בעלי חיים והיחס אליהם באנימה ומנגה – מאת עומר כהן

img-20170121-wa0021עומר כהן בודק כיצד מוצגים בעלי חיים באנימה ובמנגה, ועד כמה הפוטנציאל הגדול של הז'אנרים הללו התממש.
גם אש קאצ'ם שם.

מאמר רביעי מתוך מספר הרצאות קצרות שהתקיימו במסגרת הפאנל "האם טבעונים אוכלים כבשים חשמליות?" בפסטיבל אייקון 2016. הן מובאות השבוע במרוכז לרגל מצעד בעלי החיים שיתקיים במוצ"ש הקרוב.


 

לפניכם הוידאו המקורי ולאחריו גרסה כתובה של דבריו של עומר עם קישורים רלוונטיים ותמונות אחרות בחלקן.
זב"ח = זכויות בעלי חיים

נתחיל בהגדרה קצרה של אנימה מנגה. אחר כך נבדוק איך מוצגים בעלי חיים בכלל וצורות שונות של שימוש בהם בפרט, באנימה ומנגה. ואיך האופן בו הם מוצגים עשוי להשפיע על התפיסות של הצופים והקוראים בעולם האמתי. אני חושב שיש במדיום הזה פוטנציאל חיובי מאוד. אבל, ופה מגיע ספוילר קטן לסוף הדיון, בפועל המצב לא מעודד.
בשל קוצר היריעה ניגע רק בקצה של הקצה של הדברים. רק כדי להעלות רעיון בתקווה שזה יעורר את העניין שלכם וייתן לכם עוד זווית לראות ולקרוא את היצירות האהובות עליכם.

אז… אנימה ומנגה. יישור קו:
המילה "אנימה" היא קיצור יפני טיפוסי של המילה האנגלית Animation ומתייחסת ביפן לכל אנימציה באשר היא. במערב היא קיבלה את המשמעות של אנימציה שיוצרה ביפן – וכך נתייחס אליה כאן. בהתאם, "מנגה" הוא כינוי לקומיקס שמקורו ביפן.
יש מאפיינים ייחודיים של אנימה ומנגה שאינם דומים למקבילים המערביים שלהם, ויש דברים דומים. כאמור בשל קוצר היריעה לא ניתן לגעת בכל המאפיינים, אבל חשוב לציין שלמדיומים הללו יש קהל עצום. אנימה ובעיקר מנגה הם מאוד פופולרים ביפן, בקרב durarara-mangaילדים ומבוגרים, נשים וגברים. בהתאם ישנם ז'אנרים שונים שפונים לקהלים שונים. לא נדיר לראות ברכבת למשל, איש עסקים בצד אחד קורא מנגה במגזין ותלמידת בית ספר בצד שני קוראת מנגה אחרת בטלפון.
סדרות אנימה רבות הפכו לנפוצות גם במערב – החל מהסדרות שעשו את הילדות של רבים מאיתנו, כמו "הלב" ו"גברת פלפלת", ועד לכותרים מאוחרים יותר, כמו "נארוטו" ו"וואן-פיס". אבל הכותרים שהפכו לפופולרים במערב הם רק טיפה בים בהשוואה למגוון ולכמות המסחררת של כותרים שיוצאים ביפן בכל שנה.
אני מתייחס לאנימה ומנגה בנשימה אחת, פשוט מכיוון שפעמים רבות הן חופפות זו לזו. יצירות מנגה פופולרית הופכות לסדרות או סרטי אנימה (או גם וגם) ולהיפך. וזה בלי להתייחס לספרים (light novels) ומשחקים, שגם להם יוצאות הרבה פעמים גירסאות אנימה ומנגה.

אז מה הקשר בין אנימה ומנגה לזכויות בעלי חיים?
ובכן, בעולם האמתי יש צורות רבות של יחס פוגעני כלפי בעלי חיים. החל מהתעללות סדיסטית ישירה שאנחנו שומעים עליה לפעמים בחדשות (נגיד שריפת כלבים במדורות בל"ג בעומר), דרך שימוש בבעלי חיים לצרכי עבודה באופן שפוגע בהם (למשל סוסי משא של כרכרות או שימוש בחיות פרא בקרקסים) וכלה בשיטות הברוטליות של תעשיית המזון מן החי.
אפשר להניח אינטואיטיבית, וזו טענה שמהדהדת לא מעט בחוגים של פעילים למען זכויות בעלי חיים, שהסיבה שאנשים מרשים לעצמם להתעלל כך בחיות (או לפחות להתעלם מהסבל שלהן) היא שהם לא חושבים על הסבל שהחיות עוברות, או לא חושבים על הרגשות והתחושות שלהן. במילים אחרות, או שאנחנו לא מודעים או חושבים על התהליך שבו דובים לומדים לרקוד ופרות הופכות להמבורגר, או שאנחנו פשוט חושבים על חיות בתור כלי או חפץ שנועד לשירות האדם, בלי להתייחס אליהן כאל יצורים בעלי רגשות ותחושות בפני עצמם. במקרה זה לא מוקדשת יותר מחשבה לניצול שלהן מאשר היינו מקדישים, נגיד, לאגרטל או לאפרסמון.

שלושה דברים הופכים את המדיום של אנימה ומנגה לרלוונטי במיוחד לעניינינו:

  1. הכמות והמגוון המטורף של הכותרים היפנים מגדיל את הסיכוי שלפחות כמה מהם יתייחסו לבעלי חיים ו/או לקשר שלהם עם בני אדם.
  2. אנימה ומנגה הן יצירות מצוירות. עובדה זו מאפשרת לכופף בקלות את גבולות המציאות המוכרת לנו ולמשל – להציג בעלי חיים מואנשים או אינטליגנטים. או לחלופין להפוך את בעלי החיים לדמויות מרכזיות בסיפור. הרבה יותר קל לצייר בעלי חיים שמתנהגים איך שאתה רוצה מאשר לאלף בעלי חיים אמתיים ואז לצלם אותם.
  3. אין לי דרך מדעית ומתוחכמת להגדיר נקודה זו, אז פשוט אומר את זה ככה: הנטייה היפנית לעשות דברים כל כך כל כך חמודים. היפנים שמים המון דגש על אסתטיקה בדברים יומיומיים. החל ממכסי ביוב ועד מודעות שמזהירות את העוברים והשבים מפשע מאורגן. אפשר לראות דמויות חמודות בכל מקום. הרבה פעמים הסגנון הזה בא לידי ביטוי גם באופן שבו דמויות מצוירות באנימה ומנגה.

סדרות על חיות אהובות וחמודות עם רגשות – הייתי אומר שזה מתכון מנצח לעלילה שתגרום לכולנו לחשוב קצת יותר על הרגשות של יצורים לא אנושיים. אתם לא חושבים?

אז זהו… שלא.

למה לא?

קודם כל – כי למרות שיש עושר ענק של כותרים. וחלק מהם אכן מתמקדים בבעלי חיים, הרוב המכריע של היצירות לא עוסק בהם ישירות. בדרך כלל, אם יש אזכור כלשהו לנושא, הוא מסתכם נגיד בכלבלב חמוד בחנות חיות, חתול רחוב או כלב מאיים.
img-20170121-wa0027אין פה דגש על הרגשות של בעלי החיים. אין התעסקות בניצול שלהם או בהתעללות בהם. הם פשוט כלי עלילתי כדי להדגיש תכונות של הדמויות האנושיות. נגיד "סוואקו היא אדיבה כי היא השאירה מטריה לכלבלב עזוב בקרטון בגשם" או "קויזומי הציל את את סייקו מכלב גדול ומפחיד – אז היא מתאהבת בו."
במקומות שבהם מדובר על אכילת בעלי חיים לא מתעסקים בדרך כלל באופן בו התעשייה המודרנית מחזיקה ומנצלת אותם. כך למשל, שני הגיבורים הראשיים בסדרה Full Metal Alchemist, כשהם עוד ילדים, נשארים לשרוד לבד על אי בודד. התזונה הצמחית שם לא מספיקה להם, אבל כשהם מנסים לצוד ארנב אין להם את הלב להרוג אותו. בסופו של דבר הם לומדים לצוד בעלי חיים ומגיעים למסקנה שזהו חלק טבעי ממעגל החיים.

img-20170121-wa0020

סדרות שכן שמות במרכזן את מערכת היחסים בין בני אדם ובעלי חיים גם כן לא מספקות זווית ביקורתית במיוחד על הנושא. ניקח דוגמה קלאסית, שאני חושב שכולכם מכירים: "פוקמון".
אפשר להתווכח אם פוקמונים מייצגים בעלי חיים או לא. ויזואלית חלקם מאוד דומים לבעלי חיים שאנחנו מכירים, אחרים לא. אבל מה שמשותף לכולם זה שהם יצורים חיים, לא אנושיים. כמעט אף אחד pokxqjwמהם לא יכול לדבר. רובם חיים בפרא, עד שבני אדם תופסים אותם, לוקחים עליהם בעלות ומנצלים אותם למטרותיהם. בקיצור, קשה שלא לראות בהם לפחות אלגוריה לבעלי חיים.
אז יש לנו עלילה שבה "בעלי חיים" נתפסים על ידי בני אדם ונשלחים להילחם זה בזה, בדרך כלל עבור המטרות האנוכיות של אותם בני אדם. אבל בו זמנית, בעלי החיים הללו הם גם חלק מרכזי מהעלילה. הם חווים בבירור כאב, הרגשות שלהם מודגשים והם אפילו מוכיחים את עצמם כאינטליגנטים. איך מיישבים בסדרה אחת את החיבה שהקהל אמור לרחוש לפוקמונים ואת הניצול שלהם?

קלי קלות. אומרים שהם רוצים את זה. יש לנו בני אדם שמסתובבים בטבע, תוקפים את היצורים שחיים שם באלימות עד שהם לא יכולים להתנגד – ואז לוכדים אותם. אבל מהרגע שהם נלכדו… רובם מוכנים בשמחה לעשות מה שבני האדם אומרים להם. הם שמחים להילחם עד אבדן הכרה כדי שהאדונים שלהם יזכו בכמה מדליות. הם רוצים לחשמל, להרעיל, לנשוך, לדקור ולשרוף זה את זה כדי שהאדונים שלהם יוכלו להוכיח את עצמם. והם רוצים אash_bayleef_body_slamת כל זה כי יש להם "חברות אמת" עם אותם בני אדם.
אתם יודעים מה? אני לא חושב שהדרך הכי טובה בעולם לעשות חברים זה להכות אותם עד אובדן הכרה, ללכוד אותם במתחם קטנטן, להחליף אותם עם אחרים כאילו הם רכוש, לשלוח אותם להילחם עבורך, ולהגיד להם כל הזמן מה לעשות. אבל זה רק אני.
אגב, רק אסייג ואומר למי שלא יצא לו לצפות בסדרה שזה לא תמיד המצב. היו סיפורים חריגים. אבל לרוב זה כך. ואפשר לומר שאלו הם היוצאים מן הכלל שמוכיחים את הכלל.

אגב, הרעיון של בעלי חיים או יצורים שדומים לבעלי חיים, שנלחמים עבור האדון האנושי וממלאים את ההוראות שלו בזכות החברות ביניהם, בולט במיוחד בפוקימון אבל הוא לא קורה רק שם. למעשה הוא די נפוץ באנימה ומנגה.

~~~

אז או שלא ממש מתייחסים לרגשות של בעלי החיים, או שלא מראים את האופן שבו מנצלים אותם והם סובלים, או שמצדיקים את הניצול הזה ואומרים שבעצם בעלי החיים רוצים שינצלו אותם. כך שהייצוג של בעלי חיים באנימה ומנגה לא ממש עוזר להאיר את עיניהם של הצופים לסבל של בעלי חיים.
אבל יותר מזה – העובדה שהצופים מתרגלים לראות גרסה מרוככת ומוצדקת של ניצול או סבל של בעלי חיים אף יכולה לעזור להם לקבל בסובלנות בסופו של דבר את המציאות האלימה, הלא מרוככת או מוצדקת, של יחס פוגעני כלפיהם.
חברים רבים בקהילה הטבעונית, למשל, מאמינים שאם אנשים היו רואים איך באמת פועלת התעשייה של מזון מן החי – הם היו נמנעים ממנו. למעשה חלק גדול מההסברה הטבעונית בנוי בדיוק על להראות את הדברים האלו. וייתכן מאוד שאדם שבחייו לא ראה איך שוחטים פרה, יזדעזע מאוד אם הוא ייראה את התהליך בפעם הראשונה. אבל מה אם אנחנו נתקלים באלימות כלפי בעלי חיים בצורה מדורגת – בהתחלה ברמיזות עמומות ומנומקות שמקלות עלינו לקבל את זה בצורה חיובית – ולאט לאט בצורה יותר ריאליסטית. אבל הכל בגרסה מצוירת שלא לגמרי מרגישה אמתית. עד כמה רחוק אפשר יהיה ללכת עם זה?

img-20170121-wa0022

מאוד רחוק, כפי שמוכיחות סדרות כמו: "כפית הכסף." סדרה שעוסקת בimg-20170121-wa0023תלמיד תיכון שעובר לבית ספר חקלאי באי הצפוני ביפן, הוקאידו. הסדרה עוסקת בסיפור של התלמיד וחיי היום-יום במקום, אבל היא מציגה באופן מאוד חד ובוטה את האופן שבו מתנהל משק החי בבית הספר ובחוות תעשייתיות. הגיבור של הסיפור אפילו נקשר לחזיר שהוא מגדל ונשלח לשחיטה בסופו של דבר. אבל זה לא גורם לו כמובן להגיע למסקנה שאולי הוא לא צריך לאכול חזירים.

העובדה שיצירות המנגה והאנימה האלו לא זיעזעו את הקהל – ואף היו די פופולריות – אומרת משהו בעיני על קהות החושים הנרכשת שתרבות פופולרית עשויה ליצור בנו. ובעיני זה לא מסר מעודד במיוחד.

 


עומר הוא סטודנט מחקר לאנתרופולוגיה באוניברסיטת סופיה שבטוקיו. חובב אנימה ומנגה מזה כ-13 שנים.


את הטקסטים הקודמים ניתן למצוא בעמוד הראשי של האתר.


כל הפוקימונים בשימושו וב"בעלותו" של אש מתוך הוויקי של פוקימון.

%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%93

 

מודעות פרסומת

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s