צפיה ראשונה: פרק 5, האימפריה מכה שנית – מאת שני | סטארבייס972

את "פרק 4" של "מלחמת הכוכבים" שני לא כל-כך חיבבה. אבל מה עם "פרק 5"? האם העלילה העמיקה? ואיך היה המפגש הראשון שלה עם יודה הבובתי?

המשך יומן הצפיה של שני בסרטי הסאגה (בפעם הראשונה שלה), כהכנה ל"פרק 7".

שבוע אחרי שצפיתי לראשונה ב"מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" הגעתי לצפות בסרט ההמשך "האימפריה מכה שנית" עם ציפיות לא גבוהות. לא כל כך נהניתי מהסרט הראשון אבל הוא בהחלט עזר לי להבין את התופעה שנקראת "מלחמת הכוכבים". והתופעה הזו לא שלמה בלי "האימפריה מכה שנית", הסרט והטוויסט.

כבר בדקות הראשונות של הסרט הרושם שלי היה הרבה יותר חיובי מזה שהשאיר עלי קודמו. פרק 5 מתחיל בפעילות ערה. מיד אחרי הכתוביות הנגללות שמספרות לנו על מצב הדברים עכשיו (האם באמת צריך אותן שוב ושוב? מה קרה ל"Show, don't tell"?), אנחנו מקבלים המון מידע מההתרחשויות בבסיס המורדים. הדמויות מהסרט הקודם מוצגות וכך גם היחסים ביניהן. אפילו צ'ובקה מקבל אישיות חדשה מהניילונים אחרי שבסרט הקודם שכחו לתת לו אחת. המבנה של הסרט שכולל אקשן בהתחלה, עוד אקשן באיזור האמצע והרבה אקשן לסיום, דומה הרבה יותר לסרטים בני ימינו. העלילה באופן כללי יותר מורכבת, כשהגיבורים מבקרים ביותר מקומות, פוגשים יותר דמויות וצריכים לקבל יותר החלטות. אם בסרט הקודם ציינתי שאין אף דמות עם נאמנויות מתחלפות, פה זה כבר קיים. הסרט מרגיש הרבה יותר מודרני ומלא ואין ספק שהוא היה יותר קל לצפייה מהראשון. החלוקה הלא מנומקת לטובים ורעים ננטשה, ופה אנחנו מתחילים להבין מה הביא או יביא את הדמויות למקום שלהן במלחמה בין האור לחושך. גם אם הדברים נאמרים בצורה ישירה מדי לפעמים, או מוסברים שוב ושוב על ידי דמויות שונות, לפחות יש פה איזה קונפליקט רגשי ולא כל ההתרחשויות הן חיצוניות לגיבורים.

כמעט כל הדמויות מתפתחות ומשתנות בסרט הזה, וגם נוספות דמויות חדשות לקאסט המצומצם, אבל אלו לא בהכרח שינויים לטובה. לנדו קלריסיאן הוא דמות לא ברורה ואין לו מספיק אופי, והמראה שלו הוא מאד מאד סבנטיז בשביל מישהו שחי לפני שנים רבות בגלקסיה רחוקה מאד. יודה, שעליו ידעתי יותר, מתברר כדמות מעצבנת מאד. הוא נראה מוזר מדי ואין סיבה טובה לסגנון הדיבור המשונה שלו. מה שאני חושבת עליו מאד דומה למה שמרגישים רבים ממעריצי הסדרה בקשר לג'אר-ג'אר בינקס, ממה ששמעתי.

הקיסר מוצג רק לרגע ולא מספיק להפוך לדמות וגם דארת' ויידר, אולי בגלל המסכה, לא חילץ ממני אף רגש. התחושה הכללית בקשר לשניהם היא שמנסים לסקרן אותנו ואולי בסרט הבא הם יקבלו יותר משתי סצנות עם דיאלוגים.
דווקא לוק סקייווקר שהיה פלקט בסרט הראשון התחיל למצוא חן בעיניי פה. נכון, הוא גיבור די גנרי, אבל יש לו מטרות, דילמות ורגעים של חולשה וזה מספיק כדי שהוא יהיה הדמות הכי טובה בסרט. גם את C3PO התחלתי לחבב למרות – ואולי בגלל? – שבנוסף לנודניקיות הרגילה שלו הוא התחיל לפלוט הסתברויות אקראיות כאילו הוא מטיס את ליבת הזהב. הוא מעצבן נורא, אבל בצורה חמודה.

השינוי הכי גדול עובר על האן סולו, הדמות החביבה עליי בסרט הקודם, כשהוא הופך מפושע עם לב זהב ל… טיפוס די קריפי. ההתנהגות שלו כלפי ליאה נראית כמו משהו שלומדים במרכז לאמנויות הפיתוי. בהמון סרטים מערכות יחסים רומנטיות מתחילות בעוינות הדדית ולמרות שזה ילדותי, לפעמים המתח שנוצר הוא חיובי ומעניין. הסרט הזה לוקח את זה רחוק מדי וכל האינטראקציות בין האן לליאה בחצי הראשון של הסרט אלימות, מטרידות וגורמות לי לצמרמורות. בחצי השני של הסרט הם מתנהגים כמו זוג גנרי אבל אנחנו כבר יודעים מה מסתתר מאחורי השמלות הארוכות והמבטים הזועפים של ליאה. אלימות בתוך המשפחה, אפילו נסיכות לא חסינות מפני זה.

האפקטים בסרט קצת יותר מרשימים מבסרט הקודם, אבל בכל זאת מיושנים. כשמדובר ברקעי CGI זה לא כל כך נורא ואפשר לסלוח לסרט, הוא בכל זאת די ישן ואולי בזמנו זה היה מרשים. הדמויות הלא-אנושיות בולטות במיוחד: הטונטונים זזים בצורה לא אמינה אבל זה לא מאד מפריע ודווקא יטי אוכל-האדם (עדיין לא מאמינה שאני כותבת את זה) נראה די בסדר. אבל האהבה הזו לבובות מתחילה לעצבן כשהיא מגיעה לדמויות ראשיות. יודה פשוט לא נראה חי בשום צורה. טווח ההבעה שלו מצטמצם לפתיחה וסגירה של העיניים, אף תנועה שלו לא נראית טבעית וקשה מאד לקבל אותו כדמות ממש. אני לא יודעת איך נראות דמויות ה-CGI בפריקוולים אז אני לא יודעת על מה התרעומת, אבל אני מקווה שב"פרק 7, הכוח מתעורר" לא ינסו לרצות את המעריצים על ידי חזרה לשימוש בבובות המגושמות.

בעוד העיניים מסתדרות עם מה שיש ואפילו נהנות לפעמים, האוזניים סובלות בלי הפסקה. המוזיקה אייקונית מסיבה טובה: היא מאד דרמטית ומרגשת. דווקא בגלל זה היה כדאי לשמור אותה לרגעי שיא ולא לפמפם לנו אותה בכל סצנה בווליום גבוה. בנוסף אליה יש עוד שלל רעשים צורמים ומעצבנים, החל בחרחורים של ויידר, דרך היבבות של צ'ובקה ועד ל"פצ'ו פצ'ו" של רובי הלייזר. אפילו שיעורי הג'דיי אצל יודה, שאמורים להיות שלווים, מופרעים על ידי הצפצופים ההיסטריים של R2D2. בסצנות מסוימות כל הקולות הבלתי-נסבלים האלו השתלבו ויצרו מגה-זורד של רעש שממש הכאיב לי פיזית, למרות שעוצמת הקול בטלוויזיה הייתה סטנדרטית.

למרות כמה מאפיינים מעצבנים בסרט רובו די מהנה. וכמובן שהוא מוביל לקטע שציפיתי לו יותר מכל. הטוויסט הגדול. דארת' ויידר, תאמינו או לא, הוא אביו של לוק! זהו אחד הספוילרים המפורסמים בתולדות הקולנוע, כזה שאף אחד כבר לא מזהיר מפניו, אז כמובן שהכרתי אותו. בניגוד לחוויית הצפייה הראשונה שלי ב"מועדון קרב", שהייתה נוראית, פה זה לא מאד הפריע. בסך הכל הסרט לא מבוסס על הטוויסט ולא משתנה בגללו. הציפייה למשפט המפורסם שייאמר בכל רגע הורגשה רק בסצנה שמובילה אליו ישירות. הטוויסט עצמו והתגובה אליו היו מוכרים לי מאד, בעיקר בתור ממים, והיה משונה לראות אותם בתוך קונטקסט וכחלק מהעלילה, אבל בכל זאת מדובר בסצנה טובה. היא מאד מאד דרמטית וקרבות פנים-אל-פנים עם חרבות אור הם מותחים ומעניינים הרבה יותר ממרדפי חלליות.

סוף הסרט הוא קצת פחות אופטימי וקצת יותר פתוח מזה של הסרט הקודם, אני מניחה שבגלל שכבר תכננו את ההמשך, וזה עוזר לסרט להרגיש פחות מיושן מקודמו. אני בטוחה שאף אחד לא חשב שהאן סולו לא יופשר, אבל הגורל שלו מוסיף דרמה לסוף הסרט. היה אפשר גם להשאיר אותנו במתח בקשר לפציעה החמורה של לוק ולתת לו יד חדשה בתחילת הסרט הבא, ולא תוך פחות מדקה.
השוט של לוק וליאה צופים על הגלקסיה הוא סיום הרבה יותר מעודן ויפה מטקס הענקת המדליות בסרט הקודם, והפעם דווקא יש לי חשק להמשיך לסרט הבא.