הדר רובין מספרת על שניים מספריו של ג'ון וארלי, ספרים בהם אוכלים דברים… אחרים.

מאמר שלישי מתוך מספר הרצאות קצרות שהתקיימו במסגרת הפאנל "האם טבעונים אוכלים כבשים חשמליות?" בפסטיבל אייקון 2016. הן מובאות השבוע במרוכז לרגל מצעד בעלי החיים שיתקיים במוצ"ש הקרוב.

---

הרקע והעולם

שני ספרים של ג'ון וארלי, שעלילתם מתרחשת בערך באותו עולם, אבל פורסמו בהפרש של כחמש-עשרה שנים אחד מהשני: "קו החירום של אופיוקי" שפורסם בשנת 1977, והשני הוא "חוף הפלדה" מ-1993,

חייזרים מלאי-כוח הגיעו אל מערכת השמש שלנו וסילקו את בני האדם מכדור הארץ. המניעים של אותם חייזרים אינם ידועים לנו, אבל התיאוריה היא שהם ככל הנראה הגיעו לכדור הארץ על מנת להציל את הלוויתנים והדולפינים. לפי אחד הספרים, החייזרים לא הרגו אף בן אדם ישירות, אבל השמידו לחלוטין את כל התשתית הטכנולוגית. עקב כך רוב האוכלוסיה נכחדה, מי ששרד את הפלישה גורש מכדור הארץ ונאסר עליו לחזור, ושארית הפליטה האנושית התפזרה על פני שמונה עולמות במערכת השמש, בעיקר בירחים. למרות שבהיבטים מסויימים נראה שחייהם קסומים יחסית, לפחות מבחינה טכנולוגית, אלו לא חיים פשוטים במיוחד.

מה מעניין אותנו, כרגע, בשני העולמות הללו של וארלי?

1. הטכנולוגיה מתקדמת בהרבה משלנו.
2. זה נכון גם – ואפילו במיוחד – בתחום של הנדסה גנטית ושינויים גופניים בבני אדם (Body Modification).
3. בני אדם (עדיין) אוכלים בשר.

 

למה ומה?

אני לא יודעת. יכול להיות שזה בגלל שלסופר היה קשה לדמיין עולם שבו לא אוכלים בשר, או שאכילת בשר נראית לו כל כך טבעית עד שהוא לא טרח לחשוב על הנושא. אבל כפי שתראו בהמשך, הנושא דווקא כן עלה בדעתו.
על הירח של וארלי ב"חוף הפלדה", אוכלים – גם – ברונטוזאורים. כן כן. במקדונלד'ס אפשר להזמין ברונטו-בורגר. את הברונטוזאורים האלה מגדלים בחוות. על הירח. ולמי מכם שתוהה איך לעזאזל רועים עדר ברונטוזאורים, התשובה באמת צריכה להיות מובנת מאליה. טי-רקסים, כמובן.

בעולם של "קו החירום של אופיוקי", לעומת זאת, נראה שרוב התזונה של בני האדם גדלה על עצים, מהונדסים גנטית כמובן. זן חדש של בשר, שמפתחת גיבורת הספר לילו אלכסנדר קליפסו, נקרא "בשר עץ הבננה", פרי פיתוח של הנדסה גנטית. בשר עץ הבננה רלוונטי לנו ספציפית בגלל שהוא לא מורכב מבננות, וגם לא מחזיר, וגם לא מאיזו חיה שנכחדה זה-מכבר ושוחזרה בעזרת טכנולוגיה סופר-מתקדמת; הטעם המיוחד והקסום והפופולרי של בשר עץ הבננה מגיע, בעצם, מגנים של בני אדם. של אישה ספציפית אחת למעשה: זו שיצרה אותו.

בעקבות הפיתוח של בשר עץ הבננה, קורים ללילו שני דברים. אחד, היא הופכת לעשירה למדי, ודי באופן מיידי. השני, שלוקח מעט יותר זמן, הוא שהיא עומדת למשפט, נמצאת אשמה, ונידונה למוות – כיוון שמניפולציות על די.אנ.איי אנושי אסורות לחלוטין על פי חוק.

למי אכפת?

לדוד ארץ אכפת. דוד ארץ (David Earth) ב"חוף הפלדה" הוא מגן כל בעלי החיים, קולם של חסרי הקול, לוחם זכויות בעלי החיים המייצג אותם מול החוואים האכזריים והרצחניים. פעם בשנתיים הוא יושב למשא-ומתן עם החוואים בנוגע למכסות ה"רצח" השנתיות שניתן להתמודד איתן, בספר מתוארת פגישה שלו עם חוואית ברונטוזאורים, סביר להניח שהוא נפגש גם עם מגדלים של חיות-מאכל אחרות  המפגשים מבטיחים שזכויותיהן של החיות נשמרות אבל החוואים לא יפשטו רגל.

דוד ארץ מוצג באור מגוחך ונלעג להחריד (אמרתי לכם שהסופר כן חשב על הנושא…) ולמעשה מופיע רק בכמה עמודים בודדים. הוא טוען שקרב ובא היום שבו בני אדם לא יאכלו יותר בעלי חיים בכלל, אבל קביעתו בנושא אינה מגיעה בגלל רצון אמיתי של בני האדם לשינוי, מתוך שכנוע, אלא באמצעות מגבלות שיוטלו "מבחוץ" (בחקיקה, על-ידי דוד ארץ וחברי המפלגה שלו). הוא קורא לאכילת בשר "הרגל פרימיטיבי" ו"קניבליזם", וטוען שבני אדם אינם יכולים לקרוא לעצמם מתורבתים כל עוד הם ממשיכים בכך.

גם לממשלה אכפת. ב"קו החירום של אופיוקי", מי שיוצא נגד לילו אלכסנדר קליפסו ומנסה "לתפוס" אותה זו המדינה, כיוון שהיא עוברת על החוק. החוק אומר שאסור לשחק עם די.אנ.איי אנושי; אפשר למצוא בכך הגיון מסוים בהקשר מסוים, אבל לילו לא יצרה סופר-אנשים, ולא ניסתה להשתלט על העולם… מה שעניין אותה, לטענתה, היה מחקר טהור. אבל היא השתמשה בדגימה של עצמה כדי ליצור סוג חדש של בשר למאכל. היא בעצם רימתה באופן פעיל את כל מי שרכש את המוצר, כיוון שאף אחד לא ידע מה הרכיב הסודי. ברוב התרבויות האנושיות ישנו טאבו מאוד חזק כנגד אכילת בני אדם. אז נכון שהיא לא פגעה באף אדם פיזית – דגימת די.אנ.איי לא גורמת שום נזק לתורם, וגם אם כן, היא עשתה זאת לעצמה – אבל היא כן פגעה בנפשם של מיליונים, אם לא יותר. היא שיקרה להם, וגרמה להם לעשות מעשה שייתכן מאוד שרובם לא היו עושים מלכתחילה.

 

אז מה הבעיה?

יש מי שהיו מוכנים לאכול בשר שגדל במעבדה (בשר בקר, עוף, חזיר – אולי אפילו כלב או חתול), אני בתור טבעונית לא חושבת ולא מרגישה שזה דבר בעייתי, בהנחה שאף חיה לא נפגעה בתהליך. יש אנשים שיהיו מוכנים לאכול גם בשר אדם שגדל במעבדה… אבל הרבה אנשים שיהיו מוכנים לאכול בשר בקר שגדל במעבדה לא יהיו מוכנים לאכול בשר אדם שגדל באותה דרך. למה? שאלה מעולה. וכמה מאתנו היו מוכנים לתרום פיסת עור, טיפת רוק, או שערה למעבדה, מתוך ידיעה שהדגימה הזו תשמש לייצור בשר למאכל? זו עוד שאלה מאוד טובה.

אז מה היה לנו עד עכשיו?

עולמות מתקדמים בהרבה משלנו, שבהם קיימת האפשרות לגדל בשר במעבדה ואפילו לשחזר בשר של חיות שנכחדו לפני מיליוני שנים. ולמרות זאת, אנשים עדיין בוחרים לגדל ולהרוג בעלי חיים למאכל או להתעלם מהפוטנציאל התזונתי והגיווני של בשר אדם.

ולסיום – איך זה קשור אלינו?

ובכן, הטקסט הזה נועד לעורר מחשבה, לא להטיף. את המחקר והבדיקה (והסקת המסקנות) כל אדם יכול לעשות בעצמו. המחקר האישי שלי והדברים שלמדתי בעצמי על העולם הביאו אותי למסקנה שצריכת מוצרים מהחי, מאכילת בשר, ביצים וחלב ועד רכישת נעלי עור וכל מה שבאמצע, אינה רק לא מוסרית אלא גם הרסנית – בעלת פוטנציאל להשמיד אותנו כגזע שחי על הפלנטה הזו.

המוסר הקולקטיבי האנושי הוא דבר מאוד נזיל. נורמות חברתיות ונורמות מוסריות משתנות עם הזמן, עם הדורות. לפעמים מהר, לפעמים לאט. הרבה מאוד דברים שהיו לגיטימיים בעבר אינם לגיטימיים היום… ולהפך; דברים שלא היו לגיטימיים בעבר יכולים להיות לגיטימיים היום. כולי תקווה שבמרוץ ההתקדמות האנושית יותר ויותר אנשים יגיעו למסקנה שאני הגעתי אליה – שמוצרים מהחי כבר אינם צורך, ומעבר לכך, שהם עוול מוסרי… אבל אכילת בשר שגדל במעבדה היא "פשע" ללא קורבן (victimless crime). אז בהנתן שהדבר אפשרי טכנולוגית, למה משנה לנו אם הבשר הזה, שמעולם לא היה חי באמת, הוא בשר פרה, תרנגול הודו, או בן-אדם?

 

---

מי שמכיר אותי יותר מעשר דקות בטח יתפלא לשמוע שלא בחרתי את "הדרור" מאת מארי דוריה ראסל בהקשר שבו אנו עוסקים. היו לכך כל מיני סיבות טובות יותר וטובות פחות, אבל אני מרגישה צורך עז לציין בפניכם שמי שעוד לא קרא את הספר הזה – ממש ממש צריך, כי זה ספר נפלא, מושלם, נהדר, מיוחד ומעורר מחשבה ורגש. עשו לעצמכם טובה ושבו לקרוא אותו.

---

את כלל הטקסטים בעקבות הפאנל ניתן למצוא כאן:
בעולם של כבשים חשמליות – מאת subatoi
"ערב טוב, אני המנה העיקרית להיום" – מאת שני אוירבך
בעלי חיים והיחס אליהם באנימה ומנגה – מאת עומר כהן
מוסר בדיוני – מאת אורן בן יוסף