בעלי החיים לרוב נעדרים מהיצירה התרבותית שלנו, משום מה, גם אם היא בדיונית לחלוטין.
בעלי החיים נעדרים מהספר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? (בלייד ראנר)" ובו זמנית גם נוכחים בו, גם אם בשוליו.

לרגל מצעד בעלי החיים שיתקיים במוצ"ש הקרוב, אנו מביאים השבוע מספר הרצאות הקצרות שהתקיימו במסגרת הפאנל "האם טבעונים אוכלים כבשים חשמליות?" בפסטיבל אייקון 2016. והיום – הרצאת הפתיחה, על הז'אנר ובעלי החיים.

הז'אנר הספקולטיבי על ענפיו וזרמיו נותן הזדמנות מצוינת לברוח מה"כאן ועכשיו", מהיום יום שלנו, ולהלביש על המציאות מסכה, להלביש את הגברת באדרת שונה. כי ככה יותר קל לנו – כקהל – להתמודד עם סוגיות קשות, בוערות, כואבות.
בשנות ה-60 אפשר היה לקבל בטלוויזיה אשה(!) שחורה(!) בתפקיד בכיר(!) ועוד כזו שמתנשקת עם גבר לבן(!), בתנאי אחד: שזה לא ירגיש אמיתי. אם שמים אותה בין הכוכבים, שלוש מאות שנה בעתיד, רחוק מהעין רחוק מהלב.
רוד סרלינג, יוצרה של The Twilight Zone המיתולוגית אמר "גיליתי שזה בסדר לתת לבני מאדים לומר דברים שדמוקרטים ורפובליקנים לעולם לא יוכלו לומר". ומרי פופינס ניסחה את זה בצורה פשוטה: כף סוכר עוזרת לבלוע את התרופה.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

ועם זאת, בנושא של בעלי החיים ובני האדם, הז'אנר מתקשה לדמיין עבורם עתיד אחר. גם כשמגייסים את הדמיון והיצירתיות שהם חלק בלתי נפרד ממנו, יש בז'אנר לא מעט עיסוק במעמדם וזכויותיהם של רובוטים וחייזרים בחברה אנושית, אבל בע"ח נפקדים מהרוב המוחלט של היצירות שאינן אגדות ילדים. ואם הם נמצאים בהן, מדובר ביצורים קסומים או בפרטים בודדים יחידי סגולה שאינם מלמדים דבר על שאר בני מינם. לרוב זכויותיהם ורצונותיהם אינם חלק מהעניין, וגם אם כן – כמו ב"כוכב הקופים" – הם מהווים בדרך כלל משל על קבוצות שונות של בני אדם ולא על בעלי החיים האמיתיים.
הם אינם חלק מהסיפורים שמתארים את עולמנו, כמו שאינם חלק מהעולם שלנו מחוץ לסיפור. ההתעלמות הינה גורפת ומעט מאוד יצירות מעניקות לבעלי החיים מקום של כבוד לצד בני האדם.

כשאנחנו מדברים על קבוצות בחברה האנושית שמודרות מהיצירה בכללותה, אנו מכנים זאת הכחדה סימבולית, מושג שטבע החוקר ג'ורג' גרבנר. בין אם מדובר בספרים, בטלוויזיה או בקולנוע, קיומה של הקבוצה ביצירה מהווה ייצוג לקיומה במציאות. העדרה משם מהווה הכחדה סימבולית. אם אתה לא שם – אתה לא קיים.
ואם מביטים בעולמנו לא כחברה אנושית שמתקיימים לצידה – בקושי – גם בעלי חיים, אלא כחברה רב-מינית, אין ספק שכל הקבוצות בחברה למעט אחת מוכחדות סימבולית.

מהכחדה סימבולית להכחדה

בספר שנתן את ההשראה לשם האירוע שלנו הרבה אחרי שהוא נולד, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? (בלייד ראנר)", מתרחשים אירועים גדולים ו"חשובים" בין בני אדם לאנדרואידים. אבל מעניינת לא פחות (ונטולת ספוילרים) היא הסביבה בה העלילה מתרחשת. כדור הארץ בשנת 2021, לאחר שחווה שואה גרעינית. האנשים חיים על-פי תורת המוסר של מרסר ולפיה כל החיים מקודשים, "אפילו צלופחים וחפרפרות ונחשים ועכבישים". בעלי החיים כמעט נכחדו לחלוטין וזה משפיע היטב על חברת בני האדם שנותרו במספר היבטים. לדוגמה, לא מתוארים פריטי מזון רבים בספר, אבל סביר להניח שאכילת מוצרים מן החי היא מאוד נדירה בעולם כזה.

היחס והאמפתיה לבעלי החיים הפכו להיות סממן חשוב לאנושיות, להיותך בנאדם, במובן הביולוגי. כשרוצים לאבחן אם מישהו הוא בן אדם או אנדרואיד מעבירים אותו את מבדק וויגט-קמפף, בו נבחנת מהירות התגובות הפיזיולוגיות שלו לסדרה של שאלות. השאלות מתארות מצבים כמו קבלת ארנק מעור עגל, או התקלות בשטיח מעור דב. מהירות הזעזוע שהם חווים היא האינדיקציה למהותם.

אבל היחס והאמפתיה הם גם סממן להיותך בנאדם, במובן הערכי. בנאדם "אמיתי" והגון מגדל בעל חיים, כיוון שאכפת לו. הוא בוחר מתוך הקטלוג בעל חיים שהוא יכול להרשות לעצמו (המחירים די גבוהים כיוון שהם נדירים), קונה אותו ומגדל על גג הבניין המשותף – כדי שכל השכנים שמטפלים בחיות שלהם יוכלו לראות. מי שידו אינה משגת רוכש בעל חיים מלאכותי, כדי לא להשאר בידיים ריקות. "כללי ההתנהגות החברתית מחייבים זאת". מי שלא עושה את זה נחשב ל"לא מוסרי ואנטי אמפתי". אחרי המלחמה הדבר אפילו נחשב לפשע. עכשיו כבר לא, אבל תחושת הבושה עוד קיימת. ולשאול מישהו "האם הכבשה שלך אמיתית?" זה יותר גרוע מאשר לשאול אם שיניו או שערו אמיתיים.
גידול של בעל חיים אמיתי הפך להיות משהו שנותן לבני האדם משמעות לחייהם, כבוד עצמי, ערך כלשהו, תחושת הישג. זהו סמל סטטוס. ומציאה של אחד כזה חי, גם אם בטבע העירוני, היא מרגשת. אנשים מסתובבים עם קופסת פלסטיק קטנה בכיס עם מכסה מנוקב, למקרה שיתקלו במשהו חי שניתן ללכוד בה ולגדל בבית – ואולי אפילו למכור אותו ולהרוויח. גם אם זה "רק" עכביש.

לסיום, האנדרואידים שמככבים בשם הספר ובעלילתו. לא מדובר ביצור מכני "פשוט" כמו שקל לנו לדמיין למשמע השם. האנדרואידים בעתיד המתואר כה דומים לבני אדם, שדרושה בדיקת עצמות כדי להחליט אם מדובר באנדרואיד או לא. ולמרות הדמיון הזה – האמפתיה של בני האדם אינה מופנית לאנדרואידים, אך כן לבעלי החיים.

משהו נורא קרה בעולם הזה ושינה את בני האדם שינוי רגשי ותרבותי עמוק.
דווקא האמפתיה הזו לבעלי החיים, שכה חסרה בעולמנו, היא הדבר שמגדיר את בני האדם בעולם זה.

את כלל הטקסטים בעקבות הפאנל ניתן למצוא כאן:
"ערב טוב, אני המנה העיקרית להיום" – מאת שני אוירבך
לאכול את עצמך? – בשר מלאכותי, הנדסה גנטית ואכילת בני אדם – מאת הדר רובין
בעלי חיים והיחס אליהם באנימה ומנגה – מאת עומר כהן
מוסר בדיוני – מאת אורן בן יוסף