מעולם לא ראית "מלחמת הכוכבים" ואת/ה רוצה להתחיל עכשיו, לקראת פרק 7 המדובר? מצוין, זה בדיוק מה ששני עושה בימים אלה. והיא כותבת על זה. תוכל/י להצטרף אליה!
כבר ראית את הסרטים מיליון פעמים ומסקרן אותך לדעת מה חושבת מי שרואה אותם בפעם הראשונה? מצוין, זה בדיוק מה ששני עושה בימים אלה. והיא כותבת על זה. תוכל/י להצטרף אליה!

לקראת "פרק 7, הכוח מתעורר", הנה החוויות של שני מ"תקווה חדשה".
כל החומר על "מלחמת הכוכבים" באתר מרוכז תחת התגית החדשה "SW" שניתן למצוא בתחתית הטקסט.

"אף פעם לא ראית 'סטאר וורס'? את לא באמת גיקית!"

כן, אני גיקית. בלי ספק. אבל את האופציה להיות כזו גיליתי בגיל מאד מאוחר, ואף פעם לא הייתי לי סבלנות לחזור לקלאסיקות של הז'אנרים שאני אוהבת. התחלתי מתישהו לראות את "שר הטבעות" ואת "מלחמת הכוכבים" – כנראה הסרטים שהכי מייצגים את הפנטזיה והמדע הבדיוני בהתאמה – אבל השתעממתי די מהר והתייאשתי אחרי רבע שעה בערך. חזרתי לעסוק במה שאני אוהבת, לא משנה כמה איזוטרי זה. התעקשתי שזה לא עושה אותי פחות גיקית כי המשמעות של ההגדרה הזו היא לאהוב בכל הכוח את מה שאתה אוהב, בלי קשר לציפיות של החברה. עדיין הרגשתי קצת אשמה כשנהניתי מרפרנסים ל"מלחמת הכוכבים", אבל אמרתי לעצמי שאלו הרבה יותר מסרטים, זו תופעה תרבותית מסיבית שאין יצירה שלא מרפררת אליה, ואני לא חייבת להישאר מחוץ לעניינים כל עוד אני מבינה את הרפרנסים. בדיוק כמו שלא כל אחד ממש קרא את התנ"ך, ובכל זאת כולם מרגישים בנוח לדבר עליו.

ואז "פרק 7". הוא ממש מעבר לפינה, ואני כבר לא יכולה לטעון ש"מלחמת הכוכבים" היא תופעת עבר שפספסתי. זה משהו שקורה עכשיו ועולמות המדע הבדיוני והקולנוע רועשים וגועשים סביבו. לכן, למרות שעד להתפתחויות החדשות חשבתי שההיכרות העקיפה שלי עם הפרנצ'ייז מספיקה לי בהחלט, הסכמתי לכתוב יומן צפייה על כל סרטי "מלחמת הכוכבים" עד כה. התחלתי כמובן ב"פרק 4, תקווה חדשה".

~~

השתדלתי לצפות בסרט בתנאים אידיאליים וללא הסחות דעת, כדי שאוכל לצלוח אותו הפעם, וכדי שאוכל לשפוט אותו בצורה הוגנת. כמובן שהיה קצת מאוחר מדי בשביל לראות אותו בקולנוע, אבל הפעלתי אותו על מסך גדול, כיביתי את האורות, הרחקתי מעצמי את הסמארטפון ולחצתי על פליי.

אני בטוחה שיש הרבה אנשים שהלב שלהם מתרחב כשהם רואים את כתוביות הפתיחה. הן אייקוניות במידה שקשה לתאר. אותי קצת מרגיז להתחיל סרט בקריאה. אל תבינו לא נכון, אני מאד אוהבת לקרוא. אני פשוט מעדיפה את השיטה המיושנת של מילים מודפסות בתוך ספר, ולא פרק חסר-הקשר מספר היסטוריה שמנסה לברוח ממני אל תוך המסך. וזה רק הדבר הראשון בסרט שעצבן אותי. ההתחלה איטית מאד ומתמקדת בדמויות הפחות מעניינות וזו אולי לא בעיה כשמדובר בסדרה שאתה אוהב וגדלת עליה, אבל בתור מי שהכריחה את עצמה לצפות בסרט הזה מאד התקשיתי להחזיק מעמד.

כשהאן סולו נכנס לתמונה הסרט מעביר הילוך. המגניבות שלו חוצה כל גבול שדמיינתי, ולא סתם כל משפט שלו הפך לציטוט מוכר. גם ליאה הפתיעה אותי: למרות שהיא נסיכה ושהמשפט הכי מוכר שלה הוא תחינה לעזרה, היא ממש לא עלמה במצוקה. היא גם יודעת לשלוף שורות מחץ, לעמוד על שלה ואפילו להילחם. אפשר לומר שגם זו קלישאה, פשוט מסוג אחר ועלק-פמיניסטי, אבל זה עדיף על הסוג הראשון.

סצנות האקשן שמגיעות בשליש האחרון של הסרט מאד פשוטות וישירות, כמו העלילה. אף אחד לא מחליף צדדים, לאף אחד אין מניעים נסתרים ואין קרבות מבלבלים. הסרט שומר על הקו הפשוט שמבהיר מי הטובים, מי הרעים, ומה הם עושים. היום כמעט אף סרט לא מציג עלילה כל כך פשוטה, וממה שהבנתי מהטריילרים ומתאוריות המעריצים, "פרק 7" מתכוון להיות פתלתל כמקובל במחוזותינו. אין לי התנגדות לסגנון העלילה הפשוט יותר, אני רק תוהה אם הוא מחייב שהסיפור יתפתח כל כך לאט. אולי זה בכלל סגנון שעבר מן העולם? אני לא הראשונה שרגילה לקצב העכשווי של סרטים ומתקשה בגלל זה לצפות בסרט ישן.

~~

דווקא בגלל הידע העקיף שלי על הסדרה, הצפייה ב"פרק 4, תקווה חדשה" הייתה חוויה די סוריאליסטית. זה הרגיש כמו דז'ה וו, אבל גם קצת כמו ההפך מדז'ה וו. אני יודעת שזה סרט שלא ראיתי, ובכל זאת אני מכירה את הנופים, יודעת מה יקרה הלאה ומדקלמת שורות יחד עם השחקנים. ועם זאת, זה היה בלתי צפוי בדרכים מסוימות. חשבתי שאני יודעת כל מה שאפשר לדעת על הסרט בלי לראות אותו, ובכל זאת המתינו לי כמה הפתעות. על הסצנה בחדר האשפה של כוכב המוות, לדוגמה, לא שמעתי מעולם. על פולמוס "האן ירה ראשון" / "גרידו ירה ראשון" דווקא שמעתי המון, ולכן הופתעתי לגלות שמדובר בסצנה קצרצרה ולא משמעותית, והכל בה קורה כל כך מהר שאני עדיין לא בטוחה באיזו גרסה צפיתי.

הסרט כולו מרגיש מאד גדול ובאותו זמן מאד קטן. יש פה סיפור על מלחמה בין טוב לרע, שבבירור נמשכת כבר זמן רב. יש המון רמיזות לעבר דרמטי של הדמויות, ויש כוכב מוות שמשמיד פלנטות שלמות ברגע. אם כל זה לא מספיק, המוזיקה לא משאירה מקום לספק שקורה כאן משהו בקנה מידה אפי.

ובאותו זמן הסרט נראה קטן, כי אני כל כך מודעת לעובדה שאני רואה פה רק חלק קטן מהסדרה והמון מהאייקונים המוכרים שלה עוד לא מופיעים. אפילו יודה לא נמצא. ההתמקדות היא במספר קטן מאד של דמויות ודארת' ויידר, הביג באד, לא מקבל הרבה זמן מסך. אני יודעת שהאימפריה תחזור עם כוכב מוות חדש, שהקרבות יתעצמו ושעוד מצפות לנו תגליות מפתיעות על הקשרים המשפחתיים בין הדמויות, וזה עוד בלי להזכיר את הפריקוולים. אז למרות שהסרט יכול לעמוד בפני עצמו, הידיעה שהוא חלק ממשהו גדול הרבה יותר גורמת לי להרגיש שהוא חלקי וקטוע.

~~

בסופו של דבר, רציתי לשאול את עצמי שתי שאלות.
האם נהניתי? לא כל כך. היו קטעים מגניבים, בעיקר כאלה שכללו את האן סולו, אבל באופן כללי הסרט היה איטי ומשעמם מדי בשבילי. בנוסף לכך, זו פשוט הייתה חוויה מוזרה וחצויה מדי מכדי להיות כיפית.
השאלה השנייה היא האם אני יכולה להבין למה הסרט הפך לתופעה בכאלו מימדים? התשובה היא שאם אני לוקחת בחשבון את העובדה שחסר לי ההקשר התקופתי ושאני מודעת יותר מדי להקשר התרבותי, דווקא כן. הציטוטים והרגעים הבלתי נשכחים בסרט ידועים כל כך מסיבה מסוימת, והם מסוג הדברים שמעשירים את חוויית הצפייה, אם אתה לא מצפה להם. בשבילי ההמשכים הטילו צל על הסרט, אבל אני בטוחה שבשביל מי שחיכה לעוד טעימה מהעולם הזה הם העצימו אותו.
והשורה התחתונה היא שהנושאים שהסרט מתעסק בהם הם בדיוק אלה שמרכיבים סיפור התבגרות פנטסטי קלאסי שמדבר לכל אחד, והם על-זמניים. המבנה של הסרט, אספקטים מסוימים בעיצוב, אלו דברים שאולי התיישנו ומקשים על צופים חדשים כמוני ליהנות, אבל דמויות חזקות, קרבות דרמטיים בין טוב לרע ומסעות לגילוי עצמי הם הדברים שאנשים תמיד אוהבים לראות בסרטים. אני קיבלתי את סיפור ההתבגרות הפנטסטי באפוסים אחרים שגדלתי עליהם, אבל אני יכולה להבין איך "מלחמת הכוכבים" ממלא את הצורך הזה אם ראית אותו בתקופה הנכונה.