ארץ לא נודעת – מוות ב"מסע בין כוכבים" – מאת subatoi

המוות הוא אכן "ארץ לא נודעת", כפי שהגדירו וויליאם שייקספיר בביטוי ששימש כשם לסרט הקולנוע השישי של "מסע בין כוכבים". הוא מפחיד, הוא לא מובן, הוא מהפנט ומרתיע את בני האדם בו זמנית, הוא מרתק. ייחודו הופך אותו לכלי מצוין לסיפור סיפורים. הוא מאתגר את הדמויות ומציב אותן במצבים חריגים, לעתים מצבי קיצון. הוא אקדח שעשוי/עלול לירות במערכה כלשהי ולומר אמירה מסוימת. וחלק מהסיפורים בכיכובו ניתן לספר אך ורק במדע הבדיוני ולא בשום ז`אנר אחר.

1

"מסע בין כוכבים" העמיקה לחקור ארצות רבות וביניהן אותה "ארץ לא נודעת". מוות במלחמה, מוות למען שלום, הרג, התאבדות, רצח – מתי הם לגיטימיים ומתי לא? הגבולות, כמו בחיים האמיתיים, לרוב מטושטשים.

נבחן חמש דוגמאות מהסדרות השונות לצד סיפורים מהמציאות, דומים יותר או פחות. לא נעסוק ברדשירטים אלא במקרי מוות רציניים יותר, אשר כוללים אמירה עמוקה יותר. חמישה סיפורים מחמישה פרקים מומלצים העוסקים ב…מוות.


2


Half a Life
מהעונה הרביעית של "הדור הבא". פרק אשר עוסק בצו העליון, בזקנה, במוסכמות חברתיות – ובמוות.

הפרק – השמש של כוכב הלכת קיילון 2 גוועת והאנטרפרייז מגיעה לבקר בניסיון לסייע. לניסוי שייערך מצטרף בן המקום, טימיסין, אשר חוקר את התחום כבר 40 שנה אבל אוטוטו מגיע לגיל 60. בגיל זה הוא אמור לחזור לעולמו, לזכות לכבוד והערכה על מעשיו ואז להתאבד בנוכחות יקיריו שמלווים אותו בטקס. זו הנורמה החברתית בעולמו. התאבדות גם אם אין מחלה, תאונה או "סיבה טובה" אחרת, רק כיוון שהחברה החליטה שהאדם מבוגר מדי, שאין לחייו עוד ערך או משמעות.
השגרירה לוקסנה טרוי, שנמצאת על הסיפון במקרה, מתאהבת במדען ומתנגדת לטקס המתוכנן גם בגלל אהבתה אליו, וגם בגלל גילה אשר גורם לה להזדהות מעט עם מצבו. אך טימיסין אינו נאבק במנהג, קפטן פיקארד אינו שוקל להתערב אפילו לרגע (הצו העליון וכו') ולוקסנה משלימה בהדרגה עם הגורל הצפוי לאהובה החדש.
כשנשאל למקורותיו ההיסטוריים של המנהג3, טימיסין מספר כי הכל החל לפני כ-1,500-2,000 שנים. החברה קבעה נקודת סיום אחידה לכל בני הכוכב כדי להמנע מעיסוק בנושא הזיקנה. המטרה היא להמנע מלהגיע למצב שבו אנשים זקנים, חסרי משפחה שתתמוך בהם בבריאותם הכושלת, יושמו ב"מוסדות פיקוח עד המוות", כפי שקרה בעבר אלא אם ביקשו סיוע מקרוביהם. הזקנים המתינו במוסדות אלה עד המוות, לפעמים במשך שנים, מוות שהגיע זמן רב אחרי שסיימו את תפקידם בחברה, כשאין להם תפקיד ואין להם משמעות. טימיסין מגדיר זאת "הכריחו אותם להמשיך לחיות", לחיות כשהם תלויים בחסדי הצעירים. הטקס הנוכחי מאפשר לסיים את החיים בכבוד, בטקס שהינו חגיגה של חיי הפרט.
הניסוי הראשון להצלת השמש של קיילון 2 נכשל, אך לטימיסין יש רעיון למודל חדש. הבעיה: הוא זקוק לזמן לעשות זאת. ואין לו, אנשיו ממתינים לו לטקס. הוא מבקש מקלט על גבי האנטרפרייז. בתגובה למהלך זה אנשיו מנתקים כל קשר ומסרבים להמשיך לשתף עימו פעולה במחקר, כך שגם אם אינם מביאים את חייו לסיומם, הם מורידים את עבודתו לטמיון. טימיסין חש תסכול משמחקרו עומד להיות חסר כל ערך. בסופו של דבר, בתו מגיעה לבקר ולשכנע אותו. הוא חוזר בו – ומשתגר אל פני הכוכב לקראת הטקס.

דיון – הטקס המתואר בפרק זה הינו התאבדות. התאבדות שנגרמת אך ורק בשל הנורמה, הלחץ החברתי. התאבדות טקסית ומוסכמת. לא רק שהיא מוסכמת אלא שהיא מחייבת את כולם. כפי שלוקסנה הגדירה, נפטרו מהבעיה באמצעות היפטרות מהאנשים. האם כפיית התאבדות על הפרט, גם אם החברה מבצעת זאת "מרחוק", יכולה להחשב כרצח? הרי אם לא יעשה זאת תופעל נגדו סנקצית הנידוי חברתי.
מה שגורם לצופה להרהר הוא ההוכחה במקרה זה שהזקנים יכולים עדיין לתרום. לטימיסין יש מה להציע. האם הטקס חייב להתקיים בכל מחיר, כאשר החברה עלולה לעתים לשלם מחיר גבוה מאוד על מותו של הפרט? במקרה זה אובדן המומחה לבעיה העומדת בפני הכוכב כולו, הוא בעל השלכות בקנה מידה פלנטרי. האם ראוי לבחון מקרה כזה בצורה שונה? האם זה מוצדק לתת פטור רק למי שיש לו מה לתרום? הרי זהו אי-שוויון חמור מאוד בין ה"חכמים" ל"טיפשים", בין בעלי האמצעים לבין אלה שאין להם.

הנמשל – הנמשל הוא כמובן יחסה של החברה לזקניה, אם בהקשר של הקריירה בפרט (קושי למצוא תעסוקה עוד הרבה לפני הזקנה) או בהקשר של החיים בכלל שכן "העולם שייך לצעירים". המבוגרים אשר חשים חוסר שייכות, "נשארים מאחור" ו"מושלכים", לעתים אינם מוצאים את עצמם חברתית או תעסוקתית. בעולם בו אחוז האנשים המבוגרים רק הולך ועולה בשל העליה בתוחלת החיים, אין ספק כי על החברה לשקול את יחסה לאוכלוסיה זו ולספק פתרונות לקשייה.
בדרום קוריאה למשל עלה אחוז המבוגרים המתאבדים. הסיבה היא השינויים החברתיים במדינה אשר גורמים לחלקם לחוש מושפלים כשאינם יכולים לכלכל עצמם ועליהם לפנות לסיוע מהממשלה או מהמשפחה. חלקם אף חוששים שיפגעו בסיכויי ההצלחה של משפחתם. לא מדובר על התאבדות טקסית או לחץ חברתי, אך המצב העגום מזכיר את הסיבות אשר הביאו את בני עמו של טימיסין לייסד את הטקס מלכתחילה.

המציאות – האם מנהג דומה לזה המתואר בפרק קיים במציאות כיום או בהיסטוריה האנושית? בחיפוש בסיסי בוויקיפדיה קשה למצוא משהו זהה, אך בהחלט יש מקרים דומים, עם רעיון דומה אשר ניתן ללמוד ממנו על מקומם של הזקנים בחברה האנושית.
בהודו מוכר מנהג הסאטי, בו אלמנות מקריבות עצמן לאחר מות הבעל, נשרפות לצד הגופה או קופצות אל תוך האש. הסיבות החברתיות המשוערות למנהג זה הן מגוונות, אחת מהן היא העובדה שללא בעלה האלמנה לא שווה הרבה ותתקשה לקיים את עצמה. אך בכל מקרה הוא מתבצע בשל לחץ חברתי (וזה מה שחשוב לענייננו). משמעותו של השם הוא "האשה המסורה", ובכך משתקפת נקודת המבט החברתית על האשה והציפיות ממנה. חשוב לציין שהמנהג אינו מוגבל לאלמנות מבוגרות בלבד.
לפי וויקיפדיה, ידועים סיפורים מרחבי העולם בהם איש מבוגר התאבד או שמשפחתו הרגה אותו, בדרכים מגוונות, אך יש להדגיש שמדובר ככל הנראה במיתוסים. לעתים הדבר התבצע בשל היות הזקנים נטל כלכלי, לעתים מסיבות לא לגמרי ברורות. יש דוגמאות מסרביה, סקנדינביה ויפן. גם המנהג הידוע לפיו האסקימואים שלחו את זקניהם למוות על גבי קרחון הוא ככל הנראה מיתוס. עם זאת, במדינה מסוימת בהודו אכן מתקיים מנהג בו הורגים את הזקנים כיוון שאינם מועילים עוד למשק הבית ומהווים נטל.

4


Similitude
 
מהעונה השלישית של "אנטרפרייז". פרק זה עוסק בו זמנית במספר סוגיות חשובות כמו זהות, שיבוט, אתיקה, זכויות – ומוות.

הפרק – במהלך משימת הזינדי הארוכה האנטרפרייז משותקת וקומנדר צ'ארלס "טריפ" טאקר נפגע. מצבו קשה. ד"ר פלוקס מציע את התקווה היחידה להצילו: שימוש במין חייזרי מיוחד שמסוגל "לספוג" DNA, ויוצר למעשה שיבוט של בעל ה-DNA המקורי, שיבוט שיש לו מחזור חיים של 15 ימים בלבד. פלוקס מבקש לקצור את הרקמות העצביות הדרושות לטריפ ולהשתילן. עם זאת, הוא מבטיח שהתורם לא ייפגע מהתהליך. דעתו של קפטן ארצ'ר אינה נוחה מהצורך בגידול יצור חי רק למטרה זו, והוא מציין שלא היה מסכים להליך אלמלא היו תקועים ב-Expanse, כשהספינה במצוקה וכשגורלו של כדור הארץ כולו מונח על הכף.
5ד"ר פלוקס מתחיל בהליך, התינוק נולד וגדל בקצב מהיר מאוד. מטבע הדברים נוצרת היקשרות רגשית לילד מצד הצוות, הוא מקבל את השם "סים" ומתגלה שהוא אינו "לוח נקי": מתעוררים בו זכרונות של טריפ האמיתי. זה משפיע כמובן על הדמויות (והצופים). ככל שמתפתחת התודעה שלו הוא גם שואל שאלות לגבי זהותו: מי הוא, האם הוא רק כפיל או שיש לו זהות משל עצמו? סים יודע שזמנו קצוב ל-15 ימים אך ממשיך בחייו, חותר להגשמה עצמית ואף מציל את המצב בשלב מסוים. אך עם האוכל בא התאבון. משהוא רואה שיש לו משמעות, גם הציפיות שלו מתפתחות.
בינתיים פלוקס מגלה לצערו כי ההליך יגרום למותו של סים, בניגוד לתכנית המקורית. סים מבין שמותו מתקרב בכל מקרה, כך שאין סיבה שלא להקריב את עצמו למען טריפ לפני הזמן. אך הוא גם שואל האם אכן קיימת דרך לעצור את ההדרדרות בגופו ולאפשר לו לחיות חיים מלאים. פלוקס משיב בחוסר רצון תשובה חיובית ומציין שמדובר בהליך ניסויי בלבד וההצלחה אינה מובטחת כלל. תרומת הרקמות לטריפ נמצאת בסימן שאלה.
קפטן ארצ'ר מציין שהוא חייב להשלים את המשימה מול הזינדי, ולכן מוכן לשלם כל מחיר, גם אם הוא יצטרך להרוג את סים. מדובר על מאבק של חיים מול חיים, בלחץ זמן, לפני שרקמותיו של התורם כבר לא יתאימו לנתרם. סים כבר מוכן לברוח אבל משתכנע ברגע האחרון בשל חשיבותה של משימת הזינדי. מה שעושה את ההבדל הוא הזכרון של אחותו המנוחה, כלומר אחת הנקודות המשותפות לו ולטריפ היא זו שמכריעה את הכף.

דיון – כאמור, הפרק עוסק בסוגיות כבדות משקל וחשובות ביותר באשר לזהות, שיבוט, אתיקה, זכויות. והנושא שלנו, המוות, מחדד את כל הסוגיות הללו. מהן זכויותיו של סים? מדוע הוא ראוי למוות יותר מטריפ? התשובה לכאורה ברורה מאליה אך עדיין קשה. אף שהמין האנושי מורגל היטב ביצירה של יצורים חיים למען ניצולם בלבד, כאשר מדובר ביצירת בני אדם על ידי בני אדם, זה עניין אחר (משום מה). כשסים מסכים להליך בסופו של דבר, אנו נותרים בתחושה הקשה שהפרק נמצא בדיוק על הקו המטושטש שבין הרצח שארצ'ר היה מוכן לבצע (שכן "צרכי הרוב עולים על צרכי המיעוט, או האחד"), לבין התאבדות בה סים מוותר על חייו. הוא אמנם עושה זאת מרצונו, אך מחוסר ברירה.
כמו כן, הסיפור מקל על הדמויות עם העובדה שהשיבוט נועד מלכתחילה לחיות 15 ימים בלבד, וכל אפשרות אחרת להארכה אינה בטוחה ואינה רלוונטית בזמן שנותר. האם היו מהססים יותר להרוג שיבוט שצפוי לחיות כמה עשרות שנים?

המציאות – אף שהשיבוט האישי הינו פתרון מושלם מהבחינה הביולוגית, אנחנו רחוקים מאוד משיבוט אישי עבור בן אדם חולה הזקוק לאיבר זה או אחר. שיבוט בני אדם נמצא בסימן שאלה גדול מאוד מבחינה מוסרית ונראה שהאנושות אינה מתקדמת לכיוון כל-כך מהר. מדי פעם עולים פתרונות מעניינים – אשר היו בעבר נחלת המדע הבדיוני בלבד – כגון לייצר רק את האיבר הרצוי בהתאם לאדם החולה, כך שיתאים לו מבחינה ביולוגית. ונראה שגם שוק המדפסות התלת-מימדיות הנמצא כיום בפריחה מסייע לתחום להתפתח. בהקשר של דוגמה זו, אפילו מוח כבר אפשר לייצר (בערך).
(לא באנו להציג את ההתפתחויות הטכנולוגיות העדכניות ביותר בתחום, אלא רק לתת טעימה מהעולם הזה)

הפתרונות הנ"ל הם הפשוטים מבחינה מוסרית, פתרונות שיגיעו בעתיד. כיום עלינו להסתדר עם תרומת איברים של אנשים שהולכים לעולמם. במקרים קיצוניים המתקרבים לדוגמא של הפרק, מתקיימת תרומת איברים שלא מרצון, בסין. זו דוגמה מוכרת ומצמררת: ממשלת סין קוצרת איברים מנידונים למוות או מתנגדי משטר, על מנת לספק את הביקוש הגבוה לאיברים להשתלה. האם יש פיקוח מהימן ואמין על תהליכים אלה? האם היד החותמת על גזר דין המוות קלה יותר כדי לספק את הביקוש הבלתי נגמר?

בואו נתקדם עד הסוף בקיצוניות המתוארת בפרק, שעוסק ביצירה שלחיים חדשים ונטילתם למען הצלת חיים אחרים. מסתבר שבעולמנו המורכב מאוד ישנן גם דוגמאות כאלה, לא פחות מורכבות ממה שהניב דמיונם של הכותבים. הנה שני מקרים של משפחות אשר ילדן סבל/סובל ממחלה קשה שהצריכה השתלת מח עצם. לרוע המזל לא נמצא לילדים תורם מתאים, לא מבין בני משפחתם ולא מבין התורמים בארץ ובעולם. הבאת ילד נוסף לעולם היתה הפתרון עם הסיכוי הטוב ביותר בזמנו. אין בדל של ספק שהתינוק החדש יזכה לאהבת הוריו בדיוק כמו שאר אחיו, למרות הנסיבות המיוחדות. ברור גם כי רחוקה הדרך מ"ייצור" המוני של ילדים לפי הזמנה. אך מקרים אמיתיים אלה ממחישים לנו שהסוגיות המוסריות המתוארות על המסך אינן דמיוניות, גם אם הן מוצגות במסגרת מדע בדיוני.

6


In the Pale Moonlight
מהעונה השישית של "חלל עמוק תשע". פרק זה עוסק במה שניתן להגדיר בשתי מילים: המדרון החלקלק. מקרים בהם יודעים היכן מתחילים אך אין שום סיכוי לדעת היכן מסיימים. על הדרך יש נגיעות באתיקה, מלחמה ובמוות. הרי אין מלחמה ללא מוות.

הפרק מתחיל בקפטן סיסקו שנמאס לו מהמלחמה מול הדומיניון ורשימת הקורבנות הבלתי נגמרת. הוא רוצה לעשות מעשה – לגרום למפנה דרמטי באמצעות כניסת כוח חזק, חדש ורענן למלחמה: הרומולאנים. בסיועו של גראק הוא מנסה להשיג ראיות למזימה של הדומיניון נגד רומולוס, ניסיון שמסתיים בשורה של סוכנים קרדאסים מתים. סיסקו מראה סימני נסיגה קלים מתוכניתו, אך אז עולה רעיון חדש: לזייף מזימה כזו ולשכנע סנאטור רומולאני באמיתותה. לצורך יצירת המידע הכוזב י7ש צורך בחנינת פושע, שיחודו של קוורק כדי לכסות על פשע, השגת חומר האסור במסחר, ולסיום לשקר לאותו סנאטור. דילמות אתיות במיטבן. הסנאטור חושף את התרמית ובדרכו הביתה המעבורת שלו מתפוצצת. החדשות הטובות הן שברומולוס חושדים שהדומיניון חיסל אותו, ומצטרפים למלחמה.
בחלק מהזמן סיסקו יוזם ובחלקו הוא "זורם" עם האירועים, מבין את חובתו המוסרית ואת האחריות ההיסטורית המונחת על כתפיו, מבין מה שהוא חייב לעשות. התפנית מתרחשת כאשר הוא מבין שגראק תכנן מלכתחילה את רצח הסנאטור (וחיסל גם את הפושע הנ"ל), רק אז הוא באמת מתפרץ. כי זה הדבר האחרון שסיסקו היה מוכן להיות מעורב בו, גם אחרי כל המדרון שתואר לעיל.
כשגראק מסכם את המחיר, את החשבון ש"שולם", הוא אינו מזכיר את הסוכנים הקרדאסים ההרוגים, אבל אומר שעבור הצלת רביע אלפא כולו, מדובר במחיר סביר: חיי סנאטור אחד, חיי פושע אחד וכבודו העצמי של קצין צי אחד. "מחיר מציאה". סיסקו עשה כל מה שעשה, אך מתקשה להשלים עם הכל, גם בסופו של דבר אחרי שהמהלך התברר כמוצלח.
(עד כאן בקצרה. המעוניינים יוכלו למצוא הרחבה כאן, במאמר נפרד על הפרק)

דיון – מה את/ה היית עושה? עד כמה מותר להרחיק לכת למען מטרה טובה? למען טובת הכלל? כמה מותר ללכלך את הידיים כדי למנוע הרג של אנשים? האם המספר קובע? האם כמות הלכלוך קובעת או שמא "איכותו"? האם מותר להרוג כדי למנוע עוד הרג? האם המטרה אכן מקדשת את האמצעים? מי בכלל קובע מה מותר? ושוב, האם אכן "צרכי הרוב עולים על צרכי המיעוט, או האחד"?
מוות למען מלחמה. זה קצת מוזר במחשבה ראשונה, להרוג למען הרחבת מלחמה. אבל אולי התיאור המתאים הוא דווקא "למען הפסקת המלחמה"? ואולי זה בעצם הגיוני, הצעד ההגיוני היחיד בטירוף ששמו מלחמה? מוות של אחד, או כמה בודדים, כדי לגרור מיליוני/מיליארדי רומולאנים למלחמה, לסיים אותה מוקדם יותר ולחסוך בעצם חיים של מיליונים/מיליארדים רבים אחרים?

מבחינת הסיפור המוצג לצופה, הדיון המוסרי בפעולת ההרג מתבצע באמצעות לבטיו של סיסקו. והלבטים מבוססים על כל מה ש"להיות סיסקו" מסמל: היותו קפטן, איש מוסר, קצין בצי הכוכבים. ובסופו של דבר, סיסקו מגיע למסקנה שזה אכן מחיר נמוך, שהוא יכול לחיות עם זה ושהיה עושה הכל שוב.

המציאות – קשה למצוא דוגמה דומה מההיסטוריה האמיתית. הונאות והטעיות הן פעולות שמתבצעות ללא הרף בזמן מלחמה (וגם בעיתות שלום). מדובר באחד מהכלים הנפוצים בלחימה, ואין להתפלא אם כרוך בכך גם אובדן חיי אדם. האם יש דוגמה להונאה אשר נועדה לגרור גוף שלישי ללחימה? ואם יש כזו, האם היא גבתה חיים והיתה שווה את זה? מטבע הדברים, לו דברים כאלה התקיימו הם לרוב נותרו חשאיים.
מקרה דומה – יחסית – הוא פרשת מברק צימרמן מימי מלחמת העולם הראשונה. במארס 1917, בעיצומה של המלחמה, פורסם בעיתונות האמריקנית תוכנו של מברק אשר שלח לכאורה שר החוץ הגרמני ב-16 בינואר. המברק יועד למקסיקו וכלל הבטחות שונות בתמורה לכך שתפתח במלחמה נגד ארצות הברית הנייטרלית דאז. הרעיון היה למנוע ממנה להצטרף למדינות ההסכמה במלחמתן נגד גרמניה. מששמע על כך הציבור האמריקני, שהיה אנטי אירופאי בחלקו, הוא האמין כי מדובר בזיוף בריטי שנועד לגרור את מדינתו למלחמת הגדולה. לכאורה קונספירציה של המודיעין הבריטי: הם אלו שכתבו אותו והציגו אותו במרמה לאמריקנים, ובכך משכו אותם למלחמה כדי להביא להכרעה. נשמע מוכר?
מה שהציל את העולם היה שר החוץ הגרמני אשר דווקא אישר את אמיתות המברק בכבודו ובעצמו זמן קצר לאחר החשיפה. התברר כי מדובר במברק אמיתי שהמודיעין הבריטי יירט למחרת שליחתו מגרמניה למקסיקו ותוכנו אכן הגיעה לממשלה המקומית. הבריטים העבירו את המברק לאמריקנים והאיצו בכך את כניסת ארצות הברית למלחמה. המברק פעל כבומרנג נגד שולחיו.
לסיכום, היתה כאן תחבולה גרמנית למנוע מהאמריקנים להכנס למלחמה נגדם, שהפכה לאמצעי בריטי – גלוי וללא הטעיה – שגרם לארצות הברית להכנס למלחמה. בכל מקרה, לא ידוע על קורבנות במהלך זה.

8

9

A Taste of Armageddon מהעונה הראשונה של "מסע בין כוכבים" המקורית. פרק שעוסק במלחמה ובטכנולוגיה, ובמוות אשר מחבר בין השתיים.

הפרק – קירק וצוותו מגיעים לכוכב הלכת אמיניאר 7 אשר אנשיו מנהלים מלחמה בת 500 שנים עם הכוכב השכן להם, ונדיקאר. אף שמדובר במלחמה ארוכה מאוד, סימניה כלל אינם נראים בשטח. המקומיים מזהירים שהמלחמה גובה מספר לא יאומן של מיליון עד שלושה מיליון(!!!) הרוגים בשנה, וכל עוד האנטרפרייז במסלול, גם היא בסכנה.
בעת "פגיעה" המקומיים מדווחים על פגיעה בעיר, אך צוות האנטרפרייז שנוכח במפקדה אינו שומע פיצוצים ואינו מגלה קרינה, גם לא בסריקה מהספינה שנמצאת במסלול. ולמרות זאת, המקומיים מדווחים על חצי מיליון הר10וגים כתוצאה מאותה פגיעה. מהר מאוד מתגלה שהכל – המלחמה והנפגעים – מתנהל דרך המחשבים בשני הצדדים. המחשב מורה לנמצאים במקום הפגיעה שנקבע להתייצב תוך 24 שעות במכונות הדיסאינטגרציה. היתרון של שיטה זו היא שהציביליזציה, התרבות, ממשיכה להתקיים למרות שאנשים מתים ב"התקפות המתמטיות" הללו. אין הרס פיזי, כך שהציביליזציה אינה נפגעת. עבור תושבי הכוכב ההתייצבות היא חובה אזרחית. אם לא יעשו זאת כפי שהורו להם, האויב מ-ונדיקאר ייאלץ לשגר מתקפה אמיתית ולהיפך, והמצב יסלים. אף צד לא ישרוד. אבל המצאותם של קירק והחבר'ה מסבכת את העניינים כיוון שגם האנטרפרייז עצמה "נפגעה" במתקפה האחרונה. קפטן קירק מוחזק כשבוי עד שצוותו ישתגר מטה ויתייצב במכונות הדיסאינטגרציה.

קירק כמובן מסרב ומתווכח עם המנהיג המקומי, שמבועת מהמצב שעלול להיווצר:
אנן 7: אתה תהיה אחראי להסלמה שתשמיד הכל. מיליונים יהרגו באופן נורא, הרס מוחלט של תרבותנו והתרבות של ונדיקאר, אסון, מחלות, רעב, מיתות נוראיות מתמשכות, רעב וייסורים!
קירק: זה מפחיד אותך.
אנן 7: זה יפחיד כל אדם שפוי. אנחנו נפטרנו מכל זה. אתם מאיימים להחזיר את כל זה. האם 500 האנשים שלכם יותר חשובים ממאות מיליונים של חפים משפע על אמיניאר וונדיקאר?

קירק מתערב ומשבש הכל. מספר מכונות דיסאינטגרציה מושמדות, כמו גם המחשבים שמנהלים את המלחמה. השכנים נאלצים להתמודד עם המציאות החדשה: להלחם "מלוכלך" או להפסיק את הלחימה. שתי אפשרויות שאינם מכירים כלל וכלל, שתי אפשרויות שמפחידות אותם ביותר. דבריו של אנן 7 מבהירים עד כמה הוא מבועת מהאפשרות של מלחמה אמיתית, או מהאפשרות של שלום עם הצד השני.


דיון
– המוות המוצג הוא מוות מטומטם במיוחד כשמביטים מהצד. מבפנים זה נראה הגיוני: מלחמה שמתנהלת ללא נזקים אך בכל זאת גובה מחיר אמיתי וכואב, כמו במלחמה. המצב שנוצר הוא מצב קבוע ונוח מבחינת כוכבי הלכת השכנים. של מוות באמצעות טכנולוגיה "קרה" – ללא רגש, ללא מגע אנושי. מוות מודחק, מוות "מרחוק", מוות נקי וסטרילי שמאפשר למצב להמשיך להתקיים זמן ארוך יותר מאשר היה מתקיים לו היה מעורב דם בסיפור. רחוק מהעין. כמעט ואין להם אינטרס להפסיק. גרוע מזה: הם מבועתים מכל אפשרות אחרת.
ושוב, גם סיפור זה עוסק במתח שבין התאבדות לרצח. הרי האזרחים לא מתאבדים מרצונם, הם עושים זאת רק בשל חובתם האזרחית, בשל הלחץ החברתי. אם כך, האם האחריות היא של החברה שמכריחה אותם למות ובכך "רוצחת" אותם? או שמא הם חלק מהחברה ולכן אל להם להיות מופתעים או להתלונן על העניין? יש לשים לב שלמרות הדמיון לפרק הראשון שהזכרנו לעיל אשר עסק בהתאבדות טקסית, הסיבה כאן היא אחרת לגמרי – המלחמה, או יותר נכון, ההמנעות ממלחמה מלאה.
והאמירה היא, כמובן, על טיפשותן הכללית של מלחמות, ועל ההליכה העיוורת לעתים של האזרחים אחרי מנהיגיהם.

הנמשל – לשמחתנו הרבה, אין בעולמנו הנוכחי מקרים דומים של מלחמות וירטואליות-אמיתיות. עם זאת, ניתן למצוא קווי דמיון לנושאים רלוונטיים ואקטואליים בחלקם. הטכנולוגיה המתקדמת העניקה לבני האדם את האפשרות להרוג את אויביהם בלחיצת כפתור, בלי לפגוש בהם ובלי לראות אותם כלל. הרגש מורחק, ההרג מנותק, הכל הופך נייטרלי ונקי. האם הטכנולוגיה מקלה על ההרג? האם אצבעו של צלף קלה יותר על ההדק בשל המרחק ממטרתו? האם עם פחות ריחוק וניתוק היה פחות הרג?
נקודה אחרת היא ה"רחוק מהעין". כאשר הנזקים נמצא במקום רחוק גיאוגרפית, הדבר נוגע בנו פחות. הדוגמה המתבקשת היא הדוגמה הקלאסית של הירי על עוטף עזה, לעומת ירי על גוש דן. האם הירי על הפריפריה בלבד במשך שנים איפשר וסייע לרוב האוכלוסיה להדחיק את המצב? האם כאשר הירי הגיע למרכז הארץ דברים השתנו בתחושת האזרחים בשאר הארץ?
מה שקירק עושה בסופו של דבר הוא לחבר את האזרחים למלחמה האמיתית, למנוע מהם את ההדחקה. לאלצם להתמודד עם המציאות, השלכותיה ומחיריה. כל עוד לא חוו את המלחמה, לא שמעו את הדי פיצוציה הוירטואליים, לא ראו את ההרס שגרמה ולמעשה חיו את חייהם בשלווה (למעט המקרים בהם הכירו את אחד הנפגעים) – יכלו להמשיך לטמון את הראש בחול, להמשיך לעסוק בנהנתנות במקום לחפש פתרון למצב.

המציאות – האם ניתן למצוא דוגמאות דומות לפתרון או ניהול קונפליקטים באופן מסודר וקר, קר מדי, כדי למנוע התלקחות כוללת או מוות "לא הכרחי"?
מסתבר שכן. הַסְדרה מסוימת של מאבק אינה זרה לאנושות, וזאת למרות האבסורד הקיים ברצון להסדיר ו"לביית" התנהגות שעלולה, צפויה ולמעשה מכוונת מראש להסתיים במוות. יש לנו יכולת מוזרה לעשות אבחנה בין הכאוס המלחמתי שכולל מוות, לבין הנהלים והפרוצדורות כדי שיהיה לנו סדר. גם אם התוצאה היא המנעות מהרג של אדם ("אסור") אשר בנסיבות מעט אחרות היינו הורגים אותו בלי להניד עפעף ("מותר"). המטרה בהסדרה כזו היא לשמור על גבולות הסכסוך, למנוע ממנו לצאת מגבולות הטעם ה"טוב", אם במספר הקורבנות, אם בנזק הנגרם לסביבת הקרב. בלשונו של הפרק שלפנינו – להמשיך את קיומה של החברה עם הפרעות מעוטות כלל הניתן.
יש לא מעט דוגמאות לקונפליקטים "מנוהלים":

דו קרב הוא קרב מבוית. במקום להרוג זה את זה מיד, שני הצדדים הניצים מחליטים לפתור את המחלוקת ביניהם באמצעות קרב מסודר, הוגן, מבוקר, בכפוף למערכת כללים ידועים מראש. מעורבים בכך נימוסים, ג'נטלמניות והרבה כבוד. בין אם מדובר במיתוסי המערב הפרוע והיריות בצהרי היום ובין אם במאבקים על כבוד באצולה האירופאית, מדובר בהתנהלות הכוללת כללים מדוקדקים: כיצד מזמין צד אחד את השני, היכן מתקיים האירוע, מי נוכח, מי מוודא שהתנאים הוגנים וכלי הנשק הוגנים, סדר היריות, ומתי בדיוק מסתיים האירוע. וכל זאת, נזכיר שוב, בין שני אנשים אשר מטרתם היא לחסל זה את זה.

גלגול אחר של אותו "מוסד תרבותי" הוא קרב הביניים, המכונה גם קרב אלופים. מדובר בקרב המתנהל לפני או במקומה של מלחמה. נקבע כי נציגי הצדדים יילחמו זה בזה ותוצאות הקרב יקבעו את תוצאות הקרב כולו. מיותר לציין כי מדובר ב"חסכון" אדיר בלוגיסטיקה, זמן וכמובן – חיי אדם.
קיימות שתי דוגמאות מוכרות מההיסטוריה שלנו, שאחד ההסברים להתרחשויות בהן הוא היותן קרב שיחליף את המערכה כולה. המפורסמת יותר היא זו של הקרב בין דוד לגלית. בפרק י"ז של שמואל א' מתוארת הערכות הפלשתים וישראל בעמק האלה למלחמה ביניהם. גלית איש הביניים יוצא ממחנה הפלשתים וקורא למחנה שנגדו: "למה תצאו לערוך מלחמה? הלוא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאוּל. ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להלחם איתי והכני – והיינו לכם לעבדים. ואם אני אוכל לו והכיתיו – והייתם לנו לעבדים, ועבדתם אותנו". את המשך הסיפור אתם מכירים: "פגע לו בול בפוני".
דוגמה אחרת מתוארת בפרק ב' בספר שמואל ב'. מדובר במפגש בין שתי קבוצות – כוחותיו של יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, המלך החדש, וכוחותיו של אבנר בן נר, שר הצבא של שאול, המלך המת. שני הצבאות נפגשים בתקופה בה דוד המלך מבסס את מעמדו ואנשיו של שאול עדיין מנסים לשמור על כוחם. המפגש מתקיים בבריכת גבעון. אבנר מציע ליואב כי שתי קבוצות מכל צבא יילחמו ביניהן: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". שנים עשר נערים מכל קבוצה נלחמים זה בזה, אך מתברר כי הכוחות שקולים וכולם מוצאים את מותם. השוויון בתוצאה הוא שמוביל, ככל הנראה, לכך שלמפקדים אין ברירה אלא להלחם בעצמם – והתוצאה טרגית, הרוגים רבים.

אך אין מדובר רק על רעיון היסטורי מוזר. "ללכת עם מלחמה ולהרגיש בלי", להלחם במלחמה בלי ממש להלחם, היה רעיון חביב ואומץ גם במאות המאוחרות יותר. שכירי חרב בעבר ובהווה וצבאות מקצועיים למיניהם בהווה – גם אם השיקול לשימוש בהם הוא מקצועיותם ויעילותם, נוצר מצב בו מדינה (וחברה) מעדיפה שלוחמים זרים ישפכו את דמם עבורה, במקומם שבניה יעשו זאת. בדומה, הפרייבטירים היו שודדי ים אשר קיבלו רישיון מהמדינה לתקוף ספינות אויב באזור מוגדר מראש, ולהנות מהשלל. מעין שכירי חרב אשר עושים את העבודה המלוכלכת בהתאם לאינטרס המדינה, בלי שהיא טובלת את ידיה בעניין. כך גם מלחמה באמצעות שליח, מצב בו מדינות אינן מעוניינות להלחם זו בזו ישירות, ומשתמשות במדינות אחרות להלחם "בשמן".

במידה מסוימת, גם מלחמות העידן המודרני כוללות חוקים שנקבעו בהסכמה בינלאומית כזו או אחרת, על מנת להגן על קבוצות מסוימות ולמנוע התאכזרות מיותרת. גם כאן מדובר על אבסורד מסוים כיוון שמדובר על מלחמה בה המטרה היא להרוג את האויב, בסופו של דבר…
ירי-מותר בצנחן בעודו באוויר (כיוון שהוא בדרך לפעילות לוחמתית) לעומת ירי-אסור בטייס שנוטש את מטוסו כיוון שהוא יצא ממעגל הלחימה, דגל לבן, אמנות האג, אמנות ז'נבה, פצועי האויב, אזרחי האויב, אנשי רפואה ודת, יחס לשבויי מלחמה, איסור להשתמש בקליעי עץ, זכוכית או פלסטיק, אשר לא ניתן להבחין בהם בצילום רנטגן; או איסור להשתמש בלייזר אשר גורם לעיוורון תמידי (המטרה היא מניעת סבל מיותר או מוגזם בהשוואה למה שנדרש להשגת מטרות צבאיות).

אם לעשות צעד קדימה בדיון לקראת נשק שהורג אנשים באופן סלקטיבי בלי לגרום יותר מדי הרס, נגיע לנשק ה"שפוי", פצצת הנייטרון. מדובר ביצור מיוחד במינו בעולם המלחמות. בעוד חברותיה באות לרוב במטרה להרוס כל מה שניתן להרוס ולהרוג את כל מי שניתן להרוג, פצצה זו גורמת להרס פיזי מוגבל בלבד, ולהרג בשטח נרחב יותר. בניגוד לפצצת אטום "רגילה", הפיצוץ של פצצת הנייטרון גורם להרס (בניינים, טנקים וכו') בשטח קטן, אך השפעת הקרינה של הפיצוץ מביאה למותם של בני אדם הנמצאים בשטח גדול בהרבה. זאת בשל אופיה של הפצצה: הדף קטן, ללא גל חום וללא נשורת רדיואקטיבית, ושחרור נייטרונים קטלניים ליצורים חיים. השימוש בה מאפשר לגרום נזק לצבא גדול של אויב הפולש למדינה, בלי לפגוע בתשתיות המקומיות, למשל. או לפגוע באופן נרחב בקו חייליו של האויב, ולא באזרחי האויב המרוחקים יותר.
זו דוגמה טובה במיוחד הדומה לחוסר הרצון לפגוע בציביליזציה הקיימת, על אף המלחמה המתחוללת מסביב. יש ניצחון, יש מעט נזק. נזקים מוגבלים עשויים למנוע הסלמה.

11


Life Support
מהעונה השלישית של "חלל עמוק תשע". פרק שעוסק בהמתת חסד, הקרבה ובשאיפה לשלום, גם במחיר של מוות.

הפרק – ודק בראייל חוזר עם קאי ווין ממו"מ ראשון מסוגו עם הקרדאסים. אך בדרך מתרחשת תאונה במעבורת, הוא נפגע, מת במרפאת חלל עמוק תשע אך מצליחים להחזירו לחיים. למרות זאת, מצבו אינו טוב ויש בעיות בזרימת הדם לאיבריו הפנימיים. ד"ר בשיר רוצה לשים אותו תחת סטייזיס ("הקפאה") לזמן לא ידוע עד שיימצא פתרון לבעיותיו, אך ודק בראייל אינו מסכים לעזוב את עמו ואת שולחן המו"מ.
ד"ר בשיר מציע תרופה ניסיונית שתגביר את זרימת הדם לאיברים הפגועים ותאפשר לו לתפקד למספר ימים. אך התרופה מביאה עימה סכנה גדולה בפגיעות רציניות יותר בהמשך: לריאות, ללב, אולי אפילו למוח. ובמצבו של בראייל, פגיעות כאלה עלולות להיות קטלניות. כצפוי, הודק מבקש לנסות בכל זאת. הוא מוכן ללכת עד הסוף למרות המצב המדרדר. הכל למען ההסכם הנכסף עם קרדאסיה. בו בזמן, קאי ווין מחפשת הישג פוליטי ולכן היא חייבת את עצותיו. הוא היחיד שמבין בזה, לה אין את "זה". במקביל היא חוששת לקחת הכל על עצמה, היא מחפשת שעיר לעזאזל למקרה שהשיחות ייכשלו. אם מוסיפים לזה את היריבות הארוכה בין השניים, לא באמת אכפת לה מכך שיקריב את עצמו למען ההישג שהיא כה חפצה בו. מדובר בשילוב של תככנות, נקמה, אדישות ופוליטיקה.
בראייל מייעץ תוך שהוא סובל מכאבים קשים. נזק נגרם לאיבריו הפנימיים וד"ר בשיר משתיל בגופו איברים מלאכותיים. בשלב מסוים נגרם לו גם נזק מוחי בלתי הפיך ונשקלת האפשרות להשתלה פוזיטרונית, החלפת חלקים ממוחו בשתלים מלאכותיים. מתקיים דיון. קאי ווין בעד מה שבראייל עצמו12 היה רוצה: להשלים את מלאכת המו"מ בכל מחיר. ד"ר בשיר מתנגד ודבק באינטרס הרפואי של החולה, מבקש להניח לו לנוח. קירה מוצאת עצמה לצד ווין, יודעת שהוא היה רוצה לסיים מה שהתחיל. סביר להניח שהיא מושפעת לא מעט מהרגש, מהרצון לראות את יקירה חי.
ההשתלות מבוצעות ומצליחות. אך התוצאה היא שהודק הפך להיות חצי רובוט, זומבי. הוא לא באמת הוא. אבל המטרה מושגת וההסכם נחתם.
ואז נדפק גם החצי השני של המוח. קירה כלל אינה חושבת לוותר ומבקשת מד"ר בשיר להחליף גם את שאר המוח בשתלים, וכך להשאירו בחיים. קאי ווין אומרת שצריך להרפות ולוותר. משהמשימה הושלמה, קל לה לוותר על בראייל. קירה כמובן מתנגדת לויתור המסתמן ושובר השוויון הוא בשיר, אשר מסרב להתערב במצב ולקחת מהחולה שלו את מה שנשאר ממנו. הוא מסרב להחליפו במכונה, כך ש"לפחות הוא ימות כמו אדם, לא כמו מכונה".

דיון – בראייל הקריב עצמו למען השלום. באופן מודע לחלוטין, בלי קריצות ובלי סיכויים להינצל. הוא ידע שמצבו לא פשוט, הוא ידע שאם לא ינוח מצבו ידרדר. הוא לא הסכים לתת למו"מ להתקרר אלא העדיף להכות בברזל בעודו חם. האם חייו היו שווים את זה? הבחירה היא כמובן שלו, אבל האם החברה צריכה להרשות מעשי הקרבה כאלה? אם הוא באמת מביא שלום ובטחון, ניתן לטעון שחייו היו בהחלט שווים את זה. גם כאן, "צרכי הרוב עולים על צרכי המיעוט, או האחד".
דוגמה זו דומה לדוגמה של סיסקו, שהקריב חיי מספר קטן של אנשים למען הבאת מפנה במלחמה הגדולה. לו התוצאה חוסכת חיי המונים, לרוב הקורבן נתפס כשווה את זה. ההבדל המשמעותי הוא שבראייל בחר להקריב את חייו שלו. סיסקו וגראק עשו זאת (בלא יודעין וביודעין, בהתאמה) עם חייהם של אחרים, שלא ניתנה להם האפשרות לבחור.
בנוסף, יש לזכור שהופעל על בראייל לחץ לא עדין מצד קאי ווין להמשיך את המו"מ. כאשר הכל על כתפיו ויש חשש לפספס את הרכבת, קשה היה לו לבקש הפסקה גם לו רצה. האם לחץ – חברתי – כזה מקל מהאחריות שלו? כאשר מביטים על הציר שבין רצח להתאבדות, האם לחץ חברתי כזה ממקם את הסיטואציה (עליה חשבנו כ"הקרבה" עצמית) מעט קרוב יותר לרצח מאשר להתאבדות? והאם המוות הסופי של בראייל הוא המתת חסד מידי בשיר, או רצח פוליטי מידי קאי ווין אשר לא חסה על חייו בשום נקודה לאורך הדרך?

המציאות – למצוא דוגמה של אדם אשר הקריב את חייו ביודעין למען שלום זו משימה בלתי אפשרית, כנראה. לעומת זאת, אנשים אשר הקריבו את חייהם למען חבריהם או עמם בנסיבות "רגילות", לצערנו לא חסרים. הדוגמה הקלאסית היא שמשון הגיבור, אך למעשה מדובר בכל אדם המקריב את עצמו למען הכלל. במלחמות, במבצעים חשאיים וכו'. כאשר מחפשים אנשים אשר הקריבו עצמם ביודעין למטרות שלום, זה כבר יותר נדיר ויותר קשה. היו אנשים אשר התנקשו בהם בהקשר של שלום (רבין, סאדאת) ואף בחדר הדיונים עצמו, אך איש מהם לא הוזהר בודאות של 100% כי יאבד את חייו אם ימשיך בדרך זו, כפי שקרה לבראייל.
גם אם נצליח למצוא מישהו כזה, קשה יהיה למצוא דוגמה של אדם אשר נפגע במהלך שיחות השלום עצמן, אשר לרוב מתקיימות לאחר שהקרבות כבר תמו.
אי לכך נסתפק בדוגמאות יותר "רחוקות" מהפרק, של מנהיגים שהיה להם ברור כי הם מעמידים את עצמם בסכנה למען מטרותיהם. הדוגמה הפשוטה היא המנהיג ההודי מהטמה גנדי, אשר היה מוכן להרעיב עצמו למוות כדי למחות או לקרוא לסיום מאבקים פנימיים שונים בהודו. הוא פתח בשביתות רעב 17 פעמים, מתוכן שלוש נמשכו 21 ימים. מיותר לציין שהיה מודע לסכנות הבריאותיות בשביתת רעב.

דוגמה מעניינת יותר היא זו של הנשיא האמריקני ה-28, וודרו ווילסון, שכיהן במהלך מלחמת העולם הראשונה. בינואר 1918 הוא נשא את נאום 14 הנקודות המפורסם שלו, בו פרש את עקרונותיו לבנייתה של אירופה חדשה לאחר המלחמה. הנאום כלל גם קריאה להקמת ארגון בינלאומי – חבר הלאומים לעתיד. ווילסון היה פעיל בועידת השלום בורסאי אשר נפתחה בינואר ב-1919, והרעיון של הארגון הנ"ל נכלל בהסכם ורסאי. על מאמציו הוא זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1919.
השאלה שנותרה על הפרק היתה האם ארצות הברית תצטרף להסכם בעצמה, כלומר, האם הסנאט יאשר אותו ברוב הדרוש של שני שלישים. כאשר התברר לו שלא צפוי לו רוב בסנאט ושדעת הקהל חלוקה, ווילסון החליט לצאת למסע של 29 נאומים גדולים ברחבי ארצות הברית, לצד נאומים קטנים רבים. כל זאת, על אף בריאותו הרופפת (הוא חלה לא מעט, סבל מכאבי ראש וככל הנראה גם מספר שבצים) ועל אף אזהרות מפי רופאיו.
ב-25 בספטמבר 19' התמוטט הנשיא בקולורדו ולמחרת נאלץ לבטל את המשך מסע הנאומים. כשבוע מאוחר יותר קיבל שבץ אשר הותיר אותו משותק בצידו השמאלי וכמעט עיוור לחלוטין. במשך שבועות רותק למיטה ולא ראה איש מלבד רעייתו ורופאו. מספר חודשים לאחר מכן השתמש בכסא גלגלים ולאחר מכן הלך כשנעזר במקל הליכה. עד סיום כהונתו במרץ 1921, ווילסון תפקד באופן חלקי בלבד ורעייתו אדית השתלטה על חלק מהעניינים ולמעשה תפקדה כנשיאה-בפועל הראשונה בתולדות ארצות הברית.
מצבו של ווילסון היה מצב הנבצרות המורכב ביותר בתולדות ארצות הברית עד אז. הוא הלך לעולמו ב-1924 בגיל 67.

 


מאמר זה הוא גרסה מורחבת ומועשרת של הרצאה שהועברה בכנס "מאורות 2012". הגרסה המורחבת הועברה כהרצאה בכנס "עולמות 2014" תחת הכותרת "מוות: לא רק החולצות האדומות".
תודה רבה לאהוד מימון, לדני אורבך ולאחי על הסיוע בדוגמאות ההיסטוריות.
ותודה לאור מנחם על הסיוע הטכני.

13

מודעות פרסומת

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s