איתי שלמקוביץ יצא אל החלל הבינכוכבי כדי לבדוק האם יש חיים תבוניים על גבי "האורוויל" של סת' מקפארלן.
וגם כדי לקבוע האם היא "מסע בין כוכבים" או לא…

הממצאים לפניכם.

 

---

ביקורת זו מבוססת על ארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה "האורוויל" וכוללת ספוילרים כלליים בלבד.

 

כולנו כאן אוהבים את "מסע בין כוכבים", נכון? כי אנחנו בעצם אוהבים שריד טלוויזיוני כמעט ארכיאולוגי. הסדרה המקורית כבר חגגה 50 שנה לשידורה (ובקרוב יהיו 50 שנה לירידתה מהאוויר). "הדור הבא" עלתה לאוויר לפני 30 שנה, וכבר 12 שנה שלא היה סטארטרק בטלוויזיה מאז שירדה "אנטרפרייז" (ורק השנה, עם "דיסקברי", זה השתנה). עברו שנים מאז רובנו ראו "מסע בין כוכבים" בצורה שבה אמורים לראות אותה – פרק אחד בשבוע.

המשמעות של מרחק הזמן מהשידורים המקוריים הוא שרובנו לא זוכרים מה זה לראות פרק לא מוכר של "מסע בין כוכבים". בעשור האחרון – יותר זמן מהיות הפייסבוק – כל פרק של "מסע בין כוכבים" שראינו היה פרק שכבר ראינו בעבר, שהיה זכור לנו לטובה, או שקיבלנו המלצות לראות אותו ספציפית. ממרחק הנוסטלגיה, סדרות "מסע בין כוכבים" היו סדרות טובות – כי את הפרקים הלא טובים פשוט לא טרחנו לראות.

והיו פרקים לא טובים. למרות שרובנו לא ראה את הסדרות ברצף, יש טרקים שהתחילו בפרויקטים של צפייה בסדרות לפי רצף הפרקים – כיום יש יומן צפייה מלא לכל פרקי "מסע בין כוכבים" המקורית ועד עונה חמישית של "חלל עמוק 9", עם חלקים מ"אנטרפרייז" ו"וויאג'ר". מעבר על יומני הצפייה מדגיש שתי עובדות לא נעימות על הזכיון – הראשונה היא שבין פרקי המופת, הפרקים הנהדרים, הפרקים שגרמו לנו להיות טרקרים מלכתחילה – מסתתרים גם פרקים בינוניים, מנותקים, או פשוט פרקים רעים שהופקו רק בגלל שהיה צריך לעמוד בהקצבה של מספיק פרקים לעונה תחת תקציב.

העובדה השנייה היא שכל אחת מהסדרות עברה רמה זו או אחרת של התיישנות. קל לראות את זה מהזווית של סקסיזם – "מסע בין כוכבים" המקורית הייתה מאד מתקדמת בסטנדרטים של שנות השישים, אבל הסטנדרטים של שנות השישים הם מאד סקסיסטיים בעיניים מודרניות (תחשבו על נערות בונד). אבל גם הסדרות המאוחרות יותר סובלות ממאפיינים (אהמ, סגן פריס. אהמ, ט'פול בתא החיטוי) שכיום לא היו עוברים בקלות. גם דברים יותר קטנים מפריעים בעיניים מודרניות – לדוגמה דמויות שמקבלות סצינה לא קשורה לעלילה של הפרק רק כי השחקן מופיע בקרדיטים וחייב להופיע בכל פרק. הבעיה היא שכאשר מדובר בפרקים לא טובים, אפשר להתעלם מהם. אבל כשרכיב מסוים, שלא עובד בימינו, תקוע בתוך פרק שמכל בחינה אחרת הוא פרק טוב, זה מפריע.

~ ~ ~

ועכשיו נתקדם בזמן לשנת 2017. סת' מקפארלן, הגאון/דביל הקומי שעומד מאחורי "איש משפחה" ושאר קומדיות, וטרקי על פי הודאתו, כותב פיילוט לסדרת טלוויזיה בשם "האורוויל". מקפארלן הוא מפעל ביצי זהב עבור רשת פוקס (שלמרות זאת ביטלה לו תוכנית פעמיים, כי פוקס) ולכן התסריט הופך לסדרה וטריילר משוחרר לאינטרנט. על פי הטריילר נראה שהסדרה היא פארודיה חצופה על "מסע בין כוכבים", עם חיקויי קלינגונים ובדיחות פיפי. האינטרנט מחכה בציפייה. ואז מגיע הפרק הראשון, ומסתבר שכל הבדיחות היו בטריילר.

ספינת החלל אורוויל היא ספינת מחקר של צי איחוד הכוכבים (לא פדרציה! איחוד! ואין לה מנוע וורפ, אלא מנוע קוואנטים! עם שלוש קשתות אופקיות במקום שתיים אנכיות!) בשנת 2418. מקפארלן, בתפקיד שמסתבר שהוא התפקיד הקבוע הראשון שלו בסדרה לא מצוירת, מגלם את אד מרסר, קצין בעל עתיד מזהיר ששרף את הקריירה שלו אחרי שנכנס לדכאון כי אשתו בגדה בו עם חייזר כחול. הוא מקבל את הפיקוד כי, אם לצטט את האדמירל, "יש יותר ספינות מקפטנים זמינים". הוא מביא לספינה את החבר השיכור שלו בתור הטייס הכי טוב שכרגע לא נמצא על ספינה. על הספינה משרתים:

• הקצין השני, לוטננט קומנדר בורטוס, מגזע של אנשי לטאה קשוחים ומטילי ביצים (על הספינה גם נמצא בן הזוג שלו, קליידן. הם נמצאים במערכת יחסים חד מינית כי, בעצם, כל הגזע שלהם הם זכרים).
• קצינת הבטחון, סגן אלארה, צעירונת בת 23 שהגיעה לתפקיד בגלל שהגזע שלה ממש, ממש, אבל ממש ממש חזק (מבחינה ויזואלית, אלארה ובורטוס חולקים את המאפיינים של קלינגון – בורטוס הוא עצבני ומכוער, אלארה היא חזקה ועם רכסים על המצח).
• נווט הספינה סגן לאמאר, שעד הפרק הרביעי מאופיין בעיקר בזה שהוא חסר משמעת שמביא לגשר בקבוק שתייה.
• קצין המדע אייזק, שהוא בעצם רובוט ששייך לגזע בעל טכנולוגיה מתקדמת (תחשבו דאטה, רק עם תסביך עליונות ועם ביצה במקום ראש).
• רופאת הספינה דוקטור קלייר (פני ג'ראלד, שגילמה בזמנו את קאסידי ייטס ב"חלל עמוק תשע" והיום יש לה שיער צבוע בירוק), שהיא האובי-וואן של הספינה.
• יפיט, שהוא גוש של ג'לי תבוני עם פה שלא ברור מה הוא עושה, חוץ מלהתחיל עם הרופאה (בגילומו של נורם מקדונלד, כי למה לא).
• מעט לאחר הגעתו של קפטן מרסר לספינה מגיע לספינה גם קצין ראשון. או, במקרה הזה – קצינה – קומנדר גרייסטון, שהיא במקרה גם אשתו לשעבר של קפטן מרסר (כן, זאת עם החייזר הכחול). מערכת היחסים ביניהם, ובכן, היא כמו של זוג גרוש. קטעים.

"האורוויל" היא לא פארודיה על "מסע בין כוכבים". אין לה מספיק בדיחות ואין לה מספיק התייחסויות סאטיריות ל"מסע בין כוכבים". לדוגמה, כותרות הפתיחה שלה הן לא הומוריסטיות בשום דרך – הן מראות את הספינה שטה ליד כל מני תופעות חלליות, בזמן שמופיעים הקרדיטים של הדמויות הראשיות, כל זה על רקע מוזיקה פומפוזית, ובסוף הספינה מפעילה מנועים ועוברת להינע קוואנטום…

רגע… הצורה הזאת של כותרות הפתיחה נראית לי מוכרת.

(כאן הנעימה אינה הנעימה המקורית כיוון שיוטיוב מסיר את הסרטונים הללו במהירות)

זהו. "האורוויל" היא לא פארודיה על "מסע בין כוכבים", היא סדרת "מסע בין כוכבים". העולם הוא אמנם לא אותו עולם, אבל כל המאפיינים של "מסע בין כוכבים" נמצאים שם – הספינה, שרשרת הפיקוד, המדים, המשימות, הגשר המורכב מגזעים שונים שרובם בני אדם, המשכפלים לציוד ולאוכל, "איחוד הכוכבים" – זה "מסע בין כוכבים" בתחפושת. אפילו רעיונות לפרקים נלקחו ישירות מ"מסע בין כוכבים" – באחד הפרקים הקפטן נחטף ומוחזק בגן חיות חייזרי; בפרק אחר הספינה פוגשת ספינת דורות ובתוכה אנשים שלא ידעו שהם בתוך ספינה.

בתחילת הביקורת אמרתי שיש ל"מסע בין כוכבים" את הפרקים הרעים שלה. המצב באורוויל לא שונה – לא הכל עובד. לפעמים החיקוי של "מסע בין כוכבים" בולט מדי. לפעמים הבדיחה מאולצת מדי, יותר מדי מקפארלנית ומכווצת בטן. אבל אין כאן בעיות של התיישנות – האופי של הסדרה מתאים לצופי הטלוויזיה היום.

בתור התחלה, אין פאתוס. ב"מסע בין כוכבים" כל משימה היא הכי חשובה שיש, כל שיחה בין מפקד לפקוד מדוגמת כיאות לצי ואין מקום להומור בשעת העבודה. "האורוויל", לעומת זאת, היא מקום עבודה. למרות שיש שרשרת פיקוד, אין דיסטנס. אנשים מרכלים בזמן העבודה (כולל מידע אישי על הקפטן), הקפטן והקצינה הראשונה רבים בגלוי מול כל הפקודים שלהם.

יש הומור. הוא לא תמיד במקום, הוא לא תמיד מצחיק, אבל רוחה של "איש משפחה" מרחפת על פני "האורוויל", עם בדיחות כמו "אני לא מתכוון להזיק לכם! אבל ירית באבא שלו… חוץ מזה שיריתי באבא שלך". יש התייחסות ברורה לסמים ואלכוהול. הסדרה לא מפחדת להראות דמויות שותות על מנת לצבור אומץ. יש התייחסות למין, כבר בסצינה הראשונה. צריך רק שתהיה גם סצינה בשירותים.
והכי חשוב – יש המשכיות בין הפרקים. יש קו עלילתי שמתקדם מפרק לפרק, בחלקם הוא המרכזי ובחלקם שולי, אבל הוא נמשך ברצף ולא נגמר עד הפרק הבא. כל פרק עומד בפני עצמו, אבל הם חלק מעונה.

~ ~ ~

צפייה ב"האורוויל" הזכירה לי מה זה לראות פרקים חדשים של "מסע בין כוכבים" – לפני הכל, זה כיף. זה הרפתקאות בחלל. אבל זה גם מסרים: מה המשמעות של להיות מפקד; איך להתמודד עם רודנות אכזרית (לפרוץ לארמון של השליט ולירות בכל השומרים עם כלי הנשק העדיפים שלך, כמובן); האם לתרבות זרה יש את הזכות לעשות דברים שבעיניך הם אכזריות רק כי זאת הדרך שלהם; איך מספקים את יצר המציצנות; והאם זה הולם להשתמש ביכולות מיוחדות של חבר צוות על מנת לפתוח דלתות.

אני, באופן אישי, התחברתי לסדרה באחד מסופי הפרקים. הפרק בנה כולו לכיוון פתרון קלישאתי ומספק של הדילמה המרכזית של הפרק. הוא השקיע זמן רב על מנת לבנות את הסוף. אבל אז הפתרון הקלישאתי נזרק לצד ומתבצע הפתרון ההגיוני, המובן מאליו, זה שאף אחד מהצופים לא רצה שיקרה אבל לא היה אפשר להמנע ממנו. זה לא היה מצחיק, אבל זה היה מעורר מחשבה.

וזה "מסע בין כוכבים".

עוד מאת איתי שלמקוביץ:

חולצות אדומות/ג'ון סקאלזי

מסע בין כוכבים: גלקסיה לא נודעת

יומולדת 50 מוקדם: מסע בין הצעות

התחדשות: כל בורג ביג'י יומו – ENT: Regeneration

אודות "מסע בין כוכבים"