכה לדבר לצופים בעשור השני של המאה ה-21, לעומת הסדרה המקורית שצולמה בסוף שנות השישים של המאה ה-20. מטבע הדברים, עיצוב הספינות של הצי ב"דיסקברי" שונה מאוד מזה של הסדרה המקורית, והטכנולוגיה המוצגת בה מתקדמת יותר ביחס לטכנולוגיה שהוצגה בסדרה המקורית, לפחות למראית עין.

הדוגמה הבולטת ביותר של טכנולוגיה שמרגישה "לא שייכת" לתקופה הזאת היא כמובן התקשורת ההולוגרפית:

התקשורת ב"דיסקברי" כוללת אפשרות להציג דמות הולוגרפית, תלת מימדית. גם כשהתקשורת מתנהלת על גבי גשר הספינה, אבל גם כאשר מדובר בתקשורת פרטית, במגורי הצוות, כפי שניתן לראות בתמונות.

לעומת זאת, רוב התקשורת בסדרה המקורית התנהלה על מסך ענק בגשר הפיקוד:

כך גם נראתה התקשורת על ספינות האנטרפרייז השונות וגם ב"וויאג'ר". חלל עמוק 9 היא תחנה קרדסית, לכן היא לא מדד לטכנולוגיה של הפדרציה.
למעשה, הפעם הראשונה שראינו ספינה של הצי או הפדרציה משתמשת בתקשורת הולוגרפית (לפני "דיסקברי") היתה בסוף שנות ה-90 אצלנו וסוף המאה ה-24 אצלם. דווקא ב"חלל עמוק תשע" וספציפית על גבי הספינה "דפייאנט", ספינה חדישה שנבנתה במיוחד עבור המלחמה נגד הדומיניון כ-120 שנה אחרי אירועי "דיסקברי". כך זה נראה, בעיגול האור מופיעה ההולוגרמה.

נעיר, כי בסרט The Undiscovered Country, הסרט השישי שיצא ב-1991, ניתן לראות שלקלינגונים יש גרסה קטנה יותר של תקשורת הולוגרפית. אבל לפדרציה לא:

לכאורה, אפילו נשיא הפדרציה לא משתמש בתקשורת הולוגרפית בשלב זה. יחד עם זאת, הפדרציה יודעת לשדר את המידע הדרוש כדי לבנות דמות הולוגרפית בצד השני. הדבר יכול אולי לרמוז שהפדרציה בוחרת לא להשתמש בהולוגרמות, למרות קיומה של היכולת הטכנית לקבל את המידע.

על פניו, ב"דיסקברי" מופיעה טכנולוגיה שאינה מתאימה לזמן שבו מתרחשת הסדרה.

ההסבר "מבחוץ" הוא, כמובן, הצורך להציג טכנולוגיה שתראה מספיק עתידנית לצופה, שרגיל לטכנולוגיה של שנות ה-2000. ההסבר האפשרי שמספקת "דיסקברי" עצמה, בעונה השנייה שלה, היא שמערכת התקשורת הזאת הייתה פגיעה מדי לפריצה וזיוף, ולכן השימוש בה הופסק.
במבט על ההיסטוריה של הטכנולוגיה האנושית, נוכל למצוא דוגמאות נוספות לטכנולוגיות שבחרנו להיפרד מהן. מחלקן נפרדנו לתמיד, לחלקן חזרנו, לחלקן אנחנו עדיין מתגעגעים, וחלקן התבררו פחות מלהיבות משחלמנו. היחסים של האנושית עם הטכנולוגיה מזכירים מגוון סיפורי אהבה.

---

---

האקסים הטכנולוגיים של האנושות

נבדוק כאן מספר דוגמאות מייצגות, מרומא העתיקה ועד סוף המאה ה-20, שעונות במידה זאת או אחרת על ההגדרה של "טכנולוגיה שאהבנו, אבל נפרדנו ממנה". ננסה לזהות את הסיבות לכך שהופסק השימוש בהן וננסה להציע הסברים נוספים להעלמות של ההולוגרמות ממערכת התקשורת של ספינות החלל ב"מסע בין כוכבים", למשך למעלה מ-100 שנה.

~ ~ ~

בטון

נתחיל רחוק, ברומא העתיקה, לפני קצת יותר מאלפיים שנה. הפנתאון ברומא (ימין) ונמל קיסריה (שמאל) הם דוגמאות לבטון הרומאי.

בטון הוא חומר מלאכותי המשמש לבניה. הוא מורכב מחומר "קושר" (למשל, סיד, חרס, גבס או מלט), חומר מילוי (למשל חצץ, שברי חרס וכדומה) ומים.
לרומאים, הבבלים והמצרים היו מתכונים רבים של בטון, בשילובים שונים של חומרי גלם בהתאם לאזור. במקרים מסוימים המתכון נתן בטון כל כך מוצלח שהוא שרד אלפיים שנה עד ימינו, כך אנחנו יודעים שהבטון כבר היה קיים באותה תקופה.
עם נפילת האימפריה הרומית אבדו טכנולוגיות רבות, והמתכון לבטון העמיד הזה יחד איתן. כאמור, החומרים היו שונים בין אזור לאזור ולא ניתן היה לשחזר את המתכון ששימש לבניה של הפנתאון או נמל קיסריה. למעשה, המתכון ההוא לא שוחזר עד שלא התחילו לחקור את המבנה עם מיקרוסקופים סורקים. רק בשנים האחרונות הצליחו לפענח את הסוד של הבטון העתיק: זו תערובת מיוחדת של אבן ואפר וולקני, שמאפשרת למי הים להיכנס לתוך החומר, להגיב עם המרכיבים וליצור גבישים – מעין אבן מלאכותית. זה מה שקרה בנמל קיסריה, למשל, זה מה שנותן לחומר את החוזק המיוחד שלו.
אנחנו יכולים לדבר בהקשר הזה גם על הכבישים הרומאיים, האש היוונית וטכנולוגיות נוספות שנעלמו עם נפילת האימפריה הרומית וכיוון שהמשאבים הדרושים לא היו נגישים לאחרים. במשך זמן רב הידע שנעלם לא פותח מחדש במקום אחר.

הבטון, כמובן, חזר לחיינו. והיום אפשר למצוא אותו בכל מקום. למשל, "מפלצות בטון" כמו בה"ד 1.
הבטון הומצא מחדש רק בתחילת המאה ה-18. מתכון הבטון העכשווי מכיל מלט, חצץ, חול ומים. הוא מתכלה הרבה יותר, במיוחד במבנים הימיים. אבל הוא עושה שימוש בחומרים קלים להשגה כמעט בכל מקום. בנוסף, הבטון של ימינו הוא כמעט תמיד בטון מזויין. הכוונה היא שבתוך החומר מכניסים מוטות ברזל, כך שהוא משמעותית יותר חזק מכל בטון, עכשווי או רומאי.
חוקרים של הבטון הקדום מציעים לשלב את הידע על בטון רומאי בבניה של מבנים חדשים. אבל האנושות היום יודעת לעשות דברים די מגניבים מבטון כפי שהוא. לא רק מפלצות מכוערות כמו בה"ד 1, אלא גם גורדי שחקים, גשרים, ארובות ועוד, שנבנים כמובן מבטון מזויין. בנוסף, לא בטוח שיש צורך לבנות כל מבנה כך שיחזיק מעמד אלפיים שנה.

אבל מערכת היחסים לא עומדת במקום, וממשיכה להתפתח. בשילוב עם טכנולוגיה חדשה ומלהיבה – מדפסת תלת מימד, אפשר ליצור דברים מרשימים מבטון, כמו ה”מבצר” הקטן והדקורטיבי הזה, בגינה של מישהו. הדפיסו כמה חלקים והרכיבו אותו. הגובה שלו בערך כגובהו של אדם.
הדפסת תלת מימד של בתים מבטון היא נושא חדש שמדברים עליו. יש אפילו אבי טיפוס.

אז למה נפרדנו מהבטון? והאם זאת סיבה להיפרד מהולוגרמות?

• אבדן הידע: הפדרציה לא נפלה ולא היה כל משבר (שידוע עליו) בהיסטוריה של המאה ה-23 שהיה יכול לגרום לאבדן ידע ההולוגרמות.
• מחסור במשאבים או ריכוז שלהם: הפדרציה נראית מאוד עשירה ואין בעיה של משאבים או שינוע שלהם ממקום למקום.

הסיבות הנ"ל אינן יכולות להוות סיבה אלטרנטיבית להעלמות ההולוגרמות מתקשורת הצי.

~ ~ ~

סוס מלחמה

השבחה גנטית היא טכנולוגיה לכל דבר.
עם נפילת האימפריה הרומית וקריסת המערכת הלוגיסטית שלה, הצבאות המתמרנים הלכו וקטנו. המיקוד עבר מחיל הרגלים לפרשים. להיות פרש זה עסק יקר, הפרש צריך להביא איתו מהבית את הסוס, את השריון ושאר הציוד. לכן צבא הפרשים היה שייך באופן בלעדי לעשירים ואצילים, האליטה החברתית הפכה לאליטה צבאית. היו להם הכסף והמוטיבציה למגן את עצמם ככל הניתן. במרוצת השנים השריון הלך וכיסה שטח גדול יותר של הלוחם ואחר כך גם שטח גדול יותר של הסוס ונהיה כבד ביותר. כדי לתמוך במשקל הרב, מרביעי הסוסים פיתחו סוסים גדולים יותר וחזקים יותר (אולי גם אגרסיביים יותר). הזנים האלה של הסוסים דרשו תחזוקה יותר יקרה, מזון מיוחד וטיפול וטרינרי. לקראת המאה ה-16 מחיר של סוס מלחמה לאביר יכול היה להגיע למחיר של טירה קטנה.
(אנחנו מדברים, כמובן, על סוג מיוחד של סוסים, שהיו פאר היצירה של מרביעי הסוסים לאורך 700-800 שנה. היו עוד הרבה מאוד סוסים אחרים, ששירתו את האנשים ביום יום.)

במאה ה-16 הגיעה הפריצה בהתפתחות של הנשק החם. רוכבי הסוסים התחמשו באקדחים, שהיו אמינים יחסית, מדויקים יחסית והייתה להם מספיק עוצמה כדי לחדור שריון אבירים. השריון הפך לא אפקטיבי, כבד ויקר והפרשים התחילו לחסוך עליו. בהתחלה ויתרו על שריון הסוס ואז גם על חלקים של שריון הרוכב עצמו.
בתמונה משמאל ניתן לראות איך נראה חיל השריון במאה ה-16 ("הרייטרים"): שריון גוף בלבד וקסדה. הסוס בלי שריון כלל.
לקראת המאה ה-19 הדרישות מהסוס השתנו: עכשיו נדרש סוס מהיר יותר, בעל סיבולת גדולה יותר, הוא יכול לסחוב פחות משקל ולהיות זול יותר. המרביעים הפסיקו לרדוף אחרי סוסים חזקים יותר והתחילו לכוון לדרישות החדשות של מהירות. סוסי המלחמה הכבדים של האבירים נעלמו. הצאצאים של הסוסים האלה הם ה"פרשרונים" – סוסי מסע כבדים ואיטיים.

כאן עסקנו רק בסוסים, אפשר להזכיר באותו הקשר גם את השריון עצמו, את החומות והמבצרים.

אז למה נפרדנו מהסוסים? והאם זאת סיבה להיפרד מהולוגרמות?

• יכול להיות שמותקנת באנטרפרייז טכנולוגיה חדשנית יותר, מתחום אחר, המפריעה לתקשורת ההולוגרפית. זה יכול להסביר למה ההולוגרמות מעולם לא עבדו טוב באנטרפרייז עצמה, כפי שמספרים לנו בעונה השניה. למשל, שוני בטכנולוגיה של המגנים – יכולת שינוי והתאמת תדרים של המגנים. או משהו אחר שקשור לתאימות אלקטרומגנטית. ואולי הפצה של טכנולוגיה כזו בכל הצי הביאה לכך, שויתרו על ההולוגרמות לגמרי.

זהו הסבר חלופי סביר להיעדר ההולוגרמות ממערכת התקשורת של הפדרציה במשך זמן כה רב.

~ ~ ~

מצלמת "פולארויד"

מימין: אדווין לנד מדגים תמונה מיידית, משמאל: מצלמת לנד, "דגם 100" (1963)

כמו הרבה מוצרים, "פולארויד" זה המותג. המוצר הוא מצלמה עם יכולת הדפסת תמונה מיידית. חברות כמו פוג'יפילם וקודאק גם הן ייצרו מצלמות כאלה. נדבר על פולרואיד כמקרה מייצג.

החברה התחילה את דרכה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כשהמייסד שלה, אדווין לנד (על שמו גם קוראים למצלמות האלה לפעמים "מצלמות לנד"), עזב את לימודיו והקים עם הידע שצבר באקדמיה חברה שעסקה בשימוש מעשי לפילטרים מקטבים. בשנות השלושים והארבעים החברה התמחתה במשקפיים ועדשות מקטבות לסקי ולשימושים צבאיים.
בתחילת שנות ה-40 לנד קיבל את הרעיון לתמונה מיידית מבתו בת ה-3 שהתלוננה על כך שהיא לא יכולה לראות את התמונה שהם צילמו באותו הרגע. הוא מתחיל לחפש דרך להשתמש בטכנולוגיה של החברה שלו, כדי לפתח תמונה מיד לאחר שצולמה.
ב-1947 אדווין לנד הציג את התהליך של יצירת תמונה מודפסת תוך דקה מצילום התמונה (תמונה מימין). הרעיון הוא שכל הכימיקלים נמצאים בחבילה אחת והתהליך מופעל בחשיפה לאור. ב-1948 נמכרת מצלמה מיידית ראשונה ב-90 דולר (יחסית יקר, במחירים של אותה תקופה). ב-1956 המצלמה המיליון(!) נכנסת לקו הייצור והמצלמות נמכרות ב-45 מדינות. המצלמות המיידיות הופכות ללהיט.

כדי לתפעל אותה היה צורך להכניס חבילה של פילם, שהוא גם נייר הצילום, בחלק האחורי. כדי לצלם, יש לדרוך את הצמצם ואז ללחוץ על הכפתור האדום. אחר כך מושכים את הפילם עם התמונה מהמצלמה ונותנים לו דקה-שתיים לפיתוח. ואז, בדומה לתמונה בצד ימין, מפרידים את הנגטיב (התמונה בצבע הפוך) מהפוזיטיב (התמונה הרצויה).
בהדרגה, הופכות המצלמות לאוטומטיות לגמרי, כולל צמצם אוטומטי והדפסה של התמונות. ברקע מתבצע מחקר על נייר צילום צבעוני. כל זה הבשיל בשנות ה-70 למצלמה מדגם One Step.

כאן לוחצים על הכפתור האדום והתמונה יוצאת מלפנים. עוברים לשימוש במשטח שעליו כימיקלים לכל אחד מהצבעים ושכבות של חומר מפתח ביניהם. הפיתוח נעשה בעזרת האור ולוקח דקות בודדות.
המצלמה מדגם OneStep הפכה להיות המצלמה הנמכרת ביותר בשנת 77'. גם בין המצלמות המיידיות וגם בין המצלמות הרגילות.
החסרונות הם: התפעול מסורבל; צריך לסחוב חבילה של ניירות צילום מיוחדים; מתקבל רק עותק אחד של כל תמונה; וגודל התמונה הסופית נקבע לפי דגם המצלמה (גדולות יותר, קטנות יותר, מרובעות, מלבניות, או משהו מיניאטורי). המצלמות יוצרו במגוון צבעים ועיצובים ובמגוון גדלים, כולל מצלמות שיוצרות מגנטים ומצלמות שמייצרות מדבקות.
בהדרגה, לקראת שנות ה-80 המצלמה הפכה קטנה יותר ומסורבלת פחות. בשנת 99' יוצאת מצלמה "בגודל כיס" שנותנת תמונות בגודל אצבע.

ואז הגיעו הסמארטפונים עם מצלמה מובנית וביטלו את הצורך במצלמה מיידית?
לא בדיוק.

ב-2001 "פולרואיד" נכנסה לתהליך פשיטת רגל.
ב-2008 הוחלט לבטל ייצור של כל מוצר אנאלוגי. היה פרוייקט שלם, שבו חובבים הצילו את הציוד והתחילו לייצר את הסרט שמתאים למצלמות הישנות, עם תמיכה של חברת פוג'י.
מאז 2008 פולרואיד משווקים מצלמות דיגיטליות (בניגוד לאנאלוגיות), שמדפיסות תמונות במקום. אבל המצלמות המיידיות עדיין קיימות.

היום אפשר לקנות מגוון רחב של מצלמות בטווח מחירים של 70-700 דולר, והן כוללות את כל מה שאפשר לצפות מטכנולוגיה של היום: חיבור ל-Wi-Fi, מסך מגע, כרטיסי זכרון, סנכרון עם טלפון נייד לשיתוף קל, סטיקרים ופילטרים כמו באינסטגרם.
מאז שנות ה-60 המצלמות המיידיות היו ממותגות לצעירים, היותר אמידים, אלה שהיה להם כסף לגאדג'ט נחמד אבל לא הכרחי. גם היום המצלמות האלה פונות לקהל הצעיר, קוראים להן "מצלמת מסיבות" ו"מצלמת אינסטגרם".

אז למה נפרדנו מהמצלמות? והאם זאת סיבה להיפרד מהולוגרמות?

לא נפרדנו, מערכת היחסים עדיין ממשיכה על אש קטנה. למרות שיש סיבה להפרד:

• טכנולוגיה אחרת ממלאת את הצורך בהצלחה

הצורך הוא לראות את התמונה שצולמה מיד. מלבד ילדות קטנות וחסרות סבלנות, ואנשים צעירים ומגניבים, בוצע שימוש בתמונות המיידיות בכל מקום שלא ניתן היה להמתין עד שסרט צילום שלם בן 36-38 תמונות יתמלא ורק אז יעבור תהליך פיתוח: למסמכים מזהים, לצילום של זירת פשע (התמונה לא עוברת תהליך שאפשר להתערב בו ולשנות את התמונה), צלמים מקצועיים השתמשו בהן כדי להעריך את רמת התאורה (תמונה עם מצלמה מיידית לבדיקה ורק אז תמונות עם המצלמה המקצועית) ובתעשיית הקולנוע צילמו סצינות כדי להמשיך לצלם מאותו מקום ביום אחר (אם צריך לסדר את השחקנים בדיוק באותה צורה ביום צילומים אחר).

היום יש לנו טלפונים ניידים לשימוש יום יומי ופתרונות של מצלמות, שמקושרים למאגרי מידע מאובטחים לצרכים האחרים. כמעט ואין צורך אמיתי בתמונות פיזיות במיידי. כך שאנשים צעירים שאוהבים מותג מיוחד וחובבי רטרו הם שני סוגי האנשים האחרונים שממשיכים להשתמש במצלמות מיידיות.

במקרה של תקשורת מבוססת הולוגרמות, הצורך הוא, אולי, יכולת לקרוא שפת גוף של מי שאתה משוחח עימו. האם הייתה טכנולוגיה אחרת שמילאה את הצורך הזה בסדרה המקורית? קשה לומר. אולי היא הייתה חלק מהמתרגם האוניברסלי. באחד הפרקים, נאמר שהוא מתחבר בטלפתיה, אבל ההסבר הזה של המתרגם האוניברסלי לא עקבי. מצד שני, אולי כשאתה צריך לתקשר עם כל כך הרבה חייזרים שונים, אין ערך מוסף לשפת הגוף. מה שאנחנו יודעים בוודאות, זה שב"הדור הבא", דיאנה טרוי, האמפתית, יכלה לקרוא את הרגשות של מי שהיא ראתה על המסך. אולי באמת היה משהו במערכת התקשורת החדישה יותר, שנתן את המידע הנדרש לא פחות טוב מאשר הדמות ההולוגרפית.

כמובן, אלה רק ספקולציות. אבל הן לא סותרות את מה שאנחנו יודעים על העולם של "מסע בין כוכבים" ולכן אפשרות זאת יכולה להיכנס לרשימה של הסיבות האפשרויות להפסקת השימוש בהולוגרמות במערכת התקשורת.

---

עד כאן חלק א' בחיפושה של אולגה אחרי הסיבה הטובה להעלמות ההולוגרמות מצי הכוכבים.
~ חלק ב' יפורסם בקרוב ~

עוד על "דיסקברי":

• אנושית, אנושית מדי – "דיסקברי" (ע' 2) נהדרת, אבל נאיבית כמו השאר – מאת אורן בן יוסף
• "דיסקברי": מי עיצב את הספינה שלי? – מאת איתי שלמקוביץ
• "דיסקברי" ותיאוריית הכאב – מאת זיו וויטיס
• המהפכה המחוצ'קנת – מאת יוסף מלר
• ללכת באומץ למקום שאליו לא הלכתי מעולם – מאת שני אוירבך

עוד מאת אולגה יופה:

• כשהשנז'ו פגשה את האנטרפרייז – Desperate Hours\David Mack – חלק א'
• כשהשנז'ו פגשה את האנטרפרייז – Desperate Hours\David Mack – חלק ב'