ימינה בפיצול – עתידים אפשריים והדרכים אליהם, או: מה Past Tense לימד אותנו על העתיד? – מאת הילה פלג

pastense1_204בימים אלה ממש בשנת 2024 ישהו בנג`מין סיסקו, ד"ר ג`וליאן באשיר וג`דזיה דקס בסן פרנסיסקו. מי באיגרא רמא, מי בבירא עמיקתא.

לציון מינוס עשור לאירועי הפרק הכפול Past Tense של "חלל עמוק תשע", שמחנו לבקש מהילה פלג, חוקרת מדמ"ח מקצועית וחוקרת ספרות חובבת, להתעמק בו. התוצאה לפניכם, עם נגיעות של גיימן, דיקנס והמציאות כמובן.

בימים אלה ממש מלאו 10- שנים להגעתם המקרית של בנג'מין סיסקו, ד"ר ג'וליאן באשיר וג'דזיה דקס לסן פרנסיסקו של המאה ה-21. אירועי הפרק הכפול Past Tense נתנו לצופים הצצה אל עתיד בן כמעט שלושים שנה, אל שנת 2024. עתיד שבו משבר כלכלי בשילוב חקיקה מעלימים את מחוסרי העבודה והדיור ל"אזורי מחסה", וכולאים אותם שם עם שירותי רווחה מינימליים. סיסקו ואנשיו מגיעים, כמובן, בדיוק לפני רגע קריטי בהיסטוריה – תחילתן של מהומות בל, המחאה האלימה שתסלול את הדרך לסגירת אזורי המחסה הללו ותביא לעתיד האוטופי בו אין כסף, אנשים עובדים להנאתם, שירותי הרווחה נגישים בצורה מוחלטת, וכמובן שהפדרציה בראשות בני האדם שולטת ברביע אלפא של הגלקסיה.

כקוראי וצופי מדע בדיוני, אנחנו נמצאים תמיד בציפיה להגעת התאריכים מן העתיד שסיפרו לנו עליו. שנת 1984 עברה וחלפה, הגעת 2001 הביאה איתה מבול קריאות "איפה המכונית המעופפת שלי?", ואנחנו מתקרבים בציפיה דרוכה ל-21 באוקטובר 2015, היום בו מרטי מקפליי מגיע לעתיד ב"בחזרה לעתיד 2". אבל בעוד שהתגובה האינסטינקטיבית שלנו לרגעים האלה היא להשוות את עצמנו ל"הווה" העלילתי ("ועדיין אין לי הוברבורד!"), אנחנו צריכים להסתכל על הדבר המשמעותי יותר – מה סיפור המדע הבדיוני מספר לנו על החברה שבה הוא נכתב.

הרי, יותר טוב משמדע בדיוני משקף את העתיד, או את הניחושים הסבירים לגבי העתיד, הוא משקף את התקופה בה הוא נכתב, את הדעות והמצב החברתי. במקום להשוות את עצמנו לנקודת הסיום שהיצירה מציגה, עלינו להשוות את השתלשלות האירועים האמיתית מאז שהיא נכתבה להשתלשלות האירועים הבדיונית שהייתה אמורה להביא למצב העתידי המתואר. אם הרווח בין השניים גדול מספיק ולא מדובר בסיפור המתרחש בעתיד הקרוב מאוד, אנחנו יכולים, במקום לבחון את העולם הבדיוני, לבחון את עצמנו ואיך השתנינו מאז שהוא דומיין.

כך למשל, הפרק הכפול Past Tense נכתב ב-1995, זמן קצר יחסית אחרי סוף המיתון של תחילת שנות ה-90. בעוד שרוברט יואיט וולף, שכתב את הפרק יחד עם איירה סטיבן בהר, טוען שההתפרעות שהפרק סובב סביבה מבוססת על התפרעות האסירים בכלא אטיקה ב-1971, אין לשכוח ש-1991 ו-1992 הביאו איתן התפרעויות על רקע כלכלי וגזעי באנגליה ובארצות הברית. ובעוד שההתפרעויות באטיקה עסקו בתנאי המחייה הקשים של האסירים, בכל זאת דובר בפושעים. הבעיה של שנות ה-90 המוקדמות לא היתה הפושעים, או חסרי הבית הכרוניים שמהווים אחוז נמוך מכלל חסרי הבית. הבעיה היתה אנשים "רגילים" שבגלל המצב מצאו את עצמם מחוסרי עבודה, ובגלל המשכנתא או שכר הדירה מצאו את עצמם מחוסרי בית. אם חסרי הבית הכרוניים היו תמיד מושא להתעלמות עויינת, שנות ה-90 הביאו גל של אנשים שהיו ראויים לחמלה והבנה, אך התדרדרו לשולי החברה והפכו לבלתי נראים.

vlcsnap-2008-05-28-01h31m37s195

באזור המחסה A בסן פרנסיסקו של 2024 יש דגש חזק מאוד על היותם של ה"תושבים" בלתי נראים. מחלות נפש מסולקות מהספרה הציבורית אל בין החומות, יחד עם בעיות אחרות שלא מצטלמות טוב, כמו עוני ואבטלה. התושבים מתכננים מחאה כדי שהאנשים בחוץ, אלה שמסוגלים להתעלם מקיומם, יראו אותם וילחצו על מקבלי ההחלטות לשינוי המצב. שידור הסיפורים האישיים שלהם בטלויזיה הוא השלב הקריטי במחאה, כי בלעדיו הם היו רק עוד מהומה ששומעים עליה בחדשות והמעורבים בה אינם אנשים אמיתיים עם חיים וסיפורים אמיתיים.

יצירה אחרת שנכתבה בערך באותו הזמן ודנה באותו הנושא היא הספר "לעולם-לא-עולם" של ניל גיימן. אצל גיימן האנשים הדחויים של החברה (כולל ריצ'רד, שהוא איש עסקים צעיר, מן האנשים שנפגעו קשות במיתונים של שנות ה-80 וה-90) הם כל כך בלתי-נראים שהם ממש הופכים לבלתי-נראים עבור האנשים החיים בעולם הרגיל. כשריצ'רד מpastense1_122דבר עם דלת, שמגיעה מ"לונדון התחתית", העולם הפנטסטי שאינו נראה לאנשים הרגילים, היא מתפלאת שהוא בכלל רואה אותה, כלומר מפר את טאבו ההתעלמות. מרגע שהוא עושה זאת, הוא הופך לבלתי-נראה בעצמו, ומאבד את זהותו ומקומו בעולם הרגיל.

אם "לעולם-לא-עולם" מקצין את אי-הנראות של אלה שנפלטו מהחברה לבלתי-נראות פנטסטית, Past Tense מקצין אותה כבלתי-נראות פיזית, שנובעת מחזרה למנהגים הויקטוריאנים בהם מי שלא הצליח למצוא עבודה הוכנס בעל כורחו ל-workhouse (כמו זה שאוליבר טוויסט נולד וגדל בו, למשל), מקום שסיפק מגורים תמורת עבודה בכפיה, והיה קשה עד בלתי אפשרי לעזוב אותו. בשנת 2024 של Past Tense, המיתון החריף כל כך שהאבטלה הגואה הובילה המונים לעוני. כשסיסקו והתושב ווב מתארים את הדרישות שלדעתם צריכים הפורעים להציג, תושב אחר בשם בי-סי נוזף בהם "אתם רוצים עבודות? אתם לא מבינים שאין עבודות?". סיסקו עונה לו, "אז יצטרכו לייצר כאלה," בהתייחס לעבר-עתיד שרק הוא מכיר מספרי ההיסטוריה שלו – אבל גם לעבודות שייצר הממשל האמריקאי בתכנית ההבראה מהשפל הגדול כמאה שנים קודם לכן, וצופי הפרק אמורים לזכור דבר או שניים לגביהן.

עוד דבר שהפרק מתייחס אליו, הוא סוגיית הפערים בחברה. בעוד סיסקו ובאשיר מצטרפים לשורות הבלתי-נראים, ג'דזיה מתגלגלת לקומות העליונות והבטוחות של מגדלי העסקים של המחוז הפיננסי, בידיו של כריס ברינר, איל תקשורת. ג'דזיה, בתור האלמנט האירוני, מוצאת את עצמה בתוך קהל של אנשי עסקים עשירים שמשוכנעים שהבעיות החברתיות של זמנם – הפגנות הסטודנטים באירופה, העוני בארצות-הברית – הן לכל היותר הפרעה לחופשות הסקי שלהם. האנשים באזורי המחסה הם "אנשים כאלו" והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם "מן השורה" כמו ג'דזיה הוא להימצא במצב שבו היא תיזרק לשם. לא פלא שההפגנה שווב משדל את סיסקו ובאשיר להגיע אליה מנסה להראות לעולם שתושבי המחסה הם בסך הכל בני אדם – ולשם כך הם מתבקשים להתלבש יפה ולהביא משפחות. כמובן שההפגנה לא יוצאת לפועל ובמקומה פורצת התנגדות אלימה, אירוע שמצייר אותם עוד יותר כמו חיות. ההתנגדות האלימה נודעה בשם "מהומות בל", על שם האיש אשר היה במקום הנכון בזמן הנכון והציל את המצב מהתדרדרות נוספת.

vlcsnap-2014-09-01-00h11m39s92

ההכשרה הדיפלומטית של קרזון מתועלת למקום הנכון שני אנשים שהיו גורמים לכם לנעול את הדלתות של האוטו ולהאיץ

בפרק ישנה גם התייחסות, מובלעת ככל שתהייה, לעניין הגזעני. נכון, יש מאמץ ניכר מצד הכותבים וההפקה לוודא שאנחנו, הצופים, נראה את הבעיה ככלכלית בלבד. במסיבה של כריס ברינר משתתפים בשיחה על ההפגנות גם גבר אסיאתי ואישה שחורה, בניסיון ליצור את התחושה שלפחות בתוך שלושים שנה הדעות הקדומות שמנעו מבני המיעוטים להגיע למשרות הנהלה בכירות התפוגגו. מולם, גם תושבי המחסה אמנם כוללים היספניים (הדובר המציג את סיפורו בטלוויזיה), שחורים (גבריאל בל) ובני מיעוטים נוספים הממתינים בתור לספר את סיפורם, אבל לא חסרים גם כאלה ממוצא אירופאי. למעשה, הדמויות המרכזיות של אזור המחסה A, ווב ובי-סי, הן גברים לבנים, ודווקא במקרה של "מסע בין כוכבים" אשר יוצריה תמיד שמו לב לרמה מסוימת לפחות של מגוון, אפשר להניח כי הדבר נעשה בכוונה תחילה. לעומת זאת, צריך לשים לב לחלוקה של אנשי הצוות שהגיעו מהדפיאנט. אל הגבר השחור והגבר הערבי אף עובר אורח לא התייחס כשהיו מוטלים חסרי הכרה ברחוב, והם נשארו לטיפולה של המשטרה – שהכניסה אותם לאזור המחסה – בעוד שאת האישה הלבנה מישהו אכן טרח להעיר, בהנחה שאם היא מעולפת ברחוב זה כי שדדו אותה.

~~

ב-1995 וולף ובהר ראו את החברה האמריקאית בדרך לגטאות שמוסלקים בהם המובטלים ביחד עם חולי הנפש. בחלוף עשרים מתוך שלושים השנים שהוקצבו, אפשר לשאול את עצמנו: האם אנחנו עדיין באותו הכיוון? ואם לא, מה השתנה?

היום, בשנים שאחרי המחאות החברתיות ותנועת Occupy, כל הנושאים שהפרק מנסה להעלות נראים כמובנים מאליהם, כחלק מהשיח הכמעט יומיומי שלנו. כמובן שיש פערים כלכליים עמוקים בחברה, המספרים האלה מופיעים בעיתון בערך פעם בחודש. כמובן שרוב חסרי הבית אינם חסרי הבית הכרוניים שהורגלנו לחשוב עליהם, ורוב האנשים שהיו חסרי בית היו כאלה פעם אחת ולתקופה קצרה, חלקם משפחות ותוך כדי שהם עובדים. אפילו הפעפוע כלפי מעלה של האחריות ההדדית שיש בתוך קהילות קשות יום, "All the help we're going to get is from each other", הגיע לכותרות ברחבי העולם.

vlcsnap-2014-09-01-00h05m05s194צריך, כמובן, להתעלם מסגנון התכנית החינוכית לנוער שהפרק נוקט בו. המסר המזוקק של הפרק אינו בנאומי המוסר של באשיר, או בשאלות ה"איך הם הגיעו למצב הזה?" על רקע מוסיקה דרמטית. גם לא כאשר סיסקו צועק על אחד השומרים שהפכו לבני ערובה, ונוטש לגמרי את העמדת הפנים שהוא שייך למקום ולתקופה, ושניהם מדברים על ה"הם" שלא עשו דבר רע ואליהם לשומר אין שום אמפתיה. לא, המסר נמצא בסיפור של אחת מבנות הערובה על הפעם שהסכימה לכופף את החוקים בשביל מישהי מתוך רחמים והסתבכה, ועל ההחלטה שעדיף לה לכבות את האמפתיה שלה כדי לא להסתבך ולאבד את עבודתה – הרי ראינו לאן עשויים להגיע אנשים שאיבדו את עבודתם. "זו לא אשמתך שהדברים הם כמו שהם," אומר לה באשיר. "כולם אומרים את זה לעצמם," היא עונה, "ושום דבר לא משתנה."

ובכן, דברים השתנו. אולי הם עדיין לא השתפרו מספיק, ואולי, כפי שאמר סיסקו, חברה צריכה זעזוע נוראי כדי לאפשר עתיד אוטופי כדוגמת זה של הפדרציה. אבל כל אותם מסרים שבשנות ה-90 היו צריכים להיחבא בתוך מדע בדיוני ופנטזיה בהחלט נקלטו. היום הם כבר לא משהו שצריך להחביא בתוך תכני הז'אנר כדי לדבר עליו.

 

פרומואים: Past Tense I, Past Tense II
מומלץ – הכותבים והשחקנים מספרים על הפרק, בתוספות של ה-DVD.
עוד 20 שנים (פורסם לפני עשור בדיוק)


הילה פלג היא חוקרת מדמ"ח מקצועית וחוקרת ספרות חובבת.

pastense1_518

מודעות פרסומת

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s