סיפור קצר.

זה היה סוף היום הראשון. הילדים כבר היו תשושים מביקורים בנקודות הנחיתה השונות על הירח ומהדרך הארוכה בין לבין. הם כבר היו בשלוש מנקודות הנחיתה של ה"לונה" וביקרו באתר של הריינג'ר, בנקודת הריסוק של סמארט האירופאי וההוא של ההודים. הכל כבר התחיל להתערבב בראש. כל כך קשה לעקוב אחרי כל המדינות השונות שהיו על כדור הארץ טרום עידן הוורפ.
הילדים נכנסו למרכז המבקרים הקטן והתיישבו על הספסלים בהיקף החדר. במרכזו ניצבה הולוגרמה אינטרקטיבית. אבל לאף אחד כבר לא היה כח לגשת ולשחק איתה. הם פשוט נשענו על הקירות וחיכו שההדרכה תסתיים, כדי שהם יוכלו סוף סוף לנסוע חזרה למלונית, לאכול ארוחת ערב ולנוח.

– שלום. אני לבנה, ואני המדריכה שלכם היום. – המדריכה נתנה בהם מבט ארוך – עייפים?
הילדים הינהנו. גם המורה, ההורים המלווים והחובשת הינהנו.
– אני אתן לכם כמה דקות להתאושש. בינתיים תעיפו מבט על הקירות סביבכם.
הם ציפו לראות עוד דיאגרמות של מסלולים סביב כדור הארץ והירח או טקסטים עם תמונות ותאריכים המספרים על הנחיתה. במקום הקירות היו מכוסים בממים. סוג אומנות אופייני של תחילת המאה העשרים ואחת, שורה אחת קצרה עם מסגרת צבעונית או מעל תמונה. "המריאה 'בראשית' נחתו 'דברים'", "ההתרסקות עוד לא סופית, מחכים לקולות החייזרים", "איך לא שמו חתול עם פרוסה מרוחה בחמאה, לבלום את ההתרסקות?", תמונה של חייזרים שאומרים משהו על מכסה מנוע, תמונה של קופסה עם ציור של עגבניה וכיתוב "רסק חלליות" ועוד ועוד. הילדים הצביעו אחד לשני על תמונות שונות וצחקו מהבדיחות, המבוגרים ניסו כמיטב יכולתם להסביר את הבדיחות הפחות מובנות.
אחרי כמה דקות שהמדריכה התבוננה בהם, היא העלתה תמונה על המסך הראשי. על התמונה היה נוף ירח בתולי, כפי שכבר אי אפשר לראות בשום מקום. לתוך התמונה נכנסה גם רגל מתכתית עטופה באלומיניום ולוחית עם שני פסים וביניהם כוכב. וכיתוב "מדינה קטנה, חלומות גדולים".
– אז מה אתם זוכרים מהיום? – שאלה המדריכה.
– שבמאה העשרים היתה תחרות בין מדינות, מי יגיע ראשון לירח. – התפרץ ילד אחד.
– נכון. מי ניצח?
– רוסיה.
– אמריקה.
– סין?
נשמעו קולות מרחבי החדר.
המדריכה צחקה.
– טוב, המרוץ הוכרע כאשר ארצות הברית של אמריקה הנחיתה את האדם הראשון על הירח. אתם תבקרו במקום הנחיתה מחר. היו עוד כמה משימות מאויישות לירח גם אחרי זה אבל לקראת סוף המאה העשרים הירח ננטש. המלחמות האאוגניות השתוללו על כדור הארץ ולא היו לאף מדינה, אפילו לגדולות ביותר, משאבים לבזבז על מירוץ לחלל.
אבל אחרי שקהאן הובס, האנושות התאוששה מעט ונדרש אתגר חדש. אחת מענקיות הטכנולוגיה הכריזה על פרס גדול לחברה פרטית שתצליח להגיע לירח. אבל אחרי כמה שנים, התברר שזה פרוייקט גדול מדי ומסובך מדי. התחרות נסגרה ללא מנצחים. אבל קבוצה אחת, ממדינה קטנה החליטה להמשיך את הפרוייקט. הם גייסו עוד כסף, סיימו את הפיתוח ושיגרו את החללית הקטנה שלהם. בחודש שבין השיגור לנחיתה כל המדינה עצרה את הנשימה. החללית עשתה את כל הדרך מכדור הארץ לירח – לבנה העלתה הולוגרמה שמראה את המסלולים האליפטיים שעשתה החללית בדרכה לירח – זאת לא היתה דרך קלה, היא השתמשה באותה כמות אנרגיה שדרושה לשגר אדם אחד בשביל לעשות את כל הדרך הזאת. אבל היא הגיעה. אבל בזמן הנחיתה, ממש ברגע האחרון המנוע הראשי הפסיק לעבוד והיא התרסקה. – ההולוגרמה השתנתה וניגנה הדמיה של רגעים אחרונים של החללית הקטנה.
הילדים, וגם המבוגרים, עקבו אחרי הריבוע הזהוב בעל הרגליים הקטנות עד שהוא נפל במהירות גבוהה על פני הירח והתרסק לחתיכות קטנות. ההולוגרמה החזירה את החללית למסלול וחזרה שוב על ההדמיה. היה משהו מהפנט במופע הזה. בפעם השלישית המדריכה עצרה את ההדמיה רגע לפני שהמנוע הראשי כבה, החללית ריחפה לה מעל השטח האפור, כאילו עומדת על פלומת המנוע.
– מה דעתכם? זה הצלחה או כשלון?
– כשלון… – אמר ילד אחד בעצב.
– חבל, הם כמעט הגיעו – אמר עוד ילד.
כל השאר הינהנו בהסכמה ונראו עצובים.
– אבל זה לא פייר! – התפרצה ילדה מנומשת – הם כמעט הגיעו! ראיתם איזה דרך ארוכה הם עשו? ולא היה להם כל כך הרבה כסף כמו לאמריקאים או הרוסים, שראינו בבוקר!
– נכון, – אמר ילד עם שיער שחור קצר, אחרי שתיקה מהורהרת – הם הגיעו לירח… למרות הכל…
הילדים התחילו להנהן אחד אחרי השני.
– אבל מה עם כל הבדיחות? – שאלה ילדה שישבה בצד, והצביעה על הקירות – זה לא קצת נבזי?
לבנה הסתכלה מסביב.
– כל האנשים האלה ישבו בבית ולא עשו שום דבר שתרם להצלחה. אבל ברגע שהחללית התרסקה, הם הצביעו וצחקו.
המבטים של הילדים הפכו לכעוסים.
לבנה שינתה את התצוגה על הקירות. אלפים, לא עשרות אלפי הודעות, סימנים של לבבות ואצבעות מורמות מילאו את הקירות.
– זה נכון, האנשים האלה לא היו שותפים לתכנון או בניה של החללית. אבל הם עקבו אחרי הפרוייקט, שיתפו זה את זה בחדשות, הם ארגנו כנסים ומסיבות צפיה, נשארו ערים בלילה כדי לראות את השיגור. גם הם חלמו שהחללית הקטנה הזאת תצליח. אתם יודעים למה?
– כי זה יהיה חלום שהתגשם? – שאל מישהו.
– בדיוק. זה יהיה חלום גדול, חלום ענק, חלום בלתי אפשרי שהתגשם. העיניים של לבנה נצצו.
– וכשהחללית התרסקה, איתה התרסקו גם החלומות של כל האנשים האלה?
– כן… והם חיפשו דרך להתמודד עם זה. והרבה פעמים בני אדם מתמודדים עם דברים דרך הומור. אבל כמו שאמרתם קודם, הם הגיעו לירח, האם זה חשוב שזה לא היה מושלם?
הילדים הנידו ראשים לשלילה.
– וזה המסר של המקום הזה. אם הלכתם אחרי החלום הכי גדול שלכם, והיה לכם קשה וכמעט הצלחתם – זה לא כשלון. זאת הצלחה. תוכלו להיות גאים בדרך ובהישגים לכל אורכה.
לבנה כיבתה את המסך הראשי והחשיכה את החדר. המסך הפך שקוף ומאחוריו עמדה חללית קטנה. חסרו לה חלקים וחלקים אחרים היו מפויחים ומעוותים, היא הוחזקה על מסבך של אלומיניום שקוף. הלוחית עם הפסים והכוכב והכיתוב בשתי שפות עמדה על מדף נפרד, קרוב יותר לחלון התצפית.
– זה לקח עוד עשרות שנים. אבל בסוף הגיעה משלחת מיוחדת, שאספה כמה שיותר חלקים והרכיבה את החללית מחדש. עכשיו היא פה, להזכיר לנו שגם חלומות גדולים אפשר להגשים.

נכתב בערב הגעתה של "בראשית" אל הירח.
מפורסם כאן במלאת שבוע.

אולגה רואה "מסע בין כוכבים"