דמות נשית שאינה בכירה – ולמרות זאת מובילה עלילה של פרק.
זה תמצית מה שידוע לנו על "מסע בין כוכבים: דיסקברי", אבל זה נשמע גם כמו הפרק Lower Decks של "הדור הבא". פרק שייחודו הפך אותו לזכור במיוחד, כיוון שהוא נתן הצצה על הצוות הבכיר שלא ראינו בשום פרק אחר; הוא איפשר לספר סיפור אחר ומקורי; הוא הותיר את הצופה מחוץ למקומות בהם מתקבלות ההחלטות, וכך הוסיף עניין.
"דיסקברי" החזירה את העניין הקולקטיבי ב-Lower Decks. שלחנו את יעל שרר לחקור אותו ואת נושא המנהיגות ב"מסע בין כוכבים" שהוצג פעמים רבות, אבל מעולם לא כמו שעשה הפרק הזה.
הפרק Lower Decks מהעונה השביעית תמיד היה אחד הפרקים החביבים עלי ובכלל אחד הפרקים המוצלחים ב"הדור הבא" לטעמי. מדובר בפרק זכור היטב בגלל שונותו. הוא כל כך שונה שנפוצו בזמנו שמועות שהוא בסיס לסדרה חדשה ואני דווקא יכולה לראות את זה קורה. אפשר לאייש ספינה עם החבר'ה האלו, אפילו ספינה לא רעה.
הקסם בפרק נוצר כשהוא מתרכז לא בחבורה הרגילה של הקצינים המובילים והמפקדים על האנטרפרייז D, אלא בחבורה אחרת: קצינים זוטרים בעלי הדרגה הנמוכה ביותר ואלו, מסתבר חיים בעולם אחר לחלוטין. הם לא תמיד יודעים מה קורה, אין להם שליטה אמיתית על גורלם והם חיים בפחד, באי ודאות, במין תחרות מתמדת על חיבת המפקדים והמסלול לצמרת. דרכם אנחנו מקבלים הזדמנות להציץ מלמטה על מי שנמצא בעמדות הכח, איך הוא מפקד ומנהיג אחרים ולמה. זה אמנם פרק שהתחיל מקונספט של משרתים ואדונים ("דאונטון אבי" בחלל?), אבל דווקא דרכו אנחנו נשאלים שאלות על מנהיגות ועל חינוך, על איך אנחנו מטפחים את הדור הבא של קפטנים והאם הכפיפים הם ילדים רכים, או איום ותחרות?
מלכתחילה מוצגת רביעיית הזוטרים כסוג של עולם מקביל, תמונת מראה לסגל הפיקוד. האחות אליסה אוגאווה מייצגת סוג של ד"ר קראשר צעירה, סג"מ סם לאוול הוא קומנדר רייקר, הסג"מ הוולקני טוריק הוא סוג של קומנדר לפורג' בשאיפה, אבל סג"מ סיטו ג'אקסה היא גורם מתעתע ולכן הרבה יותר מעניין.
~~~
ההקבלה הפשוטה ביותר לפענוח היא בין ד"ר קראשר לאליסה אוגאווה. היא לא מורכבת כי היא מאפשרת לנו להתרכז במשהו אחר. שתיהן עליזות וחביבות, משמשות סוג של דבק חברתי מפשר ותומך בכל חבורה, שמפתח עם כולם חברות אמת. שימו לב לנטיה של שתיהן לקרוא לכל מי שמקביל אליהן בדרגות בשמו האישי כביטוי לקשר חברי יותר מאשר קולגיאלי. כיוון שהן סגל רפואי אין להן שום תחרות מול מקבילה בדרגה. אף אחד לא מערער על עמד
תן או מאיים עליהן ולכן במידה רבה הן מוצגות כמי שיש לו פטור ממאבקי כח עם הקולגות. זה לא שמישהו פתאום ימונה מבחוץ במקומן. שימו לב, זה חשוב לצורך הפרק הזה ספציפית, כיוון שההקבלה הפשוטה הזו מאפשרת לנושא סבוך יותר להשתקף ביחסיהן: פיקוד ומנהיגות.
בצפיה ראשונה בבוורלי קראשר כמפקדת אפשר בקלות לגרד את הראש ולהגיד: מנהיגות? איזו מנהיגות? אבל עצם זה שנדמה לנו שהיא בכלל לא "מפקדנת" בפועל (השגיאה במקור!) זו עדות לכך שסגנון הפיקוד הזה עובד. בפועל נראה שהיא לא עושה משהו שנתפס פיקודי, לא רודה בצוות שלה, לא מנחיתה פקודות, לא מפחדים ממנה, אבל זה בדיוק העניין. צפיה בפרק הזה ובאחרים תציג בפנינו מפקדת שזוכה לא רק לכבוד והערכה מצד פקודיה אלא ממש לאהבה. בעונה שש אליסה אוגאווה מוכנה להפר פקודות כדי לתמוך בבוורלי וחוץ מלהדגים שהיא מוכנה ללכת אחריה באש ובמים (ובמגינים מטאפיזיים) גם מחלקת לה צ'אפחה ידידותית על הכתף בעת צרתה. אין פחד שם. שימו לב איך בחירת הבימוי החוזרת על עצמה היא שצוות המרפאה מרבה להביא לד"ר קראשר דברים מבלי שביקשה על מנת להקל עליה, ממכשירים ועד כוס תה.
בעצם בוורלי משיגה מה שכל מפקד היה רוצה, צוות מסור, חרוץ ונאמן בלי להפעיל כח, איום או לזרוע פחד. אף על פי שהיא מפקדת על אליסה, היא לא מרגישה צורך להתנשא מעליה, היא מפרגנת לה ומרוממת אותה וגומלת לה על הנאמנות שלה ברוחב לב, מרשה לעצמה לקשור קשרי חברות ולבסס יחסים אישיים ועושה את זה מתוך ענין כנה במישהי שנמוכה בהרבה ממנה בדרגה בלי לפחד מביקורת. עדות לכך שלא רק ששיטת הפיקוד הזו עובדת, אלא גם שאין ערעור על מעמדה של קראשר בשל הסגנון הזה, אלא להפך, מעודדים אותו. בעולם שאפתני של ארגון פסדו-צבאי, בוורלי קראשר, אם נהיה כנים, היא מטאור מבריק שהגיע להישגים מדהימים בגיל מאד צעיר. היא צעירה, מבריקה ואמא חד הורית ובכל זאת רופאה מספר אחת על ספינת הדגל של הצי. בצדק הצוות שלה מעריץ אותה. אז למה להתאמץ כשפיקוד בא לך טבעי?
אבל ההצגה האידיאלית הזאת היא בעצם דרך מופשטת להציג את הצד השני והסבוך יותר של המטבע בקשר למילכוד שטומן בתוכו פיקוד על אחרים. על רקע חוסר המאמץ שנכתב בפרק ביחס לד"ר קראשר, בולטות ההתחבטויות של לפורג' ורייקר.
ג'ורדי הוא ללא ספק דמות מעניינת. לכאורה, אין לו הכשרה אקדמית ענפה בפיזיקה ומכניקה, אבל שוב ושוב אנחנו מתוודעים לכשרון שלו, לדרכים האינטואיטיביות שבהן הוא פותר בעיות וכן לידע שלו בתיאוריות. הבן אדם לא רק עובד, אלא גם מרחיב ידע, קורא מחקרים, מנסה שיטות חדשניות. הוא אמנם לא מדען באופן רשמי, אבל אין ספק שמדובר באדם אינטיליגנטי בצורה בלתי רגילה, שמיישם בשטח מה שמדענים לא מצליחים לפתור בתיאוריה. הפרקים עם ד"ר ליה ברהמס הם מופת של וירטואוזיות. הבן אדם אוצר. כוכב שביט. הוא גאון. הוא פנומן.
אבל מה קורה לבן אדם כזה כשלטריטוריה שלו נכנס כוכב נוסף? מה קורה כשמגיע מישהו להתחרות על המשבצת? כדי שהעימות יהיה הגיוני (תרתי משמע), נכתב אותו יריב כוולקני וזאת על מנת לנטרל כל סברה שיש פה זמימה או מניפולציה. סג"מ טוריק הוא שקול, הגיוני, לא מתלהם – ועל רקע האין הזה ג'ורדי נאבק. בתוכו מתחוללת הדילמה בין שתי ברירות: להודות שיש משהו שהוא לא יודע, לא חשב עליו, לתת את הקרדיט למתחרה הצעיר והמבריק; או לשמור על מעמדו, לנצח בעימות, לנטרל ולחבל במאמציו של יריב נחות. וזו דילמה, שגם אם היא קטנונית, גם אם נדמה שהיא ילדותית, היא מוכרת לכולנו. זו דילמה אנושית. נכון, לפורג' עושה בסופו של דבר את הדבר "הנכון". מכיר בתרומה, מושיט יד ללמד, לטפח, מסכים למשוך למעלה את הכפיף במקום להעמיד אותו במקום, לתת לו למצות את הפוטנציאל. אבל ההתלבטות שלו, הקושי שלו, מובנים לנו. אנחנו מזדהים עם הכאב של ג'ורדי, ברור לנו שהרגשות שלו לא עושים ממנו אדם רע, ואנחנו חשים אישרור לטוב הלב שלו בסופו של דבר, כי אנחנו ידענו מלכתחילה. צפינו את הסיום הזה.
מה שלא צפינו ומוצג כלא פשוט בכלל, הוא ההנהגה של וויליאם רייקר. פתאום בפרק הזה נוסף עומק לדמות, רובד כבד ואפילו אפל, ובהתאם גם תצוגת משחק מדויקת. עד הפרק הזה היינו מנחשים שרייקר הוא המפקד הסחבק מהמילואים, עם הבדיחות הגרועות והסיפורים העסיסיים שכולם מריצים איתו צחוקים ומשתגעי
ם עליו. אז לא. דרך בן המלצר שמיידע את הזוטרים שהוא כזה, ברור שהם לא תופסים אותו ככזה. פתאום דרך העיניים של נמוכי הדרג מצטייר אדם אחר. מישהו שדורש כבוד ולאו דווקא מרוויח אותו, שהוא לא נגיש או ידידותי כמו שהיינו חושבים, הרבה יותר דומה לבוס שלנו מאשר היינו מדמיינים. כן, הוא יכול להיות נחמד אבל הוא לא "גיסנו". כמפקד, רייקר הוא ביקורתי, דורש, מצפה לתוצאות והישגים, מרוחק ושומר דיסטנס, אולי לא בטוח במעמדו כמו שחשבנו. כדי להבהיר לנו כמה הוא מלא ספקות אנחנו מקבלים את תמונת המראה המדויקת שלו: סם לאוול. כדי שלא נתבלבל חלילה, אפילו הקפידו שם בליהוק שהשחקנים יהיו דומים, כדי שהקהל לא יפספס.
ותמונת המראה היא עגומה. לאוול מדובב את מה שרייקר לא אומר. לאוול נמצא בתחרות עם סיטו אבל התחרות הזו היא תמונת מראה לתחרות שמרגיש רייקר עצמו מהצעיר הנלהב יתר על המידה ובעל השאיפות הגדולות. לאוול מלא ספקות בקשר ליכולות שלו, נמצא בתחרות קשה על הקריירה שלו, גם אמיתית וגם מדומיינת ונזקק שוב ושוב לאישור ולניחומים מסיטו ומאוגאווה. נדמה שרדיפת נשים היא בעצם רדיפה אחרי כתף ומילה חמה. הוא מפקפק בעצמו, חנפן ומתקשה לשמור סוד. חברתית לאוול הוא מקובל ופופולרי, כן, כמו וויל רייקר הוא משחק פוקר, מתרועע עם חברים, חתיך ומקסים, אבל הוא לא בטוח בעצמו, וכן כמו שרייקר אומר עליו הוא יותר מדי "נלהב לרצות", אבל על מי הוא אומר את זה? ואם פספסתם את ההקבלה מקפידים התסריטאים שגם דיאנה טרוי תחדד את ההקבלה עד כלות, אתה לאוול ולאוול הוא אתה. אם כך מסתמן שרגשותיו של רייקר לא השתנו עם השנים – הוא רק למד איך להסתיר אותם טוב יותר. העמדה שלו לא באה לו בקלות, להתקדם דרש ממנו מאמץ. וידרוש גם מלאוול.
~~~
דמותה של סיטו ג'אקסה הבאג'ורית תופסת נפח רב יותר בפרק משום שהיא נבחרת למשימה סודית ודרך המשימה הזו אנו מקבלים הצצה לשני מפקדים נוספים. אם רביעית הזוטרים היא תמונת מראה ומפקדה הישיר של סיטו הוא ראש מערך האבטחה וורף, נדמה שהיא מקבילה אליו.
ו
ורף מפתיע כמפקד תומך, מישהו שנכון לחנך, לכוון ולהסביר, לוקח על עצמו לטפח כשרונות, לא שיפוטי, הוגן ומפרגן – ואת כל זה הוא עושה כשהוא עדיין זעוף, כועס ומאיים. אבל סגנון המנהיגות שלו אינו תואם את הדמות המפחידה הזו. בעצם, אם נסתכל על המהות ולא על הדמות, הרי שמדובר במנהיג שדומה בהתנהלותו הרבה יותר לד"ר קראשר משהיינו חושבים. הוא לא מאיים או משתמש בטקטיקות של ערעור והפחדה כמו שהיינו מצפים מקלינגון שרואה עצמו לוחם. מעניין לראות איך הסצנות עם סיטו שופכות אור על המתח בין להיות קלינגוני אבל להיות מגודל על ידי בני אדם. אבל אנחנו לא יכולים לשכוח לרגע שגם וורף עצמו הוא פקוד ויש לו מפקד מעליו, וכשהוא מסתכל על סיטו משרתת תחתיו באבטחה הוא מבין, גם אם היא לא מבינה, שהפוטנציאל שלה מוצה שם. הוא לא מסוגל לתת לצעירה להתבזבז. הוא מבין שיש לו בידיים מישהי שנמצאת במסלול עלייה, אם תוכוון נכון. בהמשלה: הוא מבין שיש לו בידיים לא וורף צעירה, אלא ז'אן לוק פיקארד צעירה. זו לא מישהי שהוא צריך לעצב בדמותו אלא בדמות מפקדו. ולוורף יש המון כבוד לקפטן פיקארד.
בחינה של הפרק מגלה שבכל הזדמנות סיטו מתעלה, היא יודעת לנחם, לפרגן, להושיט עזרה ובמובנים מסוימים משמשת מפקדת מטפחת ללאוול; ומצד שני היא נחושה, מלאת יוזמה והתלהבות, שאפתנית ומתוחכמת, בלי להיות מתחכמת. היא מעוררת כבוד, מלאת ערכים ונכונה להקריב, וכל אלו לצד שנים פרועות באקדמיה, פישולים ואילוץ לקחת אחריות ולהתפכח באופן כואב ואפילו אכזרי, נותנים לנו תמונת מראה מדויקת של פיקארד, גרסא צעירה ובאג'ורית שלו. 
אף על פי שזה קשה, וורף מבין שכדי שסיטו תצליח, היא צריכה להיות איפה שקשה לה ולא איפה שקל וקפטן פיקארד הוא מפקד קשה, אבל סיטו לא פחות קשה. פיקארד מפקד מאתגר שיודע להוציא את המיטב מפקודיו וסיטו יודעת להתעלות.
בסוף הפרק מקבל לאוול קידום והוא אכול ספקות ותחושה שזכה מההפקר. זה נכון. תמונת המראה כבר סיפרה לנו מי הקפטן ומי "מספר אחת" אבל ברור שלאוול עוד יכול להתפתח לקצין מצוין גם אם זה לא בא לו "טבעי". המהלך הצפוי הוא שקומנדר רייקר ירד מהעץ ויקח אותו תחת כנפיו, ילמד אותו לנגן בסקסופון ותוך שנה שנתיים גם הוא יפסיק להתגלח. רק שיזהר שלא לחקות את העיכוב ההתפתחותי שרייקר סוחב איתו כל הזמן, תסמונת ה"תמיד שושבינה, אף פעם לא כלה". אם לאוול ירגיש שזה קורה, בואו נחזיק כולנו אצבעות שרייקר ידע לוותר עליו, ושללאוול יהיה אומץ לפנות לפיקארד ולשאול אותו מאיפה סבא שלו. אחרת, הילד אבוד.
יעל שרר היא עיתונאית, במאית דוקומנטרית ופעילה חברתית, בין השאר ב"רחוב משלה".
סטארבייס972 | The Last Outpost 