כשפרץ ה"פוקימון גו" לחיינו, רבים נזכרו בפרק The Game של "הדור הבא". זה היה בגלל שהוא עסק במשחק מציאות רבודה אבל זו לא היתה הסיבה היחידה. זה היה גם בגלל ההתמכרות המהירה וההשאבות הקלה למשחק.

הסופר יואב בלום רצה לכתוב על הפרק עוד לפני פרוץ ה"פוקימון גו", דווקא בגלל שהוא זוכר את הפרק כשונה מכל שאר הסדרה.

הנה זה לפניכם, במלאת 25 שנים בדיוק ליום הצילומים הראשון.

---

בסופו של דבר העבר נשאר לנו בזכרון במריחות ארוכות ולא ברורות. רצפים של חוויות הופכים לכתם מטושטש שרק שאלה נקודתית תגרום לנו לזהות בתוכו אירוע ספציפי. ולפעמים, השבר הקטן, הלכלוך, הסדק, הוא הדבר שגורם לנו לזכור דברים שלמים.
אולי זו הסיבה שאני זוכר דווקא את הפרק The Game.

נפתח בווידוי: צפיתי באינספור פרקים של "מסע בין כוכבים – הדור הבא" מבלי שראיתי כמעט אף פרק של "מסע בין כוכבים" המקורית. כלומר, אני מכיר את קירק וספוק והעולם שבו הם התנהלו, אבל זו היכרות של תייר, של סצנה פה סצנה שם, ואם להיות כן, למדתי עליהם יותר מהסאטירות והרפרנסים מאשר מהדבר עצמו.

"הדור הבא" הייתה הסדרה שבה נכנסתי באמת ליקום של ג'ין רודנברי. ואולי עדיף כך. המורכבות שבה דאטה מתייחס לקיום האנושי מעניינת יותר בעיני מאשר הדקלום החד-גוני והחוזר על עצמו שבו ספוק חובט את ראשו בכל מה שאינו "לוגי", והקפטן השייקספירי של פיקארד מעניין אותי יותר מהקפטן החתיכי של קירק. אבל אלו גם, כמובן, הסברים של לאחר מעשה.

מדוע אהבתי את "מסע בין כוכבים"? ובכן, יונית, אני חושב שזו הייתה סדרת מדע בדיוני שהצליחה לעניין אותי ברמות שהן יותר מאשר "רק" מדע בדיוני. גיליתי סיפור שמעורר שאלות ומחשבות גם רגע אחרי שהוא נגמר. כמו כל יצירה טובה באמת, בעיני, "מסע בין כוכבים" השתמשה בעולם שלה בכדי להעלות נושאים שמטרידים אותנו בעולם הזה. זה אולי נראה מובן מאליו לצופה ולקורא המד"ב הממוצע, אבל לי זו הייתה הפעם הראשונה שבה ממש הבנתי כיצד סיפורים על עולמות אחרים רלוונטיים ונוגעים בנקודות עכשוויות. כל קומדיה זבת חוטם עושה את זה היום – בעיקר בנושאים של מערכות יחסים, גזענות, היחס לשונה, קבלת העצמי ועוד כהנה וכהנה – אבל "מסע בין כוכבים" ניסתה גם לחקור את מהות האנושיות (דרך ספוק ודאטה) ולצלול אל תוך נושאי זהות וקיום, על גבול האקזיסטנציאליזם.
כמובן שבתור נער, לא היה לי מושג איך לומר זאת במילים. אקזיסטנציאליזם הייתה מילה ארוכה שלא ידעתי כיצד לבטא (על מי אני עובד? גם היום אני מגלגל את ההברות שלה באיטיות יחסית…). אבל הרעיון של סדרה ביקום שונה לחלוטין שמשאירה אותך להרהר בנושאים שכאלה אחרי סיומה היה מרתק, מעבר לעלילות, לדמויות או להמצאות הטכנולוגיות.

בעיני, החזון של "הדור הבא" הומלך כבר בפרק הפתיחה שלה – Encounter at Farpoint – וכלל הסתכלות מפוכחת אך מלאת חמלה ואופטימית על האנושות ועל הקיום האנושי. קשה להיות אנחנו, אבל זה אפשרי. היציאה לדרך של האנטרפרייז כללה דיון ביכולת האנושית לעשות טוב ורע ובצידוק לקיום האנושי; דיון שנוהל בין בן אנוש לבין ישות אלוהית ביכולותיה. הערבוב של פילוסופיה ודת, יחד עם השימוש בעובדה שכמו שאמר ארתור סי. קלארק, כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק נראית כמו קסם, יצרו דמויות כמו קיו, ואפשרו ל"הדור הבא" לשאול שאלות ולהציע תשובות באופן שסדרות אחרות לא יכלו.

האופן שבו "הדור הבא" תפסה את האנושיות והגישה האופטימית, גם אם מפוכחת, שבה הסדרה נקטה כלפי האנושיות, יכולים להיות משהו שהוא בעיקר משאלת לב או תפיסה אישית שלי בתור צופה. אולי. אבל תזרמו איתי. זה לא היה רק בסנגוריה על המין האנושי בפרק הראשון, זה היה בהחלטות המוסריות שהדמויות שלה קיבלו, בדיאלוגים עם דאטה (וגם במונולוגים), בקפטן פיקארד צועק there are four lights! למרות שהוא כבר בעצם בכלל לא בטוח, ובעוד עשרות דברים קטנים אחרים.

וזו כנראה הסיבה שמכל הפרקים זה שקופץ לי לראש, זה שהשאיר בי שריטה, היה The Game מהעונה החמישית. כי הוא מרגיש כל כך הפוך מכל השאר, כי יש בו משהו פסימי, כי הסיום שלו נוראי מבחינה עלילתית וכי הוא מהווה שבירת אמון קטנה בעיני הצופה, שמצפה ששוב יראו לו איך המין האנושי יכול לאתגרים.

~~~

למי שלא ראה – מדובר בפרק שבו קומנדר רייקר חוזר לסיפון האנטרפרייז אחרי ביקור ברייזה ובאמתחתו מספר עותקים של משחק שקיבל מ"ידידה" קטארית, ואשר הוא מחלק לאנשי הצוות. מדובר במשחק מציאות רבודה שמרכיבים על הראש ואשר המטרה בו, לכאורה, היא לתפוס דסקיות בעזרת מערבולות או משהו שכזה. אלא שמתברר שהמשחק ממכר את כל אנשי הצוות, והופך אותם נתונים לשליטה מוחית מוחלטת של הקטאריים.
סיומו של כל שלב מפעיל את אזורי העונג של המוח ומי שמתחיל לשחק בו מתמכר מיידית והופך ללא יותר מעוד פיון של הקטאריים. אחד אחרי השני הם נופלים ו-ווסלי קראשר, שמגיע הביתה לחופשה, הוא היחיד שמתחיל להבין שמשהו לא בסדר. זה לא עוזר כשהוא מנסה לשכנע את הקפטן, כי גם הוא כבר התמכר, וכאשר המכורים מצליחים להערים על דאטה ולכבות אותו, הדרך לכיבוש הספינה כבר סלולה.
בסופו של דבר ווסלי והחברה החדשה שלו הם היחידים בספינה שעדיין לא התמכרו למשחק. זה לא משנה הרבה. הם מנסים אמנם להתנהג כאילו הם משחקים, עם העתקים שנועדו להטעות את מי שצופה בהם, אבל זה לא מחזיק מעמד.
לקראת סוף הפרק, צוות האנטרפרייז תופס את ווסלי, מניח אותו בכסא הקפטן וכופה עליו את המשחק בסצינה על גבול "התפוז המכני". הסצנה שבה אמו של ווסלי ושאר אנשי הצוות מכריחים אותו לשחק, להתמכר, לאבד את עצמו, גם היום תגרום לי לנוע בחוסר נוחות. כך גם ווסלי נופל.
אלא ש- הפתעה, הפתעה – לפני שנתפסו, הספיקו ווסלי וחברתו להפעיל מחדש את דאטה וזה גילה רצף של הבזקי אור שמוציא אנשים מההתמכרות. עם הפתרון הנוח הזה נגמר הפרק. דאטה מתפרץ לגשר, מבזיק על כולם את הבזקי האור המפכחים, מסדר שכל הצגים בספינה יהבהבו גם הם את הרצף הפלאי, והסדר מושב לכנו.

~~~

כשצפיתי בפרק בזמנו, התחלתי לראות אותו דקה או שתיים לאחר שהתחיל, כך שפספסתי את הסצנה שבה רייקר מקבל את המשחק. כאשר הצטרפתי לפרק הוא כבר הציע את המשחק לחבריו כבדרך אגב, ואני לא ידעתי בהתחלה שיש למשחק משמעות מיוחדת. ככל שהפרק התקדם הדבר הלך והתברר לי באותו הקצב ובאותה האימה שבה זה התברר לווסלי. ההבנה האיטית הזו יצרה אפקט מזדחל שהיה נמנע אם הייתי רואה את הסצנה בהתחלה. גם זה חלק ממה שצרב בי את הפרק. או שאולי זה הזכרון שמתעתע בי.

בכל אופן, The Game אמנם מסתיים כאשר האנטרפרייז ניצלת וחוזרת לשגרה אבל הלהטוט התסריטאי איננו משכנע. מעבר לעובדה שהוא מרגיש כמו גירסה מתורצת למחצה של דאוס אקס מכינה, מה שהוא בעצם אומר זה שבכל ספינה אחרת, כזו שאין עליה דאטה – גורל הספינה היה נחרץ.
וכך, מעבר לאופן שבו דמות אחר דמות הופכת את עורה מטובה לרעה, מעבר לכך שהקפטן כבר אינו נאמן לצוותו ואם כבר איננה נאמנת לבנה, The Game הוא פרק שמביע אמירה פסימית על היכולת של בני אדם לשלוט בעצמם. איש ממי ששיחק במשחק לא יכל לו, כולם נפלו שדודים. התמכרות, גירוי של מרכז העונג, שטיפת מוח, מה שזה לא היה – אם אינך רובוט, אין לך סיכוי באמת להתגבר.

כאשר פיקארד, זחוח כולו, מודיע למי שניסה להשתמש במשחק בכדי להשתלט על הספינה שהוא נכשל, לא יכולתי שלא להעריץ את הקפטן הנגדי על התחבולה ולהרגיש שהוא נכשל אך ורק כי התסריטאים החליטו שצריך לכתוב עוד פרקים. בכל ספינה אחרת – התחבולה הייתה מצליחה. למעשה, לו היה יותר ממשחק אחד כזה, והוא היה מופץ בכל הספינות מלבד האנטרפרייז – היה זה הסוף.
פיקארד אולי מצליח לשכנע את קיו ב-Farpoint בפוטנציאל של המין האנושי אבל הוא עיוור לראות את מה שהמשחק בעצם אומר. התמכרות היא מסלול בכיוון אחד. עזבו אופטימי או פסימי, מבחינה חינוכית זהו גם מסר נוראי…

זו לא סתם התמכרות, זו התמכרות עם שליטה מוחית. איבוד היכולת והרצון, כניעה מלאה, שקטה.
נושא הפרק – בחוויה שלי – התגנב מאחוריך ולא היה ברור מההתחלה, הוא הולך ונעשה אינטנסיבי יותר ויותר, ובסוף, אתה נשאר עם תחושה ברורה – האנושיות איננה עומדת באתגר, האופטימיות נגמרת.
האנטרפרייז בעצם הפסידה בקרב הזה.

~~~

אם בכל שאר הפרקים, גם אלו שבהם התעסקו בנושאים מורכבים, אפשר היה לסיים בהפי אנד  ולהאמין לו (אפילו אם זה לא תמיד יותר מאשר אפולוגטיקה או נאום חוצב להבות (עיין ערך הפרקים עם קיו)), הפרק הזה היה מטלטל כי היה בו הפי אנד שלא קניתי.
ככותב, היום, זו תובנה חזקה. סיום אופטימי שברור שאיננו אמין יוצר אפקט גדול יותר מאשר סיום פסימי, לפעמים. שבירת אמון מגיעה בכל מיני צורות.

האם זה קשור לעובדה ששניים משלושת הכותבים של הפרק לא השתתפו בעבודה על אף פרק אחר, מלבד אחד, שנה לפני כן? האם אפשר למצוא משהו סימלי בכך שזהו הפרק הראשון ששודר לאחר מותו של רודנברי? ספק.
אבל איכשהו דווקא הפרק הזניח הזה הוא הראשון שעלה לי במחשבה. כי הוא שונה, כי הוא שובר את שאר החוויה, כמו כתם קטן של זפת על חולצה לבנה.

אולי הוא העסיק את מחשבותי כי הוא עסק בצורה יוצאת דופן בהתמכרות, בשליטה עצמית, ביכולת – ואולי חוסר היכולת – להתמודד עם פיתוי. נושאים שמשהו בהם תמיד מרתק אותי מעט. עד כמה אנחנו מחזיקים את עצמנו מול פיתוי? האם אנחנו חזקים מספיק מולו ואם כן (או לא) האם זו דרך טובה בכלל לשפוט את עצמנו על פיו?
אין לנו את דאטה. האם זה אומר שאנחנו נידונים ליפול במקרה שמשהו חזק מספיק ינסה להשתלט על מחשבותינו? האם העונג חזק יותר משיקול הדעת? כשנצטרך לבחור בין להיות טובים לבין להנות, האם נטייתנו הטבעית תהיה תמיד למכור את העקרונות תמורת הנאה?

אז אולי זו הסיבה שאני זוכר דווקא את הפרק הזה (לפני כל השאר, לפחות…).
העובדה שיתכן שהיוצרים של "מסע בין כוכבים", האופטימית ואוהבת האדם, רומזים לנו שבסופו של דבר ההתמכרות היא בלתי נמנעת אם היא תגיע, הופכת את הפרק הזה לצרוב בזכרון מבחינתי. אולי, דווקא כתם הזפת מדגיש את לובן החולצה. אולי דרך זכרון הפרק הזה משהו באופן שבו כל הסדרה נתפסת בעיני נעשה ברור יותר. אולי במקום לזכור מאה פרקים טובים, מטושטשים, מרוחים על הקנבס בתנועות רחבות, אני זוכר את האחד שגרם לי לנוע באי נחת. אבל דרכו, דרך השבר שהיה בו, אני זוכר גם את כל מה שהסדרה כולה ייצגה מבחינתי.

מה האמת, האם יש בכלל אמת, זו כבר שאלה אחרת.

 

---

יואב בלום הוא סופר, מחבר "מצרפי המקרים" ו"המדריך לימים הקרובים" ובעל הבלוג "נקודתיים".