"קריאה לנשק" (Call to Arms), הפרק האחרון בעונה החמישית של "חלל עמוק תשע" והטוב ביותר לדעת רבים, נותן מבט על הסדרה כולה, על הדמויות הקבועות, האורחות, היחסים בין הגזעים והמעצמות.

חלק ראשון מבין שניים, עכשיו לפניכם.

הדבר אירע לפני שש שנים וקצת. עבדכם הנאמן, תלמיד בית הספר היסודי באותם הימים, ואשר אהבתו ל"מסע בין כוכבים: חלל עמוק תשע" הייתה בת שנתיים בלבד, התיישב מול הטלוויזיה. מול עיניו נפרש עוד פרק של הסדרה האהובה עליו מכל, באדיבות הטלוויזיה החינוכית. הוא אפילו לא ידע שמדובר בפרק אחרון לעונה. למיטב זכרונו, הוא לא המשיך לשבת הרבה. בעיניים מרותקות וכסיסת ציפורניים מתוחה עמד נפעם אל מול הפרק האחרון לעונה החמישית, Call to Arms, "קריאה לנשק". מאז ועד היום, רבותיי, הוא מחשיב את הפרק המדובר לפרק האהוב עליו ביותר בסדרה, בעולם הטרק ובכלל. זאת ועוד, הוא נהנה להזכיר את העובדה הזאת באוזני כל מי שמוכן לשמוע. באוזני חסידי "הדור הבא", באוזני באפיסטים מושבעים ובבילונאים אדוקים.

למה, בעצם?

בזכות השאלה הזאת בדיוק נתכנסנו כאן. מכיוון שכעת, שש שנים וקצת אחרי אותו אירוע מונומנטלי, עבדכם הנאמן מתכוון, לא נטול חששות, לנסות ולענות עליה. זהו גם המקום לציין את האזהרה הבאה:

אזהרת ספוילרים – הכתבה הבאה מיועדת בראש ובראשונה לאנשים שצפו בפרק המדובר, בעונות שקדמו לו ויש להדגיש- גם בשתי העונות שבאו אחריו. ורצוי – אנשים שצפו בכל הסדרה, מתחילתה ועד סופה. אלו שלא עומדים בקריטריונים הנ"ל מתבקשים לעשות לעצמם טובה, להפוך את עצמם לאנשים שכן עומדים בהם, ולחזור לכאן שוב. אתם תודו לי על כך 😉

(אם כי, אלו מכם שמבקשים להרוס לעצמם את הסדרה יבורכו בקריאתם את המאמר, ואסתפק בכך שאולי קריאתו תעודד אותם לצפות בסדרה כמו שצריך, סוף כל סוף)

 

עלילת הפרק

ולאחר ההקדמה, נפתח, כנהוג במקומותינו, בתזכורת קצרה של עלילת הפרק. "קריאה לנשק", הלוא הוא הפרק האחרון לעונתה החמישית של הסדרה, מתרחש כחצי עונה לאחר שהקרדסים, ובראשם גאל דוקאט, הפנו עורף לרביע אלפא ולפדרציה. בעונה הקודמת, הרביעית, הקלינגונים הולכו שולל על-ידי ה"מייסדים" של הדומיניון כדי לתקוף את הקרדסים והפדרציה. הדבר לא הפריע לגאל דוקאט לממש את שאיפתו ולזכות בהנהגת האימפריה הקרדסית, גם אם הדבר כרוך בהצטרפותה של אימפריה זו לדומיניון ב"כבודו" ובעצמו.
בעקבות אירוע זה עלה המתח סביב הדומיניון לדרגות חדשות, והכל החלו מצפים לבלתי נמנע- מתקפה. מעט לאחר תחילת הפרק מתגלה שהרומולנים חתמו על הסכם אי-לוחמה עם הדומיניון, וכמותם המירדונים, הטוליאנים, ובקיצור- המצב על הפנים. לנוכח כך, מחליטים סיסקו ופיקוד הצי למקש את הכניסה לחור התולעת ובכך למנוע משיירות נשק ואספקה נוספות של הדומיניון לעבור מרביע גמא לרביע אלפא.
המייסדים מציבים בפני הפדרציה אולטימטום להסיר את המוקשים, וכשהם נענים בשלילה- ברור לכל שעומדת לפרוץ מלחמה. בעצת סיסקו (השליח) חותמת גם בייג'ור על הסכם אי-לוחמה עם הדומיניון, מכיוון שהפדרציה לא יכולה לערוב לביטחונה באם וכאשר תפרוץ המלחמה, ואף לא שולחת תגבורת לעזרה. בעקבות כך, מפונים האזרחים ואנשי הצוות הבייג'ורים (חוץ מקירה) מהתחנה.
בטרם הפינוי, משיא סיסקו את ליטה עם רום, אשר נשאר בתחנה. זמן קצר לאחר מכן, מגיע הצי של גאל דוקאט והשגריר הנודד וואיון וניתנת הפקודה לפתוח באש. הצוות האמיץ, בעזרת ציפור הטרף של הגנרל מרטוק, מצליח להדוף את הפולשים עד אשר הדפיינט מספיקה לשתול את כל המוקשים המוסווים ובעלי מנגנון השכפול העצמי. אך בשלב זה לא נותרת לסיסקו כל ברירה, אלא להורות על פינוי אנשי צי-הכוכבים מהתחנה.
ג'דזיה מספיקה להבטיח לוורף שתינשא לו בטרם הוא מסתפח לספינתו של מרטוק. סיסקו פונה בנאום נרגש לתושבי התחנה הנותרים, בו הוא מספר להם שבעקבות ההקרבה שלהם השמיד כוח משולב של הפדרציה והקלינגונים מספנות של הדומיניון, ומבטיח לחזור. לאחר העזיבה מתגלה שג'ייק החליט להישאר בתחנה מתוקף תפקידו החדש כעיתונאי של סוכנות הידיעות של הצי.
קירה, אודו, וקווארק מקדמים לשלום את דוקאט, וואיון ודמאר, לא לפני שקירה מפעילה תוכנית שסיסקו הכין מבעוד מועד- להשמיד כל דבר בעל ערך במחשבי התחנה. וואיון שם לב לעובדה זו- אך דוקאט מתקן אותו באומרו שסיסקו השאיר את כדור הבייסבול שלו- הודעה אישית שפירושה, "אני עוד אשוב".
הדפיינט וספינתו של מרטוק משתלבות עם צי פדרציה-קלינגוני באחד מהשוטים עוצרי הנשימה בהיסטוריה של הטרק.

עד כאן העלילה (המצוינת) של הפרק. אבל אירועים עלילתיים בעלי חשיבות רבה אינם מרכיב יחיד וגם לא עיקרי לפרק טוב. למרבית הצער, בשל העובדה שסדרות הטרק ככללן אינן מצטיינות בעלילות מתמשכות רבות, הרי שאין הרבה דוגמאות לפרקים כאלו. אבל אם ניקח כדוגמא את הפרק הכפול שהיווה את סיום הסדרה הנדונה כאן, הרי שמדובר בעוד פרק הכולל אירועים חשובים וקריטיים לעלילת הסדרה, כמו גם קרב חלל מרהיב אחד או שניים. ובכל זאת, כפי שניתן כבר היה להבין- "קריאה לנשק" עולה עליו בעשרות מונים.

לא, את הסיבה לאיכותו של הפרק יש לחפש במקומות אחרים.

נתחיל במקום יחסית יותר ברור מאליו. "קריאה לנשק" מהווה פרק מפתח, פרק שיא, פרק שהציפייה למתרחש בו מלווה את הצופה לפחות מסוף העונה השנייה (אם שמים את הדגש על הדומיניון הפותחים במתקפה), ואולי אף ממש מתחילת הסדרה, במשך חמש עונות תמימות (אם שמים את הדגש על הקרדסים התוקפים את התחנה).
אם נדמה את חמש העונות הראשונות של "מסע בין כוכבים: חלל עמוק תשע" לפתיל ארוך ומפותל מאין כמוהו של חומר נפץ, הרי שב"קריאה לנשק" מגיע סוף כל סוף הפיצוץ. אוהבים להגיד שב"חלל עמוק תשע" ניסו מפיקי הסדרה להתמודד לראשונה בתולדות הטרק עם מלחמה ארוכת טווח, הלוא היא מלחמת הדומיניון.
אך גדולתה האמיתית של הסדרה היא דווקא בציפייה, בתקופה שבטרם המלחמה, בחלקי הפאזל הקטנים שסבבו האחד סביב השני והתמקמו כל אחד במקומו בטרם נורתה הירייה האמיתית הראשונה, ב"קריאה לנשק". הפאזל הזה עשוי מדמויות, מתככים, מאינטרסים ומלאומים שונים המלאים כל אחד בפני עצמו בפוליטיקה פנימית ומאבקים, כגון:

• הבייג'ורים, המשתקמים מהכיבוש תחת מטריית הפדרציה ובצל הגבול הקרדסי וגבול הסיאוב השלטוני/דתי;
• הקרדסים, הנקרעים מבפנים בין משטר צבאי נוקשה ולא חף מתככים פנימיים ומזימות (זוכרים את המסדר האובסידיאני?) לבין רוחות של מרד ושינוי, ומבחוץ- על-ידי כוחות שמעבר לשליטתם;
• הפדרציה, שיחסיה המורכבים עם הקרדסים גרמו לאנשים משורותיה לפרוש למחתרת המאקי (שהלכה לעולמה מספר פרקים קודם לכן באותה העונה) והפחד מפני המשתנים גרם לגן העדן "ארץ" להפוך למקום פרנואידי למדי;
• האימפריה הקלינגונית, שבעירוב של פוליטיקה פנימית, צימאון למלחמה ותחבולה של הדומיניון החלה מזגזגת שוב בין מעמד "הידיד" למעמד "האויב" ובחזרה;
• ואפילו הרומולנים, עד לא מזמן הנבלים הגדולים התורנים של הרביע, שנאלצים לפתע לחזות בירידה במעמדם האסטרטגי ונתקלים באיום חדש ובלתי מוכר, ובאופן טבעי (ומצוין עלילתית) מנסים להתמודד עמו בדרכים שונות (כזכור, הם ניסו פעמיים להיפטר מהדומיניון, פעם אחת על-ידי ניסיון שלא צלח להשמיד את התחנה ואת חור התולעת, ופעם שנייה על-ידי שיתוף הפעולה החד-פעמי והקטסטרופאלי בין הטאל-שיאר הרומולני למסדר האובסידיאני הקרדסי, שנגמר בהשמדה כמעט מוחלטת של שניהם. בפרק הנוכחי, כאמור, הם "למדו את הלקח" ובחרו להתמודד עם האיום בדרך של נייטרליות);

"קריאה לנשק" לא משמש רק כפרק בו נפתחת מלחמה. לא מדובר כאן בעוד "מלחמת זמן קרה" לא ברורה ולא מתוכננת המערבת חבורות סוליבנים וזינדי, או לחילופין, באיזו התקלות של הוויאג'ר עם הקייזון, הוידיאנים או אפילו הבורג. כאן מדובר בנקודה היסטורית חד-פעמית בכרונולוגיה של הטרק. הפרק, בסאב-טקסט שלו, מהווה מעין אמירה (אולי לא לגמרי מודעת) של התסריטאים, שהולכת בערך ככה: הנה, זה הפאזל.
את הפיסה הכמעט אחרונה שלו הנחנו לפני חצי עונה כשצירפנו את הקרדסים לדומיניון, ונתנו לשלושת הכוחות הגדולים של הרביע: הפדרציה, הקלינגונים והרומולנים לעמוד מנגד פעורי פה ולהסתכל. ועכשיו אנחנו מניחים אותו, שלם וגדול מסכום חלקיו, לפניכם. זהו רביע אלפא. זוהי גלקסיית שביל החלב. זהו היקום המדיני/פוליטי/חברתי שג'ין רודנברי החל את העבודה עליו לפני כשלושים שנים עם הפרק "The Cage" ויותר חשוב- המשיך ב"הדור הבא". זהו היקום שריק ברמן לקח על עצמו להמשיך לפתח ויחד עם מייקל פילר החליט ליצור בו סדרה הסובבת סביב תחנת חלל ועלילה מתמשכת, הרבה אחרי שסטרז'ינסקי חשב על משהו כזה, ביקום משלו. זהו העולם שאנחנו, איירה סטיבן בהר ורוברט היוויט וולף, כמו גם שותפינו, עיצבנו בדמותנו למה שהוא היום. הנה הוא לפניכם, ועכשיו אנחנו הולכים לזרוק אותו למערבולת של אש ומלחמה.

מה שמוביל לנקודה הבאה, והלא-פחות-חשובה. "קריאה לנשק" הוא לא פחות מסימפוניה מתוזמרת היטב של תסריטאות טובה. הדרך שבה הצליחו הכותבים לפרוס את הפאזל השלם היא לא דרך של האכלה בכפית, ולא דרך של כפייה. על מנת לעשות זאת, כותבי הפרק והבמאי עושים שימוש יוצא מגדר הרגיל וכמעט בלתי מורגש, בכלים של המדיה הטלוויזיונית.
לתוך מסגרת מוקצבת של פרק בודד הם הצליחו לשזור שלל אמירות ותמונות סימבוליות, סגירות עדינות של קצוות, אירוניה, ציטוטים שיחיו בקרב החובבים הרבה אחרי הסדרה, נקודות שיא ונקודות התרה לרבות מהעלילות והדמויות שנשזרו לאורך הסדרה עד לאותה נקודה, כמו גם תמונות רבות המהוות רמיזות לעתיד לבוא. עם זאת, הם לא עושים זאת באופן מוגזם, אלא באופן אמין להפליא והגיוני. חלקים מהפאזל מופיעים רק בהערת אגב שמתאימה בול למקומה. למעשה, חלקים גדולים מהפאזל לא מופיעים בפרק בצורה פיסית, אלא ממהרים ומתחברים במוחם של המעריצים האדוקים בתגובה להתרחשות כזו או אחרת.
למשל, קאי ווין ועלילת הפוליטיקה הפנימית הבייג'ורית היא דוגמא לאחד מקצוות העלילה הבודדים של חלל עמוק תשע שלא מצאו את מקומם בפרק הנוכחי, ולגמרי בצדק. עם זאת, כאשר סיסקו משוכנע שבתור "השליח" הוא יוכל לשכנע את הבייג'ורים לחתום על חוזה האי-לוחמה עם הדומיניון, מבחינתנו זה אומר הכול. ניתן לכתוב שורות רבות על מה שעניין זה מסמל לגבי משחק הכוחות החצי-מודע בין סיסקו לקאי ווין, ועל האירוניה שבסוג כזה של מעשה מבחינת האג'נדות של כל אחד מהם. האם קאי וין תתמוך גם היא בהסכם אי-הלוחמה? היא הרי תמיד תמכה בבדלנות. האם זהו הסכם בדלני או מתערב? וכך ניתן להמשיך.

ואם כל זה לא מספיק, הרי שמבנה הפרק והכלים האומנותיים המשולבים בו מעצימים את החוויה עוד יותר. כל החלק הראשון של הפרק, בטרם המתקפה, ממחיש בצורה נפלאה את המתח השקט השורר בטרם הכל מתפרץ. הסצנות העדינות, דמויות השגרה גורמות לנו להזדהות עם הדמויות ועם המצבים והמקומות לאורכה ורוחבה של התחנה שלמדנו להכיר ולאהוב. סצנה קלאסית לעניין זה היא השיחה בין דאקס לקירה, בה מספרת קירה, בין היתר, על הרגשות שהיא גילתה שיש לאודו כלפיה. בתחילת השיחה הזאת הם מגלים שקווארק הבריח לתחנה כמות גדולה של "רוטב יאמוק" קרדסי, כהכנה ללקוחותיו החדשים. דאקס שואלת "מה זה יאמוק, בכלל?", ובכך סוגרת מעין מעגל, שכן היאמוק "מלווה" אותנו עוד מהעונה הראשונה. העובדה שדווקא דאקס החכמה, המשכילה ומרובת תקופות החיים שואלת את השאלה הזאת, רק מגבירה את הקריצה לצופים. זוהי רק דוגמא אחת למעגלים מסוג זה שנסגרים בפרק.
בנוסף, הפרק עושה שימוש מיומן בהומור, שרק מגביר את המתח ולא סותר אותו, והדוגמא הקלאסית להומור כזה היא השיחה המשולשת בין דאקס, או'בריאן ורום לגבי המוקשים, שאותה סורג רום במומחיות האופיינית לו כל כך, עם חששותיו לקראת החתונה הצפויה שלו עם ליטה.
בכל החלק הראשון גם אין כמעט שימוש במוסיקה בפס הקול- אמצעי נוסף להגברת המתח. בחלק השני, לעומת זאת, יחד עם הציים של הדומיניון והקרדסים, מגיעה גם מנגינה דקה, מבריקה ואלמותית, שרק היא מצדיקה צפייה מחודשת בפרק.
ואם כבר בציי האויב מדובר, הרי שסצנת הקרב בפרק זה היא גם סצנת הקרב הגדולה ביותר בתולדות הטרק. היא עשויה באופן חכם, היא משלבת אלמנטים שטרם נראו בסדרות "מסע בין כוכבים" קודם לכן, ומעל לכל- בסצנה הזו, הקרב הוא על הבית.
לאחר מכן, בהמשך הסדרה, לא הותקפה התחנה בעוצמה ובמאסיביות שכזו, ועם כל מטח טורפדו ופייזרים שפוגע בתחנה, אנו יודעים שהבר של קווארק, המגורים של אודו, הטיילת, המקדש הבייג'ורי והמטבח של סיסקו- הם שנמצאים בסכנה. בניגוד לספינות כמו האנטרפרייז לדורותיהן והוויאג'ר שמופצצות כעניין של שגרה, התקפה בסדר גודל כזה על התחנה שלנו בקרבת חור התולעת היא ערעור סדרי עולם של ממש.

אם כן, ברשותכם, למען הסדר הטוב והתיעוד ההיסטורי, הרי לכם נסיון להרחיב את הדיון ולתהות לגבי חלק מהנקודות, האנקדוטות, התמונות, הדיאלוגים והסאב-טקסטים שהופכים את הפרק הזה לכל-כך, כל-כך טוב.

סיסקו
סיסקו כקפטן וכמנהיג – בנג'מין לפייט סיסקו הגיע לתחנת החלל "חלל עמוק תשע", עד לא מזמן "טרוק נור" הקרדסית, כקומנדר אלמן, בעל רעמת שיער וצעיר, תחת צלו הכבד של קפטן פיקארד המבוגר, המנוסה והקירח. לא אחת הוא נאלץ להוכיח את מנהיגותו, אם זה מול הבייג'ורים, אם אל מול סגניתו, קירה, ולהבדיל, ודק ווין, ואם אל מול כוחות כדוגמת הקרדסים, המאקי, הקלינגונים, ואפילו קיו. והוא הצליח. סיסקו התגלה די במהרה כאדם העומד על שלו ושאינו מהסס להשתמש באמצעים על מנת להשיג את המטרה הצודקת, לעתים על גבול המוסריות. האגרוף שנתן לקיו רמז עוד בעונה הראשונה על דפוס ההתנהגות הזה ("פיקארד מעולם לא חבט בי!" אומר קיו – "אני לא פיקארד" עונה לו סיסקו), וקיבלנו לכך את ההוכחה האולטימטיבית בעונה החמישית, בפרק "למען המדים". בפרק זה סיסקו כה נחוש לתפוס את אדינגטון, איש צוותו לשעבר שהפך למנהיג המאקי, עד שהוא מוכן להרעיל אטמוספירה של כוכב-לכת מיושב על-מנת לעשות זאת. ב"קריאה לנשק", מגיעה אג'נדה זו של סיסקו לביטוי נוסף ומוחלט, כאשר הוא תומך במיקוש חור התולעת, בידיעה ברורה שהדבר יוביל למלחמה. לדבריו, "אם הפסדנו בקרב על השלום, אזי שמלחמה היא תקוותנו היחידה". לתשומת ליבו של צ'מברליין.

סיסקו כ"שליח"- סיסקו לא השלים במהרה עם תפקידו/מעמדו כ"שליח" של הנביאים, אשר ניתן לו החל מהפרק הראשון בסדרה בשל מגעיו עם אותם יצורים עילאיים מחור התולעת. מעמד זה גרם לו לאי נוחות, לקונפליקט פנימי בין היותו קפטן של צי-הכוכבים לבין היותו אייקון דתי בעיני הבייג'ורים, ולסכסוך עם קאי ווין, שלא השלימה עם גזלת מעמדה בתור הדמות בשר ודם "הקדושה" ביותר בעיני הבייג'ורים.
כשבפרק מהעונה הרביעית, "Accession" (שנכתב, בהופעת אורח, על-ידי ג'יין אספנסון מ"באפי") טוען אחד הבייג'ורים שהוא-הוא השליח האמיתי, סיסקו מפנה לו את הדרך. אך כשהוא מקבל חיזיון מהנביאים, בשילוב העובדה שה"שליח" האחר מבצע כמה רפורמות שליליות למדי, קורא עליו סיסקו תגר, ושניהם יוצאים לחור התולעת לשאול את הנביאים מי הוא השליח האמיתי. כשהוא מקבל את התשובה הידועה לכל, הוא לוקח על עצמו את התפקיד.
סאגת השליח ממשיכה בעונה החמישית, בפרק "Rapture" כאשר בעקבות חזיונות מהנביאים מונע סיסקו מהבייג'ורים להצטרף לפדרציה, בטענה שאם תצטרף בייג'ור לפדרציה בעת ההיא- היא תושמד. ב"קריאה לנשק" מגיעים יחסיו של סיסקו עם תפקידו כ"שליח" לשיא מסוג חדש. מצד אחד אנו רואים השלמה מלאה של סיסקו עם תפקידו כ"שליח" ועם החובות והזכויות שיש לו בעקבות תפקיד זה, כאשר הוא עוטה גלימה כפולה של שליח הנביאים וקפטן צי הכוכבים בפנייתו לבייג'ורים לחתום על הסכם אי-הלוחמה עם הדומיניון. מצד שני, אנו מקבלים לראשונה הסבר לנבואתו של סיסקו מ-"Rapture", שהרי אם הייתה בייג'ור חברה בפדרציה בעת ההיא, לא הייתה יכולה לחתום על ההסכם עם הדומיניון. בסיטואציה כזו, גאל דוקאט, חמוש בפלוגות ג'מהאדר, היה כובש מחדש את מחוזות בייג'ור ללא רחם. יש רק לשער מה הייתה מעוללת לכוכב הלכת היפהפה המשך המלחמה העקובה מדם.
זוהי, למעשה, ההתערבות הפעילה הראשונה של הנביאים לטובת החבר'ה הטובים. אקט מעט נחבא אל הכלים זה מהווה קרש קפיצה אל הפרק "Sacrifice of Angels", השישי בעונה השישית. בפרק זה מדובב סיסקו את הנביאים לכדי פעולה פיסית להעלמת תגבורות הג'מהאדר מרביע גמא בחור התולעת. זהו שיא השיאים של תפקידו של סיסקו כ"שליח". ולא, הקפיצה של גאל דוקאט אל תוך תהום בפרק הסיום לא מתעלה על כך.

סיסקו והתחנה- כשהגיע סיסקו לתחנה, בקשתו הראשונה הייתה לקבל תפקיד במקום אחר. עכשיו, לאחר חמש שנים, התחנה היא ביתו. בנאום הפינוי לתושבי התחנה סיסקו אומר זאת לראשונה קובל עם ועדה. למרות שהנאום גולש אך מעט למחוזות הקיטש, הוא בכל זאת מצליח לרגש.

ג'ייק
ג'ייק, הו ג'ייק שלנו, התבגר. ג'ייק סיסקו התחיל את הסדרה כילד יתום מאם ב"ארץ" זרה. בעונות שעברו ובהן ליווינו אותו, חווה ג'ייק, ביחד עם ידידו נוג ותחת השגחתו של אביו מולידו בנג'מין, חוויות ודילמות של התבגרות. סוגיה משמעותית בקשר לג'ייק הייתה רצונו שלא ללכת בדרכו של אביו ולהצטרף לצי הכוכבים, אלא להתמקד באהבתו האמיתית- כתיבה. מוקדם יותר בעונה החמישית ליווינו את ג'ייק בשעה שעבר חווית התבגרות מעצבת: בפרק "Nor the Battle to the Strong" מלווה ג'ייק את באשיר לתוך שדה קרב מול הקלינגונים במטרה לכתוב מאמר על אישיותו של באשיר. שם נאלץ להתמודד ג'ייק מול מציאות של פצועים והרוגים, וצורך לקבל החלטות מול מצבים של חיים ומוות. כך מוצא ג'ייק את עצמו כותב בסופו של דבר מאמר על מעשיו שלו באותה הסיטואציה. ב"קריאה לנשק" מקבל ג'ייק לבסוף תפקיד רשמי הקשור באהבתו- תפקיד של כתב בסוכנות הידיעות של הצי. בטרם תחילת המתקפה, נשלח ג'ייק לעזור לבאשיר במרפאה, ולאחר שהם מסיימים את ההכנות באשיר אומר "עכשיו נשאר רק לחכות שהפצועים יתחילו להגיע", ולאור הפרק שדובר לעיל, ברור מה אנו צריכים להסיק מכך לגבי דמותו של ג'ייק. התבגרותו של ג'ייק מוצאת ביטוי סופי ואחרון בהחלטתו להישאר בתחנה לאחר שכל אנשי הפדרציה עוזבים אותה- על מנת לבצע את תפקידו ככתב. אביו, שזועם כשמתגלה לו החלטתו של בנו, אינו מסובב את הדפיינט לאחור, ומכיר בכך בבגרותו של בנו, שהפך כבר לגבר ומסוגל להחליט החלטות בכוחות עצמו.

קירה
מייג'ור קירה נריס, קצינת הקישור מטעם המיליציה הבייג'ורית אל צי-הכוכבים של הפדרציה, היא אחת הדוגמאות המובהקות לדמויות אשר עברו התפתחויות ושינויים במהלך הסדרה, אשר מוצאים את הביטוי המוגמר שלהם בפינאלה של העונה החמישית. קירה הוצגה בתחילה, בעיקר בעונה הראשונה ובכתבות העיתונות העוסקות בסדרת הטרק החדשה, כדמות של בייג'ורית בוגרת מחתרות ומאבק בכיבוש, אשר מקבלת את כניסת הפדרציה לענייני בייג'ור ברגשות מעורבים ואף בהתנגדות גלויה. הסדרה אכן עשתה שימוש, מוגבל אמנם, אך אפקטיבי, במוטיב זה. בפרק מהעונה הראשונה (לתשומת לב כל המכנים עונה זאת "גרועה" או "משעממת" או "מלאה בפרקי תקלות בתחנה") "Progress", מתמודדת קירה עם הקונפליקט בין היותה בייג'ורית פטריוטית ואשת שטח, לבין היותה לובשת מדים. בפרק "Duet" היא מתמודדת עם שנאתה

אל הקרדסים ומגיעה למסקנה ש"כולם בני-אדם". בפרק סוף העונה היא מגלה בתחילה תמיכה במועמדותה של ודק ווין לתפקיד הקאי הבא, תמיכה אשר כוללת בתוכה אהדה לרעיונות בייג'וריים שמרניים ואף בדלניים.
אל סוף הפרק, לעומת זאת, היא מגיעה מפויסת ומפוכחת יותר כלפי סיסקו והפדרציה, אם כי יותר מבולבלת.

קירה המשיכה להתמודד עם סתירותיה הפנימיות, אלו ואחרות, בעונות הבאות, ולפרק "קריאה לנשק" היא כבר מגיעה כדמות מגובשת ושלמה, בטוחה בעצמה ובעמדותיה לגבי שותפותה של בייג'ור עם הפדרציה. רמזים לכך אנו רואים עוד כשקירה ווורף גם יחד שואלים לגבי תגבורות צי-הכוכבים, שלא יגיעו. ספק אם קירה של העונה הראשונה הייתה נוהגת כך. נוסף על כך (ואולי מזווית ראייה אחרת), אין לה שמץ של ספק שבייג'ור לא תחתום על הסכם האי-לוחמה עם הדומיניון, זאת ועוד- היא הראשונה לומר לסיסקו שתדבר עם כוחות המיליציה כדי שיבואו לעזור לתחנה. רק נימוקו של סיסקו משכנע אותה שעדיף לבייג'ורים להישאר מחוץ ללחימה- ואולי ניתן לראות בכך הכרה של קירה במרותו וסמכותו המוחלטת של סיסקו עליה, הן כקפטן והן כ"שליח". אולם הסצנה הקלאסית ביותר לעניין זה היא הסצנה בה קירה מוחה באופן רשמי בפני סיסקו על "סירובה של הפדרציה" להעביר את הסמכות על התחנה לידי ממשלת בייג'ור. "מחאתך נרשמה", עונה לה סיסקו. "טוב, עכשיו כשסיימנו עם זה, מייג'ור קירה נריס מתייצבת לתפקיד", היא מבשרת, וסיסקו, ששיער בוודאי מבעוד מועד שכך תנהג, רק מהנהן בשביעות רצון. סצנה יפהפייה, מרגשת וחזקה זו שולחת אותנו רחוק אל תחילת הסדרה וממחישה את הניגוד. סיסקו וקירה לא רק שמקיימים בשלב זה של הסדרה יחסי עבודה תקינים, אלא הם גם ידידי אמת, ולנו הצופים אין כל ספק שכך בדיוק צריכה לנהוג קירה נריס של סוף העונה החמישית.

נוג
כמו ג'ייק, גם נוג התבגר במהלך הסדרה. כמי שהתחיל את הסדרה כנער פרנגי שובב וסטריאוטיפי, גילה די במהרה רבדים חדשים שהלכו והעמיקו, ושיאם היה כמובן- החלטתו להיהפך לפרנגי הראשון בצי הכוכבים. ב"קריאה לנשק" מוצגים פרותיה של ההתפתחות הזו במלוא הדרם. דווקא נוג הוא זה שבזכותו מתבשר סיסקו על האפשרות שהרומולנים חתמו על הסכם אי-הלוחמה עם הדומיניון. בהיפוך תפקידים מתוחכם, דווקא סיסקו הוא זה שמזכיר לנוג את כלל הרכש מספר 190, "האזן לכול, האמן למאום". סיסקו, שבתחילת הסדרה בז וזלזל בפרנגים, והיה בלתי מרוצה במיוחד מקשריו של בנו, ג'ייק, עם נוג, הפך את עורו. הוא למד לכבד את הפרנגים, ואת נוג ואביו רום ספציפית, ולהכיר שגם בהם ובתרבותם לא הכול שחור. לקראת סוף הפרק דווקא נוג הוא זה שאומר את המשפט הטיזרי האולטימטיבי: "נגרום לאויב להצטער על שדרך ברביע אלפא". אם היו אומרים זאת למישהו בעונה הראשונה, השנייה או אף השלישית, היה מקבל זאת כבדיחה. במצב העניינים הנתון, לעומת זאת, נצרב משפט זה במוחות הצופים למשך כשלוש שנים (בארץ, לפחות), עד אשר זכו לראות את ההמשך, והעובדה שהוא נאמר על-ידי פרנגי ננסי לא מורידה ממנו כהוא זה.

אודו וגארק
נכון, אף אחד משני הברנשים הנ"ל אינו בהכרח בשיאו בפרק המדובר. ולמרות זאת, מהווים השניים דוגמא מצוינת לתכונתו של הפרק להיות פשוט "במקום" עלילתית, וליכולתו להעביר מסרים סאב-טקסטיים ונוסטלגיים כבדרך אגב.

ב"קריאה לנשק" מעלה אודו לראשונה בפני קירה את העובדה שהוא שוקל להציע לה לצאת עמו לארוחת ערב, וזאת לאחר שהיא כבר יודעת על רגשותיו אליה מזה מספר פרקים. בעוד אשר זוהי עוד נקודת קלימקס של הסדרה (שכן רגשותיו החד-צדדיים של אודו נרמזו לצופים עוד לפני זמן רב), הרי שהתסריט הופך בחוכמה את הרגע לרגע של אנטי-קלימקס, כאשר אודו מודיע שהוא דוחה את הצעתו עד לאחר פתרון המשבר המלחמתי הנוכחי. גם בחלקה הראשון של העונה השישית, שמהווה המשך ישיר ל"קריאה לנשק", לא עוברים היחסים ביניהם את הקו מעבר לידידות טובה, וכך הם צריכים היו להישאר. אהבתו החד-צדדית של אודו לקירה היא בעת ובעונה אחת התפתחות של דמותו לכדי דמות מרגישה ו"אנושית" יותר, בניגוד לדימויו הקר מתחילת הסדרה, שרק מתחזק עקב גילויי אופיים של בני עמו המשתנים, ומן העבר השני היא מהווה חומה בלתי עבירה שמפרידה בינו לבין ה"מוצקים". היחסים הרומנטיים הפעילים שהתפתחו ביניהם בהמשך הסדרה הם לא אמינים במיוחד ולא מהווים מקדמי פיתוח רצויים לאף דמות, לא לזו של אודו ובוודאי לא לזו של קירה.

בהמשך הפרק מדבר אודו עם גארק. בקטע דיאלוג, בו מביע גארק צער על שלא ירה בגבו של דוקאט בשעה שנלחמו שניהם בקלינגונים שפלשו לתחנה, מצליחים התסריטאים להכניס אזכורים לעברה הפוליטי של הסדרה (המלחמה עם הקלינגונים), לעברן של הדמויות בה (הסכסוך בין גארק לדוקאט, ההפכפכות בדמותו של דוקאט ובגידתו האולטימטיבית) ולאופיו של גארק עצמו. עמידתם המשותפת של גארק ואודו מעל הטיילת של התחנה, חסרי תועלת, מהווה גם משל על שותפות הגורל ביניהם- היותם נטע זר, בני גזעים אשר מהווים כרגע את האויב, בתחנה של אנשי פדרציה ובייג'ורים.
לאחר מכן, בשיחת הפרידה שלו עם זיאל, מגולל גארק משל נוסף, המהווה מעין תקציר של דמותו. אך גם תקציר זה, יודעת זיאל ויודעים הצופים, הוא רק חצי-אמת נוספת, כהרגלו של גארק המסתורי וכמנהגו. כשעולה גארק על הדפיינט על מנת להתפנות עמה מהתחנה, הדבר מובן מאליו, לאור פעילותו של גארק לאורך הסדרה. הדבר מהווה השלמה עם תפקידו של גארק בצוות הסדרה, בניגוד למעמדו הראשוני, כ"ספק מרגל" עבור הקרדסים. "אין לדעת מתי תזדקקו לחייט", אומר גארק לסיסקו, אך אנו יודעים למה הוא מתכוון באמת.
באחת הסצנות האחרונות, כאשר "מברכים" קירה, אודו וקווארק "לשלום" את שליטי התחנה החדשים, מתייחס וואיון אל אודו במילים הבאות- "אב מייסד, לכבוד גדול הוא לנו שבחרת להישאר עמנו".
"אינני כאן כמייסד, אני קצין הביטחון של התחנה", משיב לו אודו.
"כל שתגיד", ממשיך וואיון. "בכל מקרה, העובדה שאחד האלים מהלך בינינו משמחת אותי מאוד".
פיסת דיאלוג קצרצרה זו מגלמת בתוכה הן את קונפליקט הזהות של אודו בסוגיית שייכותו אל בני עמו והן את נושא אמונתם העיוורת של הג'מהאדר והוורטה, אשר מקורה בהנדסה גנטית, באלוהותם של שליטי הדומיניון, "המייסדים" (על שלל האנלוגיות למשטרים דיקטטוריים ונתיניהם העשויות לנבוע מכך). שני הנושאים הללו, אגב, ימשיכו להיות מטופלים בשתי העונות הבאות, לרוב בצורה טובה, ובמיוחד בשישיית הפרקים הפותחת של העונה השישית.

רום
דמותו של רום עברה לא מעט טלטלות במהלך הסדרה. הוא התחיל את הסדרה בתור אביו של נוג ואחיו של קווארק, אשר עובד בבר שלו בתור מלצר ובתחילה היה חסר אישיות לחלוטין. במהרה קיבל את התקן של "אידיוט". לאחר זמן, התגלה בטוויסט מבריק שרום הוא דווקא לא כל כך אידיוט. נהפוך הוא, דמותו הלכה והתפתחה וקיבלה את המעמד הסמלי של בן לתרבות שלא מאפשרת לו למצות את כישוריו (היוצאים מגדר הרגיל) ומכיוון שהוא חסר את הכישורים שתרבותו מבכרת, הוא נחשב נחות בה. בפרק "Bar Association" מהעונה הרביעית יוצא רום סוף כל סוף בצורה גלויה נגד אחיו ונגד העקרונות של התרבות הפרנגית. בסוף הפרק הנ"ל עוזב רום את עבודתו כמלצר ועובר לשרת כטכנאי בשורות המיליציה הבייג'ורית בתחנה. כמו במקרה של בנו נוג, גם רום זוכה ב"קריאה לנשק" בחשיפה של תוצאות ההתפתחות של דמותו במלוא הדרן. דווקא רום, "הפרנגי האידיוט", הוא זה שמוצא את הפתרון הגאוני בדמות השכפול העצמי של המוקשים, לא או'בריאן, מהנדס הצי הכל יכול, ולא דאקס, המדענית המבריקה ומרובת החיים. הדבר מתבטא גם בצורת בימוי המצלמה, שחושפת את הימצאותו של רום בחדר הדיון רק בשלב מאוחר יחסית, ובהפתעה.

בהמשך הפרק, רום מתחתן עם ליטה. נישואין אלו, במתכונת "היפה והחיה" הם עוד דוגמא למעלותיה של "מסע בין כוכבים" ו"חלל עמוק תשע" בפרט (וסדרות נוספות דוגמתן), לעומת סדרות וסרטים אחרים.

לקראת סוף הפרק חוזר רום בחזרה לתפקיד המלצר בבר של קווארק, במסווה לתפקידו האמיתי כמרגל של הצי בעת שהדומיניון והקרדסים ישלטו בתחנה. קווארק משתף פעולה עם ההצגה, ואומר: "ידעתי שתזחל בחזרה לרגלי", ובתגובה לדבריו עונה רום: "Yes, Brother!". קריאה כנועה זו, שהיוותה את סימן ההיכר של רום "הישן" בטרם התפכחותו, נאמרת עתה באירוניה גלויה ומטילה זרקור נוסף על כברת הדרך שעשה רום. זאת, בנוסף לניגוד החד בין בגדי המיליציה שלבש רום לאורך הפרק, לבין בגדי המלצר הישנים שלו אותם הוא עוטה מחדש בתוספת מגש, שולחים את הצופה לגל נוסטלגיה מתוקה שקשה להפיג את ההנאה ממנו.

קווארק
איך אפשר בלי קווארק?

למרות העומס הגדול בפרק, ולמרות הייצוג הפרנגי ההולם שנותנים רום ונוג, גם קווארק מצליח לתת את החלק שלו. לאורך הפרק מפזר קווארק עדויות לתפקידו כמייצג את השמרנות הפרנגית. החל מרוטב היאמוק שהוא מבריח מבעוד מועד כמתוך הימור עסקי על כך שהקרדסים ישתלטו על התחנה, ועד לסוף הפרק ממש, בו נראה שקווארק הוא הראשון להתאושש מהשינוי השלטוני. לא משנה מי הוא השולט- הקרדסים, הפדרציה או הדומיניון, קווארק תמיד יהיה שם, מייצג את השאיפה להרוויח ולעשות עסקים, ואחת היא הדרך.
בחתונתו של רום, מפזר קווארק מספר הערות עוקצניות בקשר לכך שהטקס לא היה פרנגי מספיק, והכלה הייתה הרבה יותר מדי לבושה, אך כשנשאל האם הוא שמח, אין הסרקסטיות שלו יכולה להסתיר את העובדה שהוא כן.
בטרם המתקפה, מנסה קווארק לשכנע את רום לעזוב את התחנה ומציין שאין זו המלחמה שלו, אלא של "בני-האדם". למרות זאת, נימוקו של קווארק להישארותו שלו ("צריך לשמור על הבר") אינו משכנע במיוחד. רום מסכם את היחסים ביניהם באומרו כי הם אחים, ומקומם ביחד. והדבר נכון- פרט לכמה מקרים בראשיתה של הסדרה, נותרו תמיד האחים נאמנים זה לזה- למרות כל חילוקי הדעות והמאבקים. וקווארק, למרות היותו פרנגי "מהשורה", גם הוא בסופו של דבר רחוק למדי מהסטריאוטיפ, וגם הוא רואה ב"חלל עמוק תשע" בית, ולא רק הזדמנות עסקית. בסוף הסצנה קווארק אומר: "תמיד אמרתי שאתה אידיוט". ספק רצינותו של קווארק והאירוניה הברורה כלפי תפקידי הדמויות והתפתחותן, מותירות מחזה יפהפה, האין זאת?

תודה לאיסמנה, על שהאירה את עיני למספר נקודות, ותיקנה אחרות.
תודה לדוד ברמי, Bufreak, על שטעה לחשוב ש"קריאה לנשק" אינו הפרק האהוב עליי בכל הזמנים.

---

המאמר פורסם לראשונה באתר ISF