"קריאה לנשק" (Call to Arms), הפרק האחרון בעונה החמישית של "חלל עמוק תשע" והטוב ביותר לדעת רבים, נותן מבט על הסדרה כולה, על הדמויות הקבועות, האורחות, היחסים בין הגזעים והמעצמות.

 

חלק שני ואחרון, ובו המשך ניתוח הפרק: על וורף, מרטוק, קלינגונים ושאר ירקות, על השילוש הקדוש (דוקאט, וואיון ודמאר), טוויסט הסיום ובונוס אחד.

בחלק א' של המאמר התחלנו לספר לכם מה כל-כך טוב בפרק הזה, ניתוח הפרק מזוויות שונות, על סיסקו, ג'ייק, קירה, נוג, אודו וגארק, רום וקווארק.

התחלנו לספר, אבל עדיין לא סיימנו…

 

• וורף, מרטוק, קלינגונים ושאר ירקות

הפן הקלינגוני (ושאר ירקות) של הפרק, המיוצג על-ידי וורף ומרטוק, הוא כלי עיקרי להבלטת ההמשכיות של הסדרה, הן מבחינת ההמשך הישיר לעונותיה הקודמות, והן מבחינת ההתכתבות שלה עם הורתה, הלא היא "מסע בין כוכבים: הדור הבא", ואף סבתה, "מסע בין כוכבים" המקורית. הקלינגונים היוו, כידוע, את האויבים הראשיים

לפדרציה בימי הסדרה המקורית והסרטים הראשונים. לאחר האסון שפקד את הקלינגונים לא הייתה להם ברירה אלא לחתום על הסכם שלום עם הפדרציה (בסרט השישי, "הארץ הלא נודעת"), וברבות הימים ו"הדור הבא" הפכו לבעלי ברית כנגד הרומולנים. "חלל עמוק תשע" לקחה את הקוביות הללו, וגלגלה אותן מחדש, על מנת למצות את הפוטנציאל שלהן עד תומו. פתאום, כל המפה האסטרטגית המוכרת לנו שונתה עם הופעת האיום החדש- הדומיניון. מהיום הראשון שהציצו "המייסדים" דרך חור התולעת הם זרעו אי-סדר ברביע אלפא (אירוני יחסית לגזע שהציב לו למטרה להשליט סדר בגלקסיה כולה, האין זאת?). הרומולנים, מגורם מאיים אשר שומר על "מאזן אימה" מול הפדרציה והקלינגונים (הקלינגונים והרומולנים הם מטאפורות וותיקות למלחמה הקרה), הפך לגורם מפוחד שאין לדעת כיצד ינהג תחת התנאים החדשים, ותחת הנהגות הסנאט המתחלפות. הקלינגונים, גורם הפכפך בפני עצמו, מחליטים לתקוף את קרדסיה, בטענה שהמשטר האזרחי שתפס בה את השלטון נשלט על-ידי המשתנים. כשנאמר להם שלא מדובר במשתנים, הקלינגונים נמצאים כבר עמוק בתוך סערת המלחמה, ובשלב זה ההיגיון לבדו לא יעצור אותם, ולא את העומד בראשם- ראש המועצה העליונה גאורון הזכור מימי "הדור הבא".

 

בשלב זה הם אף מתנערים מהברית עם הפדרציה, מה שרק מוכיח שהשלום בין שתי המעצמות היה שלום עם בסיס רעוע במיוחד. הקלינגונים חוזרים בהם מהתקפתם, אך לא מיד, רק כאשר מתברר שהמסית העיקרי למתקפה, הגנרל מרטוק, הוחלף למעשה על-ידי משתנה מהדומיניון. לאחר זמן נמצא ומשוחרר מהשבי מרטוק האמיתי, ובאותו זמן גם מתגלה בגידת הקרדסים והצטרפותם לדומיניון. אז, ורק אז, חוזרים הקלינגונים למעמד של בעלי ברית חשובים, והקרדסים שבים באחת ממעמד בעלי הברית המסכנים למעמד הנבלים הנוראים. וזו הגדולה האמיתית של שלוש "אימפריות הרשע" הגדולות של "מסע בין כוכבים": הקלינגונים, הרומולנים והקרדסים. הם לא באמת רשעים. הם גם לא באמת טובים, חלילה. מעמדם כ"טובים" או "רעים" נקבע על-ידי נקודת המבט, ומושפע על-ידי מערכות השלטון שלהם בזמנים שונים והעומדים בראשיהן, והן על-ידי גורמים חיצוניים. כמו שהרוסים, הגרמנים והיפנים (בתור דוגמא) היו, בעיני העולם המערבי, האויבים הנוראים מכל בתקופות מסוימות, ובעלי ברית חביבים בתקופות אחרות, כך הקלינגונים, הרומולנים והקרדסים בעיני הפדרציה. אין עונה טובה מהעונה החמישית של "חלל עמוק תשע" על מנת להוכיח זאת, ו"קריאה לנשק" הוא אחד הפרקים הטובים לעניין זה, למרות הזמן המוגבל העומד לרשותו.
בפרק זה, כאמור, הרומולנים בוחרים בחתימת הסכם אי-לוחמה עם הדומיניון (צעד מתבקש, שהרי הניסיונות הקודמים של הרומולנים לנהוג כלפי הדומיניון בכוח הזרוע נגמרו באסון, ו-וודאי הביאו לחילופי ראשים בסנאט). "תמיד ידעתי שהרומולנים הם חסרי כבוד, עכשיו הם הוכיחו זאת!", זועם וורף למשמע החדשות, ומחבר אותנו ישירות עם שנאתו לרומולנים הזכורה לטוב (?) מימי "הדור הבא". לעומת הרומולנים (הבוגדניים!) הקלינגונים בפרק זה הם ידידים יקרים. גנרל מרטוק, שמחליפו המשתנה היה אולי האיש הרע מספר 1 של הסדרה אך לפני עונה (אז היה דוקאט, כזכור, "גיבור בהתהוות"), הוא כעת בעל ברית חשוב לאין ערוך, ורק בזכותו מספיקה הדפיינט להניח את המוקשים בזמן. הפרק עושה בעובדה הזאת שימוש ציני חכם. "מי אמר שאין קלינגונים בסביבה כשצריכים אותם?", שואלת דאקס את מרטוק. ומרטוק רק מחייך בתשובה. לאחר מכן יש סצנה קלאסית בה הדפיינט ו"ציפור הטרף" של מרטוק מתרחקות ביחד מהתחנה, אל תוך נחיל ספינות אויב, וביחד- מפעילות את מנגנון ההסוואה. ההסוואה, שהייתה תמיד האמצעי הקלינגוני/רומולני שממנו חששה הפדרציה, פועלת כעת עבור "החבר'ה הטובים", כאשר הדפיינט מצוידת במנגנון ההסוואה הרומולני המושאל, ולצידה ציפור הטרף הקלינגונית. קלאסי. ותחת מעטה התרחשויות וסאב-טקסט זה, מגיעה סצנת הסיום של הפרק, בה משתלבות הדפיינט וספינתו של מרטוק בחיל המצב הפדרטיבי-קלינגוני. חגיגה לעיניים ולאינטליגנציה גם יחד.

תחילת אזהרת ספוילר ל"מסע בין כוכבים: נמסיס"

המשפט של וורף בסרט, "הרומולנים נלחמו בכבוד!", הוא אחד המשפטים המוצלחים בסרט, מכיוון שהוא מחבר את הטרקים האדוקים (אלו מהם שלא פסלו את "חלל עמוק תשע" על הסף) ישירות עם המשפט של וורף מ"קריאה לנשק" בנוגע לחוסר הכבוד של הרומולנים (וכמובן, לכל מה שקשור בכך ב"הדור הבא"). היחס המאכזב של הסרט אל הרומולנים עצמם, חוסר ההתייחסות הכמעט-מוחלט למצב המדיני ברביע אלפא בתקופת פוסט מלחמת הדומיניון, העלבון לאינטליגנציה שהוא הופעת האורח של אדמירל ג'נוויי, שלא לדבר על היחס המתעלם מקורותיו של וורף עצמו, הם נושאים למאמר אחר.

סוף אזהרת ספוילר ל"מסע בין כוכבים: נמסיס"

 

השילוש הקדוש: דוקאט, וואיון ודמאר

כל ניסיון לנתח את דמותו של גאל דוקאט (המשוחק על-ידי מארק אליימו) במסגרת מצומצמת ובקצרה, כפי שמתחייב מאופיו של מאמר זה ומהכלים הנמצאים ביד כותבו, נידון מראש לכישלון. גאל דוקאט הוא האיש הרע הטוב ביותר של סדרות "מסע בין כוכבים" לדורותיהן. יותר טוב מדוקטור סורן, יותר טוב מ"המייסדת הנקבה" של חלל עמוק, יותר טוב ממלכת הבורג, הרבה יותר טוב משינזון של נמסיס, וכל האחרים. "ומה עם קיו, ירחם השם?", תזעקו. קיו הוא מתחרה רציני לתואר, ללא ספק. יש גם לא מעט נקודות דמיון מפתיעות בינו לבין דוקאט. אך זהו עוד נושא למאמר אחר.

דוקאט, שהיה האחראי על הכיבוש הבייג'ורי, ומפקדה של תחנת החלל שהתקראה "טרוק נור", היום "חלל עמוק תשע", לא השלים באמת מעולם עם כישלונו. בעיני רוחו, הקרדסים הם עם עליון שראוי שישלוט באחרים. הוא מאמין גדול בערכים הקרדסים הצבאיים והלאומניים, אך יותר מכל הוא מאמין גדול בגדולה האישית של עצמו. הסדרה, במומחיות רבה, היתלה בצופים להאמין שאולי דוקאט שינה את דרכיו, וזאת בעזרת הפגנת תכונותיו "האנושיות" ברות ההזדהות, הקשרים האישיים שפיתח עם דמויות שונות, כגון: סיסקו, בתו זיאל ואף קירה.

מעשיו בתקופת הכיבוש הולבנו חלקית בטענה שהוא רק מילא פקודות, ובאמונתו הכנה, כך נדמה, ברעיון שתחת תנאים שונים היה נוהג אחרת. אולם בסופו של דבר התגלה פרצופו האמיתי, וכמעט כל מעשיו כולם התגלו כמעשים אופורטוניסטיים וחתרניים. צימאונו לכוח שבה את קרדסיה בקוריו של הדומיניון, והאירוניה היא שהוא עצמו האמין עד רגע תבוסתו בפרק השישי לעונה השישית, ואולי אף לאחר מכן, שעשה את המעשה הנכון לטובת קרדסיה.
דוקאט הוא לא מסוג הנבלים שמתכננים מזימות זדוניות וצוחקים בקול גדול, אלא מסוג הנבלים שמאמינים באמת ובתמים שהם הצודקים. רק הצופה מהצד, יכול להעריך את הסיבות האמיתיות למעשיו, אשר נובעות מסיבות אישיותיות ופסיכולוגיות. בכך גדולתו העיקרית.

הצלע השנייה לשילוש, היא כמובן וואיון, הוורטה שליחם של "המייסדים". וואיון הוא נהדר, ומשוחק באופן נפלא (על-ידי ג'פרי קומבס).

ויש גם את דמאר. דמאר, בניגוד לשאר הדמויות בפרק, מגיע אליו כדמות לא מפותחת לחלוטין. דמאר, בשלב זה של הסדרה, הוא עוזרו וסגנו של דוקאט, ובכך כמעט מסתכמת מהותו. בנוסף, הוא קרדסי פטריוט ולאומני. לא ממש מפתיע. וגם אם המשחק הנהדר של קייסי ביגס שמגלם אותו רומז שיש משהו מתחת לאיפור הקרדסי, הרי ששום דבר בחלל עמוק תשע עד לאותו שלב לא רמז זאת. ההתפתחות המשמעותית בדמותו תתחיל להגיע רק בשלבים המאוחרים יותר של העונה השישית, ובעיקר בזו השביעית.
ובכל זאת, על מנת להרחיב את הדיבור בנוגע לחלקם של השלושה בפרק, הרי לכם במלואה השיחה המשולשת שלהם, טרם יריית הפתיחה של המלחמה. שיחה אשר בה מגולמים אפיוני דמויות דקים, אמוציות לרוב, ואף רמיזות לעתיד לבוא.

דמאר: "טווח יריה בעוד דקה".
דוקאט: "חמש שנים שאני מחכה לרגע הזה."
דמאר: "קודם נכבוש בחזרה את טרוק נור, אחר כך… בייג'ור."
(דמאר משמש בשיחה זו בעיקר כדמות עזר, ובאמירה זו משקף למעשה את רצונו של מורו ורבו, גאל דוקאט, ואת כבודם של הקרדסים שלא השתקם מאז גירושם מבייג'ור- למרות השנים שחלפו, למרות הסכם השלום, ולמרות המלחמה בקלינגונים. ואולי דווקא בגלל סיבות אלו.)
וואיון: "הבה לא ניחפז. לא צריך להזכיר לכם שהדומיניון חתם על הסכם לאי-לוחמה עם בייג'ור."
(אף אחד מהצופים לא באמת חושד באהבתם של הדומיניון אל הבייג'ורים, כמובן, או בקיום ערכי כיבוד הסכמים אצלם. אך הדומיניון זקוק לשמירת טוהר מילתו בשלב זה של המלחמה, על מנת להרחיק מעליו חזית נוספת עם הרומולנים, ושאר הכוחות שחתמו עמו הסכמי אי-התקפה. וואיון מייצג בשיחה זו גישה רציונלית, מחושבת וקרה, בניגוד לקרדסים האמוציונליים .וכמובן, הוא מייצג את הדומיניון.)
דוקאט: "הדומיניון אולי חתם, אני מעולם לא עשיתי כך."
(רמז ראשון לחילוקי הדעות בין הקרדסים לדומיניון, שיגיעו לשיאם בפנייתו של דמאר, אז שליטם הרשמי של הקרדסים, כנגדו. זהו גם רמז ראשון לכך שאולי דוקאט לא היה לגמרי מודע לתסבוכת אליה הכניס את בני עמו.)
וואיון: "הדומיניון יכבד את התחייבותו. וכחבר בו, גם אתה תכבד אותה."
דוקאט: "לאן שישלח אותי הדומיניון- אלך."
וואיון: "מעולם לא היה לי ספק בכך."
(הנקודה החשובה פה היא, שלמרות האירוניה הגלויה שבה נאמרים הדברים על ידי דוקאט, נראה כי וואיון לא שם את ליבו על כך. זלזול זה בחוש הכבוד והעצמאות של הקרדסים, הוא אחת הסיבות העיקריות לתבוסת הדומיניון במלחמה.)
דוקאט: "ספינות קרב אחת עד חמש- מטרה עיקרית: הדפיינט. שאר הספינות: התקיפו את התחנה."
דמאר: "אנחנו בטווח ירייה".
דוקאט: "ובכן, אם כך, אתם חופשיים לפתוח באש."

טוויסט הסיום

ב"קריאה לנשק", בניגוד למרבית פרקי "מסע בין כוכבים", אין סוף טוב בחמש הדקות האחרונות, אין הפי אנד. על העובדה הזאת לבדה הוא ראוי לציון. אך כאן לא נגמר העניין- בניגוד לפרקי סוף עונה רבים שנגמרים ב"קליף האנגר" שכל מטרתו היא השארת הצופים במתח ואין מאחוריו חשיבות עלילתית של ממש, הרי שטוויסט הסיום של "קריאה לנשק" הוא מאורע מתבקש (אם כי לא לגמרי צפוי) ומגרה דמיון לאין שיעור.
במשך חמש העונות של "חלל עמוק תשע" עד לפרק הנוכחי נבנתה בהדרגה מיתולוגיה שלמה סביב ימי "טרוק נור" של התחנה, ואף רומנטיזציה שלהם. ימים בהם התחנה שימשה כמפקדתו של גאל דוקאט, מפקד הכיבוש. ימים בהם בייג'ורים עבדו בעבודות פרך, וקירה הייתה חברת מחתרת נועזת. אודו מונה באותם הימים לאחראי הביטחון של התחנה, ועבד בשביל הקרדסים- אך למען הצדק. והבר של קווארק, איך לא, היה שם גם הוא. פרקים כגון "Necessary Evil" מהעונה השנייה ו-"Things Past" מהעונה החמישית עשו זאת נאמנה, כמו גם אינספור אזכורים בפרקים אחרים. המיתולוגיה הזו אף זכתה לתמיכה בלתי צפויה על-ידי "טרוק נור" מהממד המקביל, בו בני-האדם משחקים את תפקיד הבייג'ורים הנדכאים, בתחנה הנשלטת על-ידי הברית הקלינגונית-קרדסית, ואותה מנהלת דווקא קירה של הממד ההוא, במקום דוקאט מהממד שלנו.

ב"קריאה לנשק" כובשים כוחות הדומיניון והקרדסים את התחנה, ודוקאט חוזר באחת להיות המפקד שלה. הפרק עושה שימוש חכם בפוטנציאל הגלום בהתפתחות זו ומפגיש בסצנה אחת כל "גיבורי המיתולוגיה", כאשר קירה ואודו באים לברך את דוקאט ווואיון באופן רשמי בשם ממשלת בייג'ור, וקווארק מוסיף ברכה בשם "איגוד סוחרי הטיילת". כהערת אגב, אמרתו של קווארק מהווה סגירת מעגל לפרק הראשון בסדרה, בו נאלץ לשחד סיסקו את קווארק להישאר בתחנה ואף הציע לו להיות מעין "מנהיג קהילה", ותגובתו הראשונית של קווארק הייתה רק צחוק גדול ומתגלגל. כעת, חמש שנים לאחר מכן, קווארק מכניס את עצמו בטבעיות ל"תפקיד".
באופן כללי, כל הסיטואציה באה להראות לנו כמה השתנו כל הדמויות מאז הימים המיתולוגיים, ולגרום לנו לתהות איזה מין ימים מצפים לנו בהמשך. לאחר שדוקאט פונה אל אודו ואומר "אתה, אני והמייג'ור שוב ביחד. זה עומד להיות מעניין", קשה להשתחרר מההרגשה שאולי כל המיתולוגיה כולה נבנתה רק בשביל הטוויסט הזה.
בהמשך ישיר לסצנה זו מסתובבים דוקאט ו-וואיון בתחנה. ניתן להבחין בשוני חד בין וואיון, אשר רואה את ההישג של כיבוש התחנה בעירבון מוגבל ואף חושש ודואג בנוגע לפירוק המוקשים, לבין דוקאט שכל המעניין אותו הוא ההתענגות על הרגע, החזרה לכור מחצבתו "טרוק נור" ממנה גורש, ומפגין זחיחות דעת שתהיה לו בסופו של דבר לרועץ. כשדוקאט אומר "אם תסלחו לי, אני אהיה במשרד שלי", הוא מממש את הכמיהה שהייתה לו, ככל הנראה, עוד מהפרק הכפול הראשון, "Emissary" , והיא לחזור למשרדו הוותיק. הפעם הראשונה בה רואים את דוקאט, כזכור, היא במשרדו של סיסקו וכבר אז הוא אמר לו, "אומר לך את האמת, קומנדר, אני מתגעגע למשרד הזה. לא שמחתי לעזוב אותו".

ובתור בונוס אחרון לקראת סיום, הרי לכם במלואה השיחה שמהווה את אחד משיאי הפרק, שיחה שאי אפשר אלא להכתירה כגאונית. מדובר בשיחה בין סיסקו לוואיון, בה דורש וואיון מסיסקו להפסיק את הנחת המוקשים ולפרקם. יש לציין, כי משהו מקסמה של השיחה נמוג בתרגום לעברית. שלא לדבר על הקושי הרב הגלום בהעברת איכויות משחק מרשימות אל הכתב.

סיסקו: "במה אפשר לעזור לך, וואיון?"
וואיון: "אדבר בקיצור. ידוע לנו על שדה המוקשים."
סיסקו: "הנחתי שתדעו עליו במוקדם או במאוחר."
וואיון: "כמו שאני רואה את זה, יש לך שתי אפשרויות: או שתסלק את המוקשים, או שנכבוש את התחנה שלך ונסלק אותם בעצמנו."
סיסקו: "אני מעריך את ישירותך. תרשה גם לי לדבר גלויות. המוקשים יישארו במקומם".
(הערכה זו של סיסקו את האויב היא לא רק צורת ביטוי. סיסקו הוא קפטן שיודע להעריך את תכונותיהם של יריביו, הרעות והטובות כאחד. הבנה זו מעניקה לו לעתים קרובות את הניצחון, כפי שגבר על אדינגטון, למשל.)
ושוב סיסקו: "לא אניח לספינות נוספות של הדומיניון לעבור בחור התולעת."
וואיון: "אתה, לא תרשה?!"
סיסקו: "שמעת אותי."
(בטרם עובר וואיון למשחקי דיפלומטיה חמקמקים, הוא מגלה בפליטת פה את כל הסיפור כולו. "המייסדים", מנהיגיו משני הצורה של הדומיניון, רואים ב"מוצקים" למיניהם יצורים נחותים. זה אירוני שגישה זו אצלם התפתחה דווקא בעקבות שנים של רדיפתם בידי בני גזעים אחרים, רדיפה שמקורה בגזענות. "המייסדים" נדבקו בגזענות זו, והחלו מפנים אותה אל שאר הגלקסיה, פרט להם. זלזול זה באויביהם הוא שיביא למפלתם. וואיון בזעזועו מביע לא רק את גישה זו של "המייסדים", אלא גם את הבוז שהוא חש כלפי מי שמעז להפר את דברי אדוניו, שאותם הוא רואה כאלים.)
וואיון, לאחר פאוזה: "אני מבין שזו תגובתך הראשונית. אבל אנחנו אנשים הגיוניים. ודאי אנשים הגיוניים יכולים להגיע לסוג כלשהו של פשרה."
סיסקו: "לא חשבתי שהדומיניון מאמינים בפשרות."
וואיון: "מצער אותי לראות עד כמה עמוקה היא אי הבנתך אותנו. שאיפתו היחידה של הדומיניון היא לחיות בשלום עם שכניו."
(קשה לקבוע האם זהו זלזול פשוט בבן שיחו, או שמא סיבה אחרת, שגרמה לוואיון לטעון דווקא את הטיעון חסר השחר הזה בפני סיסקו. וייתכן כי עמוק בתוכו הוא באמת מאמין שמטרתו של הדומיניון היא להשליט שלום וסדר ביקום, כפי שטוענים "המייסדים".)
סיסקו: "אם כך, למה ההתעצמות הצבאית הנמשכת? למה המשלוחים השבועיים של נשק וחיילים מרביע גמא?"
וואיון: "אלו הקרדסים… אל תבין לא נכון. אני שמח לקרוא להם בעלי בריתנו, אבל כידוע לך, הם סיימו לא מזמן מלחמה נוראה עם הקלינגונים. חוששני שזה גרם להם להיות קצת… עצבנים. הם חוששים, ובצדק, לשמירת ריבונותם בגבול. ומאחר שהצטרפו לדומיניון, הדאגה הזאת משותפת גם לנו."
סיסקו: "אני חושב שיש כבר די והותר ספינות מהדרוש להגנת קרדסיה."
וואיון: "אולי אתה חושב כך, ואני חושב כך, אבל הקרדסים…"
סיסקו: "כן, הבנתי. הם עצבנים."
וואיון: "הבנת את הבעיה שלנו."
סיסקו: "אני מתחיל להבין."
וואיון: "נניח שנסכים להגביל את התנועה לספינות מסחר, יחידות בנייה, סיוע אזרחי. דברים שיסייעו לשיקום הכלכלה. ידעת שמצאנו ילדים מזי רעב כשהגענו לקרדסיה-מרכז? זה היה מזעזע."
סיסקו: "לא היה לי מושג שהמצב כה חמור."
וואיון: "הקרדסים הם עם גאה. הם לא יודו בפני זרים שמצבם נואש."
(מה שעולה מקטע השיחה הזה הוא בעיקר זלזול עמוק של וואיון בקרדסים. במידה מסוימת, זוהי תחילת הניצול של הקרדסים על-ידי הדומיניון כפי שהיא מוצגת בסדרה. החל מניצול מילולי שעושה בהם וואיון כדי להצדיק את טיעוניו, ותוך כדי כך רומס את כבודם, ועד לניצול הפיסי שבו יישלחו חיילים קרדסים למותם בעשרות אלפיהם למטרה לא להם. האירוניה היא שהקרדסים הם אכן עם גאה, ווואיון, כמו גם שאר הדומיניון, נכשלים בלראות זאת. והאירוניה לנוכח דבריו של וואיון אף מועצמת בידיעה שלדומיניון הייתה מעורבות בהחלטת הקלינגונים לתקוף את קרדסיה.)
וואיון: "ובכן, הסכמנו? אתם תסלקו את המוקשים, ואנחנו נעביר רק שיירות הנושאות סיוע רפואי וכלכלי."
סיסקו: "נשמע לי סביר. אך קודם כל עליי להתייעץ עם פיקוד הצי, כמובן".
וואיון: "אני משוכנע שהם יקבלו כל המלצה של בנג'מין סיסקו. אני אדבר אישית עם המייסדים ואבטיח את מילוי חלקנו בהסכם."
(כבוד זה שחולק וואיון למעמדו של סיסקו, ממחיש עד כמה מעמד זה השתנה מאז תחילת הסדרה ועד לזמן הנוכחי. מקומנדר זוטר בתחנה נידחת על גבול הפדרציה, לקפטן חשוב שדעתו מכובדת ומתקבלת על ידי הפיקוד העליון של הצי בעצמו.)
סיסקו: "מה לגבי גאל דוקאט?"
וואיון: "הוא ירתח מזעם… בהתחלה. אבל שוררים בינינו יחסי עבודה מצוינים. אני משוכנע שאצליח לשכנע אותו שההחלטה נבונה."
(את הדברים הללו, שאומר וואיון, הוא מלווה בצחקוק קל. נראה שזה המשפט הבודד שאומר וואיון מתוך כנות. נראה כי הוא באמת מאמין שיוכל לשכנע את דוקאט והקרדסים להסכים לכל כיפוף בעמדותיהם, אם ירצה.)
סיסקו: "אשאיר זאת לטיפולך הנאמן."
וואיון: "לא תתאכזב." (הוא פונה לצאת מהחדר ואז מסתובב בחזרה.) "זהו יום היסטורי. אתה ואני עשינו צעד ראשון למען הבטחת השלום בין עמינו".
(מה עוד ניתן לומר? קטע אחרון זה של השיחה ממחיש כיצד שיחות שלום שנראה לכאורה כנעשות בכוונה טובה, עלולות להוביל למלחמות עקובות מדם, כאשר אין הצדדים דוברי אמת.)

 

"קריאה לנשק", הפרק האחרון בעונה החמישית, הוא במידה רבה הפרק האחרון לחמשת עונותיה הראשונות של הסדרה, והפיילוט לשתי העונות הבאות אחריו. ואם תרצו, אפשר לראות אותו כחלק מחוליה אחת, אליה מקושרים גם ששת הפרקים הראשונים בעונה השישית (אשר בסופם, משתלטים בחזרה סיסקו וחבריו על התחנה, לא לפני שסיסקו משכנע את "הנביאים" לתת את ידם לעזרה. דוקאט המובס שוקע אז אל תהומות הטירוף).
בשבעת הפרקים הללו מגיעים כמעט כל הקונפליקטים, פיתוחי הדמויות, וקצוות העלילה החשובים הנותרים של הסדרה אל מיצוי הפוטנציאל הגלום בהם, ונותר רק להצטער שלא עשו זאת על פני תקופת זמן ארוכה מעט יותר של פרקים. בכך, פחות או יותר, באה לסיומה "חלל עמוק תשע" כפי שהכרנו אותה. בשלב מסוים, בין אמצע העונה השישית לתחילת העונה השביעית, מתחילה למעשה סדרת המשך, שמטרתה העיקרית להראות כיצד הובס הדומיניון בסופו של דבר. סדרת המשך קצרה זו הייתה טובה למדי, ואף התכתבה עם "חלל עמוק תשע" המקורית מבחינות רבות, למשל- עלילת הקרדסים. אולם היא לא הצליחה לפתח לכיוונים חדשים את מה שכבר היה מפותח די והותר, וניסיונותיה בתחום זה היו תפלים לעומת העלילות שהתחילו בעונות הראשונות והסתיימו בקו התפר בין העונה החמישית לשישית. למשל, הכנסת הפא-ריית'ס כגורם מפתח בעלילת הסדרה הייתה מאכזבת ובלתי מפותחת, גם אם הרחיבה מעט מידיעותינו על קאי ווין. תפקידו החדש של דוקאט כשליח הפא-ריית'ס הולם אותו הרבה פחות מהתפקיד שמילא במיומנות במשך יותר מחמש עונות. "מדור 31" היה גם הוא תוספת מאוחרת ודי מיותרת, במיוחד בזמן המסך הרב שהוא קיבל לקראת סיום הסדרה. ומספר "חידושים" שהובאו לקראת סוף העונה השישית הם מזעזעים מכדי שייכנסו למאמר זה. המבין יבין. ולא, אין הכוונה למותה של ג'דזיה.

 

את המאמר הזה התחלתי לכתוב בחיפוש תשובה לשאלה "מדוע 'קריאה לנשק' הוא הפרק האהוב עליי ביותר". אני מאמין שקיבלתי אותה. "קריאה לנשק", יותר מכל פרק אחר, הוא מיקרוקוסמוס של הסדרה כולה, ופרק הסיום האולטימטיבי שלא זכתה לו. הפרק מפגיש את הצופה עם מרבית הדברים שהיו טובים בסדרה: עלילותיה המגוונות, מסריה המורכבים, דמויותיה המרובות והססגוניות. יותר מכך, הוא משכיל לעשות זאת באלגנטיות, במסגרת של טלוויזיוניות מעולה, ומתחת לפני שורות הטקסט. פרק זה עונה על הכלל החשוב של יצירות ספרותיות וקולנועיות מכל סוג- אל תדבר על זה, תראה את זה. ומכיוון שהפרק הזה מזכיר את מרבית הדברים שהיו טובים ב"מסע בין כוכבים: חלל עמוק תשע", הוא הפרק האהוב עליי בכל הזמנים. משום שאני, עבדכם הנאמן, מחבב את "חלל עמוק תשע" יותר מכל סדרה אחרת שיצא לי להכיר. בכל פעם שארצה להיזכר בשעשוע ביחסים בין קווארק לרום, בכל פעם שארצה להיזכר בפוליטיקה של רביעים אלפא וגמא, בכל פעם שארצה לחזות ביכולת המשחק של מארק אליימו וג'פרי קומבס, באניגמתיות של גארק או סתם לראות את קירה במיטבה, "קריאה לנשק" יעשה את עבודתו נאמנה.

 

Call to Arms ב-startrek.com

תודה לאיסמנה, על שהאירה את עיני למספר נקודות, ותיקנה אחרות.
תודה לדוד ברמי, Bufreak, על שטעה לחשוב ש"קריאה לנשק" אינו הפרק האהוב עליי בכל הזמנים.

---

המאמר פורסם לראשונה באתר ISF