ילדי שנות השישים – מאת אהוד מימון

who_watches_the_watchers_hd_047כבר חמישים שנה שהם (ואנחנו איתם) הולכים בעוז למקומות שרגל אדם לא דרכה בהם מעולם. וכבר חמישים שנה שהם (ואנחנו איתם) נזהרים שלא להפריע לאחרים, לא להפר את הצו הראשוני. ושני אלה קורים במקביל למרות שהם סותרים זה את זה.

אהוד מימון
מתחקה אחר עקבותיהם של שניים מהטקסטים היסודיים של "מסע בין כוכבים", שהם יסודותיו של הזיכיון, ומציג את הרקע ההיסטורי להם.


יש שני קטעי טקסט קצרים המזוהים מאוד עם "מסע בין כוכבים" לדורותיה, שראשיתם בסדרה המקורית. האחד הוא הפתיח, שרוב חובבי המדע הבדיוני, גם אלה שאינם מעריצים מושבעים של הסדרה, יודעים לדקלם בעל פה. האחר הוא "הצו הראשוני" (The Prime Directive) שאותו מכירים יותר ברוחו מאשר במילותיו (בין השאר מכיוון שהוא לא מובא במלואו בשום מקום). הם מייצגים, למעשה, סתירה די קשה. הפתיח מגלם את הרוח הרומנטית ששרתה על מסעות הגילויים של האירופים החל מעידן התגליות של שלהי ימי הביניים; הצו הראשוני את ההכרה במחיר הגבוה שגבו מסעות אלה, והקולוניאליזם שבא בעקבותיהם, מהתושבים המקומיים של אותם אזורים שאליהם הגיעו האירופים. לא במקרה ההתנגשות הזו מתגלה ב"מסע בין כוכבים" המקורית, שנוצרה בארצות הברית במחצית המאה העשרים.

~~~

הפתיח

כמעט כל פרק של "מסע בין כוכבים" המקורית, ששודרה בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, החל בקטע קצר בקולו של קפטן קירק (וויליאם שטנר): "חלל, הספר האחרון. אלה מסעותיה של ספינת החלל אנטרפרייז. משימתה בת חמש השנים – לחקור עולמות חדשים ומוזרים, לבקש צורות חיים ותרבויות חדשות. לצאת בעוז למקומות שרגל אדם לא דרכה בהם מעולם."

כעשרים שנים מאוחר יותר אותו טקסט (בשינויים קלים) פתח את הפרקים של "הדור הבא". לא קשה לזהות את הרומנטיקה ותחושת ההרפתקה הגלומים בטקסט קצר זה, וקל לשייך אותם למרוץ לחלל, וספציפית המרוץ לירח, שהתחולל באותן שנים בהן שודרה הסדרה המקורית. אבל לדעתי הוא מגלם רגש של תקופות קודמות בהיסטוריה של התרבות המערבית. קל מאוד לראות את הרגש הזה בכתיבה המערבית על "עידן התגליות" של המאות ה-15 עד ה-18 ועל הקולוניאליזם שבא בעקבותיו.

צירוף של גורמים היסטוריים הביא לכך שהרומנטיקה של הקולוניאליזם שרדה בארצות הברית עד לאמצע המאה העשרים, בשעה שהיא החלה כבר לדעוך באירופה. במהלך המאה התשע עשרה, בשעה ששאר אומות אירופה המשיכו בחלוקת העולם שמחוץ לאירופה ביניהן, ארצות הברית הצעירה עסקה בהרחבת גבולותיה מערבה. לאמריקאים הייתה יבשת שלמה ליישב ולנצל, והם העדיפו להתרכז בה מאשר לצאת החוצה. זו הפכה למדיניות רשמית מוקדם למדי באותה מאה עם ניסוח "דוקטרינת מונרו" (בשנת 1823) שבה נקבע שארצות הברית לא תתערב בענייני מדינות אירופה (והאירופים יסתלקו מהחצר האחורית של ארצות הברית – האמריקות).

אבל הרוח החלוצית, רוח התגליות, עמדה מאחורי ההתיישבות הזו, בלי קשר ליבשת שבה היא נערכה. לואיס וקלארק בארצות הברית, כמו סטנלי וליווינגסטון באפריקה, יצאו לעומק יבשת לא נודעת (להם לפחות). ולרוח זו נלווה השכנוע שהחלוצים מביאים אתם רק דברים טובים לתושבים המקוריים – את בשורת התרבות המערבית, הנצרות והקדמה. האמריקאים קראו לזה "הייעוד הגלוי" (Manifest Destiny), רודיארד קיפלינג הבריטי קרא לזה "משא האדם הלבן" והצרפתים "השליחות המתרבתת" (Mission Civilisatrice). יהא השם אשר יהא, היו כרוכות בו מנות גדושות של הרפתקנות ורומנטיקה, המשתקפות בפתיח של "מסע בין כוכבים".

Lewis_&_Clark_stamp_2004

לקראת סוף המאה התשע עשרה נגמרה לאמריקאים אמריקה. גילוי הזהב בקליפורניה בשנות הארבעים של מאה זו הגדיל מאוד את מספר המהגרים שנהרו מערבה; בשנת 1869 הושלמה מסילת הרכבת חוצת היבשת הראשונה; שנתיים קודם, ב-1867, אלסקה נרכשה מרוסיה. וכך, לקראת סוף המאה, האמריקאים החלו לפזול ברצינות אל מחוץ לגבולות היבשת. הניצחון הקל במלחמתה נגד ספרד בשנת 1898 חיזק את הדעה האמריקאית שמעצמות אירופה נמצאות על סף ניוון ואמריקה היא הכוח הדינמי החדש בעולם. באותה שנה האמריקאים גם זכו בטריטוריות חשובות ראשונות מחוץ לגבולותיהם – הוואי (שסופחה) והפיליפינים (שנקנו מספרד במסגרת הסכם השלום).

לכך יש להוסיף את ההגות של אדם ששמו לא ידוע מאוד בציבור, אבל הייתה לו השפעה מכרעת על המדיניות האמריקאית בזירה הבינלאומית בתקופה זו – אלפרד תייר מהן. מהן היה אדמירל, אסטרטג ימי והיסטוריון, שקבע ששליטה בימים היא הכרחית לביטחון המדינה. ומשמעות שליטה בימים היא בסיסים ימיים ברחבי העולם, שמשמעותם שליטה על שטחים מחוץ לאמריקה. הגישה שלו זכתה לאוזן קשבת בחוגי הממשל בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, כולל אוזנו הנשיא הנמרץ, גיבור מלחמת ארה"ב-ספרד, טדי רוזוולט. המשמעות של כל אלה הייתה שבעוד שבראשית המאה העשרים מעצמות אירופה כבר החלו לחשוב מחדש על האימפריות שלהן, ועל הרומנטיקה שהייתה קשורה לקולוניאליזם, האמריקאים פרצו לזירה במרץ.

המחצית הראשונה של המאה העשרים הוסיפה גורמים משלה למגמה זו. שתי מלחמות העולם הותירו את מעצמות אירופה מרוששות ומותשות, והזניקו את ארצות הברית למעמד בכורה בזירה העולמית. הן גם הכירו למאות אלפי אמריקאים צעירים ארצות חדשות, זרות ומוזרות ועוררו בהם את יצר ההרפתקנות. בנוסף לכך, ברית המועצות והחשש מהתפשטות הקומוניזם סיפקו לארצות הברית אפיק חדש לנתב אליו את תחושת "הייעוד הגורלי" שלה, והפכו ייעוד זה למאבק על גורלו ונשמתו של העולם כולו. המדינות שהלכו והשתחררו מעול הקולוניאליזם הפכו לזירת הפעולה החדשה שלה.

כל המרכיבים האלה יחד ניכרו בארצות הברית של אמצע המאה העשרים, שהתחילה לפעול במרץ מחוץ לגבולותיה. והם ניכרים בנימה הרומנטית ותחושת השליחות המאפיינות את הפתיח של הסדרה. אחד המונחים החשובים בפתיחה הוא "הסְפַר האחרון" (The Final Frontier), כינויו של החלל, שהוא מונח רב-משמעות עבור האמריקאים. "הסְפַר" היה המערב, עוד מאז שהיו רק שלוש עשרה מושבות שנצמדו לחוף האוקיינוס האטלנטי. הספר הוא מקום של סכנות וקשיים, אבל אלה סכנות וקשיים שמספקים הזדמנות ליחידים ולאומה להוכיח את כישרונם וגדולתם. כדי להבין את המשמעות של המונח בארצות הברית שבה נוצרה "מסע בין כוכבים", קראו את נאום קבלת המועמדות לנשיאות של קנדי משנת 1960 (או האזינו לו).

כל אלה יחד מביאים לכך שגיבורי הסדרה הולכים בעוז למקומות שבהם רגל אדם עוד לא דרכה.

~~~

Starfleet General Order Number 1 Flyerהצו הראשוני

מהותו של "הצו הראשוני" (או "פקודת הקבע מספר 1 של צי הכוכבים") היא פשוטה מאוד – אל תתערב. בהקשרים שונים בסדרות ובסרטים אפשר למצוא התייחסויות לכך שקפטן אמור להקריב את חייו וחיי צוותו כדי למנוע התערבות בחייהם ובתרבותם של גזעים מקומיים. (מעשית, כפי שיודע מי שצפה בסדרות ובסרטים, הצו לא תמיד מקוים גם כאשר המחיר הנדרש צנוע הרבה יותר.)
אנחנו לא יודעים בדיוק מה הניסוח של הצו, מכיוון שבשום מקום הוא לא מובא במלואו, אבל המסר ברור. הנכונות העקרונית הזו היא מרחיקת לכת למדי, ואני חושב שכמו את הרגש שעומד מאחורי הפתיח, גם את הרגש שעומד מאחורי המחויבות הזו אפשר להבין אם נביט בסביבה שבה צמחה "מסע בין כוכבים" המקורית, ארצות הברית של אמצע המאה העשרים.

אמצע המאה העשרים היה אחד השיאים החשובים ביותר של מגמה שהציגה את חדוות התגליות והכיבושים של הפתיח באור אפל יותר, הלוא היא תנועת זכויות האזרח. שני המאבקים הבולטים של התקופה בארצות הברית היו כנראה המאבק הפמיניסטי והמאבק למען זכויות השחורים (המונח African-American הפך רווח רק בשנות השמונים). אני אתייחס כאן רק למאבק השני, כי הקשר שלו לנושא התגליות והקולוניאליזם מובהק.

ההכרה בעוול שנעשה לאפריקאים שנמכרו לעבדות בארצות הברית והוחזקו כרכוש חייבת, בהכרח, לגרור אתה הכרה בחטאי הקולוניאליזם. הגישה שראתה בשחורים לא אנושיים, או בני אדם נחותים, היא זו שאפשרה את היחס אליהם כרכוש, את קנייתם ומכירתם, את העבדתם בפרך וההתעללות בהם. זו אינה גישה אמריקאית ייחודית, כפי שראינו לעיל, ושרשרת השעבוד וההתעללות בהם התחילה עוד באפריקה. עליית התנועה שדרשה שוויון זכויות לשחורים בארצות הברית, שהמשיכו להיות מקופחים גם מאה שנים אחרי שרשמית הוענק להם מעמד שווה, כללה מניה וביה גם עלייה במודעות לעוול ההיסטורי שנעשה לשחורים על ידי המעצמות הקולוניאליסטיות האירופיות.

למאבק הזה היו פנים שונים שהגיעו יחד לשיא במחצית המאה העשרים. בפן גיבוש הזהות תנועות עממיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"אומת האסלאם" פרחו. תנועות אלה הדגישו את המורשת האפריקאית של השחורים, את הגלגולים האמריקאים שלה, ואת העוול שנעשה להם על ידי הלבנים בפגיעה במורשת זו. בפן החוקי זו הייתה התקופה שבה בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע שמדיניות "נפרדים אבל שווים" (Separate but Equal) היא מדיניות מפלה (1954) וחוקים כמו "חוק זכויות ההצבעה" נחקקו כדי להגן על זכויותיהם של השחורים במדינות בארצות הברית שבהן הייתה אפליה ממושכת וממוסדת (1965). האמריקאים גם הח53016750_wide-70b3d978cc12760cd12aa83b99a258443cbca709לו להכיר בעוול המתמשך שלהם כלפי ילידי אמריקה, ולנסות לתקן אותו, ובשנת 1968 נחקק Indian Civil Rights Act שמטרתו הייתה להתחיל לתקן עוול זה.

ראשית המעורבות בווייטנאם, והמחאה על מעורבות זו, חידדו את הביקורת על המסורת הקולוניאלית. חלק מהטענות של המוחים נגד המלחמה היו שהצגת המלחמה כאילו היא מלחמה שנועדה לבלום את הקומוניזם היא שקרית, ושלמעשה מדובר במדיניות קולוניאלית – ראשית תמיכה בניסיונות של צרפת לבסס מחדש את שלטונה במושבות שלה בדרום-מזרח אסיה, ולאחר מכן קולוניאליזם אמריקני במסווה דק. הקולוניאליזם החדש הזה, טענו המוחים, משחזר את העוולות של הקולוניאליזם הישן ומנסה להכתיב לווייטנאמים אורח חיים זר שהם לא בחרו בו. לכך נוספו טענות אחרות כמו זו שלמעשה המלחמה בווייטנאם משרתת את האינטרסים של "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי" ושהיא נועדה להסב את תשומת הלב מהבעיות הפנימיות של ארצות הברית, ביניהן מורשת הקיפוח של הקולוניאליזם.

כל מי שאי-פעם צפה ב"מסע בין כוכבים" יודע שג'ין רודנברי היה מודע היטב לסוגיות החברתיות בארצות הברית של אמצע המאה העשרים, ושהן באו לידי ביטוי בצורה מפורשת בסדרה. "הצו הראשוני" הוא ביטוי נוסף לרגישות זו והוא מבטא את הביקורת של אותה תקופה על הקולוניאליזם ותוצאותיו. עומדת מאחוריו התפיסה שתרבותם של עמים וגזעים שאינם חברים בפדרציה היא חשובה ובעלת ערך כמו אלה של החברים בה, שיתרון טכנולוגי אין משמעו עדיפות תרבותית או מוסרית, ושעלינו להיזהר במגעינו עם מה שאיננו מכירים ובשיפוטנו אותו. אלה הם לקחים של הקולוניאליזם הקלאסי, ושל המעורבות האמריקאית החדשה בעולם, שארצות הברית החלה להפנים בשנות השישים.

~~~

שנות השישים בארצות הברית היו תקופה של תסיסה חברתית. זו הייתה תקופה שבה עלתה לפני השטח ההתנגשות בין ערכים ותרבות ישנים וחדשים. את ההתנגשות הזו אנו רואים במפגש בין שני הטקסטים היסודיים האלה של "מסע בין כוכבים" המקורית, שבהם את השאיפה לצאת בעוז לתור את הלא נודע, מרסנת המודעות ששאיפה זו עלולה לבוא על חשבונם של אנשים שטרם פגשנו.


אהוד מימון הוא היסטוריון, עורך את אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ואת אסופת הסיפורים השנתית שלה "היה יהיה", ובעל הבלוג Three Laws, Ten Dimensions.

Bread_and_Circuses_008

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ילדי שנות השישים – מאת אהוד מימון

  1. שלום אהוד!

    ראשית אחמיא לך על המאמר, נהנתי לקרוא אותו!

    שנית הייתי שמח אם תוכל לבאר לי נקודה לגבי ה"צו העליון".
    יש המפרשים אותו גם כמעין "הוראת בדלנות" יחבא"לית כזו (או יותר נכון בין כוכבית 🙂 ). עד כמה זה נכון
    מידיעותך? אני תמיד ראיתי אותו כמדבר, ברוח הקתרזיס מקולוניאליזם, על יותר כשמירה על התפתחות טבעית
    של תרבויות פרמיטיביות (שאחרת הן יכולות לתפוס תרבויות מתקדמות כאלים, לדוגמא). דוגמא לזה היה פרק ב"דור הבא" שדאטה והקפטן דנים האם להציל כוכב של גזע פרמיטיבי מאסון טבע ועד כמה זה נחשב טבעי ועד כמה זה נחשב התערבות. ראיתי גם דוגמאות סותרות (שנראה לי קרו עקב פירושים שונים של הכותבים), לדוגמא בסוף העונה הרביעית אאל"ט עם מלחמת האזרחים הקלינגונית, בה פיקארד מתבקש על ידי השליט קמפק להיות בורר בבחירת יורשו והוא מסרב בציטוט של הצו העליון (למרות שטכנית זה יותר קשור לדיפלומטיה מאשר לזה, אם ניקח את המשמעות ה"קולוניאלית" של הצו). תהיתי עד כמה באמת מדבר הצו על דיפלומטיה ויאחב"ל/יאחב"כ?

    אהבתי

    • בעיניי זו בהחלט תגובה לקולוניאליזם. יתר על כן, זו תגובה לתחושה של "לא למדנו כלום מהטעויות של אירופה ואנחנו מתערבים שוב בחיים של עמים מקומיים". זו תגובה שהתעוררה בארצות הברית בעקבות מלחמת קוריאה בשנות ה-50 ובעיקר עם תחילת המעורבות המסיבית בוייטנאם בשנות ה-60.

      הצו לא מיושם משתי סיבות עיקריות.
      האחת היא שהוא צבוע. אף אחד לא באמת יוצא למעמקי החלל כדי לא לעשות כלום. המניעים לפעולה יכולים להיות פשוטים וכנים – הרצון להגן על הילידים מפני אסונות טבע או מפני פולשים; ויכולים להיות אינרסנטיים – הרצון למנוע מיריבים להתפשט ולתפוס נכסים.
      [בהערה מוסגרת – אין חיה כזו לצפות ולא להשפיע. ו"כתות מטען" הן דוגמה יפה לזה. https://en.wikipedia.org/wiki/Cargo_cult%5D

      הסיבה האחרת היא סיפורית. אתה לא יכול לספר סיפור שבו הגיבורים שלך צופים מהצד ולא עושים כלום. אי-אפשר ליצור כך הזדהות עם הדמויות העיקרית של הסדרה.

      אהבתי

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s