*אזהרה: המאמר מכיל ספויילרים מפורטים ל-5 הפרקים הראשונים של העונה התשיעית*

כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב את דעתי על העונה החדשה, אבל בכל פעם מצאתי תירוץ אחר לדחות את זה. אחרי שני הפרקים הראשונים, התירוץ היה שאני רוצה לסיים לראות את הטרילוגיה הפותחת. אחרי הפרק השלישי זה היה שאני מרגישה שהסדרה צריכה לבסס את עצמה קצת יותר, להבין לאיזה כיוון הם הולכים. הפרק הרביעי בכלל השאיר אותי מבולבלת לגבי מה לכל הרוחות הם רוצים מחיינו. אבל אז הגיע הפרק החמישי, וסוף סוף כל החלקים מצאו את מקומם בפאזל. וכך, אחרי פרקים רבים בהם כמעט ולא כתבתי הערה, מצאתי את עצמי צופה בפרק החמישי וכותבת הערות ללא הפסקה.

סדרת בת חדשה?
אין ספק שיקום סטארגייט פתח דף חדש לחלוטין עם העונה התשיעית. בכנס רשמי של סטארגייט, אשר נערך לפני כשבועיים, אמר מייקל שאנקס מעל הבמה שבתכנונים הראשונים של העונה התשיעית עלתה כוונה לשנות את שם הסדרה מסטארגייט SG1 ל"פיקוד הסטארגייט". לטענתו, השם החדש בא לשקף את השינויים הגדולים אשר הסדרה עברה בכניסתה לעונה החדשה. אולם, כידוע לנו, הוחלט בסוף להישאר עם השם הישן והטוב. אני לא יודעת אם דבריו נאמרו ברצינות או בצחוק, אולם הם בהחלט מעלים מחשבות. בעיקרון, אני מבינה מדוע הם בחרו להשאיר את השם הישן והטוב, השם שהסדרה כל כך מזוהה איתו. אבל… בסופו של דבר סטארגייט היא יקום. באם נשים SG1, אטלנטיס או SGC אחרי השם הזה, כולנו יודעים שמדובר באותו היקום ולכולנו יש רגשות חזקים כלפי היקום כולו, ולא רק כלפי סדרה ספציפית אחת מתוכו. זאת היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שכולם נפלו בשבי קסמיה של אטלנטיס, כי זה סטארגייט. לכן, ייתכן ואולי כן היה מקום לשנות את השם. ייתכן ובצורה זו היה מוכן הקהל לקבל את השינויים בקלות יותר. אין טעם להכחיש, השינויים שנערכו הם בהחלט משמעותיים עד כדי רמה שאין מה לעשות, זה לא סטארגייט SG1 יותר. כן, זה סטארגייט, אבל לא סטארגייט SG1.

אם אכן נסתכל על העונה התשיעית כעל סדרת בת, אני חושבת שלכולנו יהיה קל יותר לקבל את השינויים שהתרחשו, לא רק מבחינת הדמויות אלא אף מבחינת סיפור העלילה המרכזי. בדיוק כמו שהריית' נגלו לנו רק כאשר הגענו לאטלנטיס בסדרת הבת, כך גם היינו מוכנים לקבל את האוריי כאויבים החדשים בסדרת הבת החדשה.

וזה לא רק הדמויות והאויבים החדשים, נראה כי היוצרים החליטו ללכת גם על כיוון אחר לחלוטין בכל הנוגע ללבוש ולאופי הכוכבים והאנשים שהחבר'ה שלנו פוגשים. בעוד שהפרק החמישי בסדרה יוצא דופן, ארבעת הפרקים הקודמים לו הציגו קו לבוש חדש (שאני אישית מקווה שלא יתפוס). עד כמה שהמחשבה על דניאל במכנסי עור צמודות אולי עושה את זה לבנות מסוימות, זה פשוט לא דניאל. אני מצטערת, אבל אם הם מתכוונים להפוך את סטארגייט למערבון, אני לא אהיה מאלו שיריעו להם על החידוש. גם מבחינת האנשים שחברי הצוות פוגשים בעולמות אחרים נראה שהדברים השתנו. יכול להיות שזה היה רק בגלל האופי של הפרקים הפותחים, סיפור העלילה עם ואלה, אבל נראה פתאום כי היקום הוא מקום שונה לחלוטין מהיקום שבו חברי צוות SG1 סיירו בשמונה השנים האחרונות. היכן כל התרבויות המתפתחות/פרימיטיביות/חייזריות שראינו עד היום? מאיפה פתאום הגיעו כל הסוחרים האלו והחיים השלווים של חיי יום יום בתוך מה שהיה פעם ספינת אם? האם זה מה שאנחנו הולכים לראות מעתה בכל פעם שחברי הצוות יעברו דרך שער הסטארגייט? כאמור, אנחנו רק בתחילת הדרך. אני מקווה מאוד שזה לא יתגלה כמוטיב חוזר בעונה התשיעית.

הדמויות החדשות – לאהוב, או לא לאהוב… זאת היא השאלה
הדמויות החדשות. אוי, זאת ללא ספק תיבת פנדורה שאני פותחת כאן, זה ברור לי, אבל כל המטרה כאן היא להביע את דעתי, ואני עומדת מאחוריה.

אני מצטערת, אבל מיטשל ממש לא עושה לי את זה. יש שטוענים, ובצדק, שואלה גונבת את כל  ההצגה בפרקים הראשונים. שהפוקוס נמצא רק עליה ואנחנו לא יודעים על מיטשל דבר. אותם אנשים מקווים שאחרי שואלה תלך הזרקור יופנה אל עבר מיטשל. אולם צריך לזכור שברגע שואלה תעזוב, סם תחזור, ואז זה די ברור על מי הפוקוס יהיה.

הכותבים טעו בכל הקשור לדמות של מיטשל, אותה טעות שהם עשו כבר כל כך הרבה פעמים בעבר (עיין ערך ג'ונאס ופורד). יש רגעים שפשוט בא לי להרביץ להם על הראש ולשאול אם יש להם שם משהו (ואנחנו יודעים שיש, והרבה, מה שרק הופך את זה למתסכל יותר).

הפרקים הראשונים היו צריכים להיות הפרקים בהם מיטשל זורח. כל הפרומואים ששמו דגש היסטרי על כך שמיטשל (או בן ברוודר ליתר דיוק) מגיע לסטארגייט גרמו לצופים להאמין שהוא הולך להיות המרכז של הסדרה. יש רבים שהתנגדו לכך וטענו שזה לא צודק שמפלים את הצוות הותיק בצורה שכזאת. אולם כל מי שראה את הפרקים הראשונים לא יכול להתעלם מהעובדה שהדמות של מיטשל, הדבר האחרון שהיא, זאת דמות מובילה. עזבו את העובדה שאנחנו לא יודעים על מיטשל דבר, עזבו את העובדה שהבחור עדיין חי בחלומות על הצוות הישן ולא ממש מפקד על שום דבר בינתיים – מיטשל פשוט חד מימדי לחלוטין. אין שום עומק לדמות שלו, ויותר גרוע מכך, המשחק של בן ברוודר ממש, אבל ממש, לא עושה דבר לצופה.
אני מתנצלת אם אני פוגעת ברגשות של אנשים אחרים כשאני אומרת את זה. רק על מנת שיהיה ברור מהיכן אני מגיעה – ראיתי רק שלושה פרקים של פארסקייפ שגם אותם אני לא ממש זוכרת, כך שאני לא משווה את המשחק שלו למשהו אחר – אני מסתכלת עליו בתור דמות ביקום סטארגייט בלבד. הדמות של מיטשל לא עושה לי כלום. הדמות עצמה ריקה מתוכן לחלוטין, אנחנו לא יודעים עליו דבר מלבד העובדה שהוא נלחם בקרב הגדול על אנטרקטיקה ונפצע. ויותר גרוע מזה – צוות תמיד מורכב מקבוצה של אנשים שתופסים תפקידים שונים. לאורך כל העונות של סטארגייט, ועכשיו גם במקרה של הצוות באטלנטיס, תמיד ברור מי תופס איזה תפקיד. מי הציניקן, מי הלוחם, מי החייזר השונה, מי החנון, מי הרגיש וכדומה. מיטשל לא מוגדר באף תפקיד. לא בדיוק ברור מה הוא עושה שם. האם הוא אמור להיות המנהיג? הוא ממש לא ממלא את התפקיד הזה. האם הוא אמור להיות הילד החדש בשכונה? אני משערת שניתן לטעון שהוא ממלא את התפקיד הזה, אבל כמה זמן הוא יכול למלא אותו?

בסופו של דבר, אחרי חמישה פרקים, מיטשל נראה מיותר שם לחלוטין. הוא לא תורם דבר לעלילה, הוא חסר חיים מבחינה של דמות, והמשחק שלו לא אמין מבחינתי. כשאני רואה את מיטשל בפרק של סטארגייט, הדבר היחיד שאני רואה זה שחקן שמנסה יותר מדי להתאים לדמות מסוימת, אני לא רואה מולי את הדמות כאדם בפני עצמה. בן ברוודר פשוט נראה כמו שחקן שמשתדל יותר מדי, ומשחק בהגזמה את הדמות שנכתבה לו. בכל ההסטוריה של סטארגייט, על הדמויות המרכזיות והמשניות כאחד, לא זכור לי שהרגשתי ככה כלפי שחקן ודמות. תמיד ראיתי את הדמות כדמות בפני עצמה, והדבר בלט בעיני בעיקר כאשר פגשתי את השחקנים בכנס שהייתי בו בשיקאגו, רק אז קלטתי עד כמה הם שונים מהדמויות אשר אותן הם משחקים, שונים כמו יום ולילה. רק אז קלטתי עד כמה אני רואה את הדמויות שעל המרקע כאנשים חיים בכל מובן המילה. אצל מיטשל, זה פשוט לא קורה.
ואלה. כאן הסיפור שונה לחלוטין. נראה כי כל מה שהובטח לנו אצל מיטשל, קיבלנו למעשה אצל  ואלה. ועל זה אני אומרת – תעיפו את מיטשל, ותשאירו לנו את ואלה… בבקשה!!!

כשראיתי את הפרק Prometheus Unbound (עונה שמינית) בפעם הראשונה הייתי בשוק טוטאלי. לא הבנתי מה הם בדיוק רוצים ממני, והפרק נראה לי הזוי לחלוטין. הדעה שלי על ואלה בסוף הפרק הייתה אחת ויחידה, במילותיו של דניאל ג'קסון עצמו – היא פשוט מטורללת. אבל אז הגיעה העונה התשיעית – ואלה חזרה ואני התאהבתי קשות.

ואלה היא דמות שמתאימה לסטארגייט כמו כפפה ליד. אין מה לעשות, ואלה היא דמות שאו שאתה שונא, או שאתה אוהב, או שהיא מעצבנת אותך, או שאתה לא יכול להפסיק לצחוק ממנה. היא עוקצנית, היא מצחיקה, היא בלתי צפויה, ויש בה גם עומק כשצריך. יחסי האהבה-שנאה שלה עם דניאל מזכירים את הימים הטובים בהם דניאל וג'ק לא יכלו להפסיק להתווכח את הוויכוחים הקטנים והמשגעים האלה. היא פשוט דמות קלאסית לסטארגייט, קצת מוחצנת מתוקף הנדרש מהדמות, אבל עדיין – היא נאמנה, ואמינה, לסדרה בה היא מופיעה.

הפרק החמישי, The Powers That Be חשף צד בואלה שעדיין לא זכינו לראות, הצד הרציני והרגשני שלה. כאשר היא ניצבה ליד גופת אותו אדם שהאמין בה לאורך כל הדרך, הרגשות שלה היו אמיתיים. לא משהו מזויף ומצחיק כמו בסצנה עם דניאל בחדרו, בה היא סיפרה לו על הקשיים בחייה (The Ties That Bind). כאשר הדמעות ירדו על לחייה, רציתי לבכות ביחד איתה, ליבי נשבר. קלאודיה בלאק, שלאורך כל הפרקים שיחקה את הדמות הפסיכית ללא רבב, הצליחה להעביר לצופה מכה של רגש  ישר אל מקום הנכון. ועל כך מגיע לה כל הכבוד.

האם לואלה יש באמת עתיד כדמות קבועה בסטארגייט? אני לא יודעת לענות על שאלה זו. אולם דבר אחד בטוח – נכון להיום, העתיד שלה כדמות קבועה נראה הרבה יותר עדיף (לצופה) מאשר העתיד של מיטשל.

גנרל לנדרי… אוי, מאיפה להתחיל? לבחור היו נעלים גדולות למלא. ברור היה שהוא לא יהיה כמו  גנרל ג'ק אוניל, כי אוניל יש רק אחד. אבל הגיוני היה לצפות לגנרל ברמה של המונד. וכן, הנעליים של המונד הן נעליים גדולות למלא. הצופים קיבלו את העזיבה של המונד בהבנה מהסיבה היחידה שג'ק היה המחליף שלו. המעריצים לא הקימו קול צעקה כי כולנו הבנו שהדמות נאלצה לעזוב על מנת שג'ק אוניל יהפוך לגנרל האחראי על הבסיס. אז היה לנו את ג'ק לעונה אחת, ועכשיו הבסיס שוב עבר ידיים, והפעם לגנרל חדש בשכונה.

בכל פעם שאני רואה סצנה עם גנרל לנדרי בא לי לצעוק בכאב, "בשביל זה לקחו לנו את המונד?" הבחור פשוט… לא יודעת לשים את זה במילים. הוא משחק אמין, זה כן. בניגוד למיטשל, פה כשאני רואה את הגנרל אני רואה דמות ולא שחקן שמתאמץ. אבל חסר בו משהו, סוג של אנושיות שהייתה בגנרלים הקודמים של הבסיס. סוג של קשר לאנשים במקום, סוג של קשר למקום עצמו. הוא פשוט שם, בעיקר עדיין מחפש את דרכו. אז נכון, הוא רק הגיע וזה לגיטימי שהוא ירגיש קצת לא בעניינים, אולי יצטרך קצת יותר זמן להתרגל. הבעיה היא שבינתיים חסר לנו מנהיג. לא רק שאין לנו מנהיג לצוות SG1, עכשיו גם אין לנו מנהיג לפרויקט הסטארגייט כולו. והאמת הכואבת היא שאני חייבת לתהות האם, גם לאחר שהוא ירגיש יותר בנוח בתפקיד שלו, הוא יראה רגש שייכות כלשהו למקום ולאנשים שבו.

ואם כבר דיברנו על הגנרל, קשה שלא להתייחס באותה נשימה גם לבת שלו – הרופאה החדשה. לכל הצופים שקראו את המידע המקדים על העונה החדשה היה ברור שהרופאה החדשה היא הבת שלו. מסיבה לא ברורה, ראו הכותבים לנכון למשוך את הצופים בכל הקשור לגילוי הנושא בפרקים עצמם. וככה זכינו לראות אותם "רומזים" דברים עד לפרק החמישי, שבו סוף סוף ירד מסך התעלומה (שכאמור לא ממש הייתה תעלומה לכל אלו שקראו משהו מהמידע המקדים על העונה התשיעית)  -המילה אבא נאמרה מפורשות. לא ברור לי בשביל מה בדיוק הם שיחקו את המשחק הזה של 'לא לשים את הקלפים ישר על השולחן'. הם באמת חשבו שנשב במשך הפרקים הראשונים של הסדרה ומה שיעניין אותנו זה מה בדיוק הולך בין הגנרל לרופאה החדשה?

דמות הרופאה עצמה לוקה לדעתי באותה בעיה רפואית שהגנרל לוקה בה – אין לה נשמה. אחרי שהתרגלנו לד"ר פרייז'ר שנתנה את כל כולה לאנשים בפרויקט הסטארגייט, קשה לצפות ברופאה החדשה מטפלת באנשים בקרירות וסוג של 'על אוטומט'. מה שייחד את אנשי פרויקט הסטארגייט, מן האנשים 'הקטנים' כמו סיילר וולטר ועד החבר'ה הגדולים כמו צוות SG1 והמונד, היה שאצל כולם, ללא יוצא מהכלל, תמיד ראינו סוג של מחויבות עמוקה למקום ולאנשים שלצידם הם עובדים. אצל הרופאה החדשה (וגם אצל אביה הגנרל) פשוט אין את זה. וזה חסר, מאוד. זה שהיא רופאה חדשה בסיטואציה שלא מוכרת לה לא מצדיק את זה – גם ד"ר בקט באטלנטיס נמצא בסביבה חדשה לחלוטין, ואצלו כן רואים את אותה רמה של מחויבות, קשר ואנושיות שכה חסרים אצלה. כשהיא מטפלת בחולים, בין אם אלו אנשי הפיקוד או אנשים מכוכב זר, יש בה סוג של קרירות.

עד הפרק החמישי לא ידעתי לשים בדיוק את האצבע על מה מפריע לי בהתנהלות המשותפת של הרופאה והגנרל החדשים בסצנות המשותפות שלהם. מעבר למשחקי המסתורין שהכותבים כפו עלינו, היה משהו נוסף שהפריע לי. ואז הגיע הפרק החמישי – בסצנה בחדר האוכל בה הם "מתעמתים" הבנתי מה הפריע לי לאורך הדרך – ממתי סטארגייט הפכה לסדרה על בעיות משפחתיות?!

יש שיטענו שעכשיו שהסדרה היא על הפיקוד עצמו (כמו שרעיון שינוי השם רמז) יש לכותבים לגיטימציה להתמקד יותר בחיים האישיים של הדמויות. אבל עדיין, אני לא קונה את זה. יקום סטארגייט לא התמקד בעבר בחיים הפרטיים של הדמויות מעבר לנחוץ. אוקיי, אז היה את השלב של אזור הדמדומים בו נכנסו קצת יותר מדי לחייה האישיים של סם והלבטים הרומנטיים שלה. אבל האם התלונות של הצופים בנדון לא הבהירו לכותבים את הנקודה שזה לא קו עלילתי שהצופים רוצים לראות? ואפילו אם נסתכל על סטארגייט "הפיקוד" כעל סדרת בת של סטארגייט SG1, גם אטלנטיס היא סדרת בת והיא עדיין שומרת על המסורת של היקום – בלי חיים אישיים מעבר לנחוץ. אז בבקשה, בלי תוכנית נוספת של 'קשר משפחתי'!
האוריי – דלת חדשה נפתחת
אין ספק, הכותבים למדו את העבודה שלהם בכל הקשור לכתיבה של אויבים. עברנו הרבה מאז   העונות הראשונות: מהגאולד של העונות הראשונות (שבוא נודה, די מגוחכים כשמסתכלים היום על דוגמת אפופיס וסת'), לגאולד המאוחרים יותר והמתוחכמים יותר (בעל ואנוביס) ועד הריית' של אטלנטיס אשר היוו עליית מדרגה ברורה. לא יותר אנשים בשר ודם שמתחזים לאלים ע"י שימוש בטכנולוגיה אבל בעצם יכולים למות בלי בעיה אם יורים עליהם (ומונעים מהם להגיע לסרקופג כמובן), הריית' לא מחפשים שליטה על אנשים אחרים – הם מחפשים אנשים שהם יוכלו לספוג את אנרגיית החיים שלהם. עם אנשים כאלה אין מה לדבר. אי אפשר לנהל איתם שיחות אינטליגנטיות כמו עם בעל, לשכנע אותם לסייע לנו כי זה גם לטובתם – עם הריית' אין מה לדבר כי זה לא מעניין אותם. מה שמעניין אותם זה הקיום שלהם, ועל מנת שהם יתקיימו, אנשים צריכים למות.

הגאולד בעצם רצו לשלוט באנשים אחרים – לא הייתה להם סיבה להרוג אנשים כי מה שהוביל אותם בחיים זה לא רוע (חוץ מיוצאי דופן), הם לא רצו להשמיד את כל החיים בגלקסיה (שוב, חוץ מיוצאי הדופן דוגמת אנוביס), הם פשוט רצו שליטה מוחלטת – להיות המלך שיישאר עומד בסוף ויקבל את כתר הזהב של שליט היקום. האנשים שהם הרגו היו האנשים שנלחמו בהם וניסו למנוע מהם להגיע למצב הזה. אבל אצל הריית' זה אחרת, הריית' מובלים ע"י יצר החיים שלהם – ועל מנת שהם יחיו – בני האדם צריכים למות.

האוריי נמצאים במקום כלשהו באמצע, בין הגאולד לריית'. הם רוצים בשליטה כמו הגאולד, זה מה שמוביל אותם. הם רוצים שבני האדם יאמינו שהם אלים ויסגדו להם. אבל בניגוד לגאולד, אין מה לדבר איתם, הפרק החמישי מוכיח את זה באופן מושלם. האוריי רוצים את השליטה ביקום כולו, שכל בני האדם יסגדו להם, והם לא יבחלו באמצעים על מנת להגיע לשם – מי שמתנגד להם, מת. אין דרך אחרת, אין באמצע, או שאתה איתם (סוגד להם יותר נכון להגיד) או שאתה מת. אז כמו הריית', אי אפשר לדבר איתם, אי אפשר לנסות ולמצוא הגיון, דרך כלשהי להראות להם את הצד שלך, לפעול בדרך מסוימת שתועיל לשני הצדדים – הם רוצים את שלהם והם ירמסו כל מי שיפריע להם להגיע לשם.

במובן מסוים, האוריי הרבה יותר גרועים מהריית'. נכון, הריית' יותר מכוערים מהם (מה לעשות, ככה זה), והריית' שואבים את כוח החיים של האנשים המסכנים, מה שדי מאיים, אבל האוריי הרבה יותר אינטליגנטיים וזה מה שמפחיד כל כך. כי 'יצורים' כאלה, קל להם הרבה יותר לסחוף את האנשים אחריהם. בניגוד לגאולד שעבדו על רמה של הפחדה ואיום על מנת להשיג את הכניעה של האנשים, האוריי עובדים על רמה של אמונה אמיתית. קל יותר לשכנע אנשים שהבחור עם העיניים הזוהרות הוא אל שקר שמשתמש בטכנולוגיה וצבא על מנת לבסס את שלטונו, מאשר לשכנע אנשים שהכוח שהחזיר את המתים לחיים בהינף של מקל, או שעושה ניסים אחרים, הוא לא אלוהים. בדיוק כמו שהאוריי טוענים – מהו אל אם לא מישהו שעושה ניסים? ולמה בכלל שאנשים יתנגדו לאוריי? הרי לכאורה הם לא משעבדים את האנשים שמאמינים בהם, כפי שהגאולד עשו – מי שמאמין בהם יכול להמשיך ולחיות כרצונו (עד כמה שידוע לנו נכון להיום).

אחרי הטרילוגיה שפתחה את העונה, הבנו שהאוריי זה לא מישהו שכדאי לנו להסתבך איתם יותר מדי, אבל הבנו גם שלא תהיה לנו ברירה אחרת. הטרילוגיה הסתיימה בכל שהבנו שיש אויבים חדשים על המפה, ושהפעם העבודה תהיה קצת יותר קשה להפטר מהם. הפרק הרביעי היה מנותק לחלוטין מהנושא, ופתאום הייתה הרגשה שאולי הם איבדו את הכיוון. הרי שבוע שעבר הגלקסיה כולה עמדה בפני סכנה, והשבוע אנחנו משחקים בכיסאות מוסיקליים?

אבל אז הגיע הפרק החמישי, ושינה את כל התמונה. מה שהתחיל כפרק נוסף של מעללי ואלה, הפך במהרה לפרק אשר דן בפילוסופיה של הדת ברמה שמעולם לא נידונה בסטארגייט. בקרב המעריצים עלתה לא אחת הטענה שסטארגייט לא דנה בדת ברמה יותר נקודתית, דיונים על מהות הדת, על דת ספציפית כמו הנצרות או היהדות. והנה בפרק החמישי, סטארגייט שוברת את הכלים. לא יותר דיונים באוויר על אלי שקר – הסצנה בה דניאל הולך "ראש בראש" עם נציג האוריי הייתה ברורה – התנהל שם דיון על מהות הדת, לא פחות ולא יותר. סטארגייט העלתה את השאלה שעד היום היא נמנעה מלגעת בה – מה למעשה עושה כוח כלשהו לאלוהים.

אז נכון, לא דיברו על דת מסוימת, נצרות, יהדות או איסלאם, אבל דווקא בגלל זה החשיבות היתה גדולה בהרבה. הם לא באו וביקרו סוג אחד של דת, אפילו לא בקטע של אל אחד או כמה אלים. הדיון היה ברמה של 'מה עושה כוח מסוים לאל'. אותו כוח יכול להיות אל יחיד, או אמונה בכמה אלים. יש שיגידו שזאת פחדנות שהם לא דנים במשהו ספציפי יותר, אבל ייתכן שזה אחרת, ייתכן שזה בעצם יותר אמיץ מלהתעמת עם דת מסוימת. התעמתות עם דת מסוימת היא עדיין נגיעה בנושא של אמונה באל אחד מסוים, אולם כאשר לוקחים את הדיון למובן הרחב יותר, של מה עושה את אותו כוח לאל, הדיון הופך להיות הרבה יותר בסיסי, הרבה יותר מהותי.

אז עכשיו יש לנו את האוריי, הרעים החדשים שעל בני האדם להתמודד איתם. ובדיוק כמו שהבטיחו לנו, האוריי הרבה יותר מפחידים מהגאולד. בסוף הפרק החמישי, הצופה נשאר עם תחושה של "אוי ויי, לאיזו ביצה הכנסנו את עצמנו? אין סיכוי שנצליח לנצח אותם במשחק הכוחות הזה". הפעם לא מדובר במשחק כוחות של למי יש יותר נשק – ראינו שנשק לא משפיע עליהם, ונשק זה לא מה שהם משתמשים בו על מנת להכניע את האנשים שיאמינו בהם. פה מדובר במשחק כוחות על טהרת המחשבה – מי יצליח לשכנע יותר בצדקתו, בני האדם שטוענים שהאוריי הם בסך הכל יצורים שחיים בצורת יקום שונה, או האוריי שעושים ניסים וטוענים שהם אלוהים. לפי הפרק החמישי, די ברור ידו של מי על העליונה במאבק הזה.

כשחושבים על זה, מה שהכי אירוני זה שבני האדם לא לומדים לקח. ההסתבכות הראשונה שלהם עם הגאולד הייתה בגלל שהם עברו דרך השער והתחילו לחפש את עצמם בעולמות אחרים. אותו הדבר קרה עם המשלחת לאטלנטיס, שהתחילה לדחוף את האף שלה למקומות שלא שלה וקיבלה בתמורה את הריית'. והנה הפעם, שוב, ההסתבכות של בני האדם עם האוריי התרחשה בגלל שואלה ודניאל ניסו את מכשיר התקשורת. אילולא הם היו עושים זאת, האוריי לא היו מגלים על בני האדם ועל הגלקסיות שלנו. אבל הם היו חייבים לדחוף את האף שלהם – והנה מה שקיבלנו.

אז נכון, מה שמייחד את המין האנושי זאת הסקרנות שלו, אותה סקרנות שמובילה אותו לחפש עולמות חדשים וגזעים חדשים. אותה סקרנות גם מסבכת אותנו בצרות, אבל זה לא שהם היו יכולים למנוע את זה – הם לא עצבנו את האויבים בכוונה, באף אחד משלושת המקרים שצוינו לעיל. והרי אי אפשר לטעון שעדיף לא לחקור ולא לחפש דברים שמעבר, אז לכאורה הסיכון מוכר ומתקבל על הדעת. מעניין אם זה מה שבני האדם יחשבו כשהקרב שלהם עם האוריי יסתיים.

לאן בדיוק נעלם צוות SG1?
רגע, מדובר פה עדיין בצוות SG1? כי אני ממש לא רואה אותו. אני רואה כאן חבורה של כמה אנשים, שלא ממש ברור מה הקשר והשייכות שלהם, שמסתובבים ביחד ומסתבכים בצרות. רוצים להפוך את מיטשל למפקד החדש של צוות SG1? אז תתנו לו צוות לכל הרוחות. למה במשך חמישה פרקים העניין הזה עדיין לא בא על פתרונו?

דניאל עדיין עונד את תג הSGC ולא את התג של SG1. אוקיי, אני מבינה, הבחור רצה לתלות את  המדים אחרי כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה טרגדיות אישיות, ולעבור לחקור את אטלנטיס. אבל הוא הרי פספס את ההסעה שלו, הוא פשוט מחכה שהדדלוס תחזור ותאסוף אותו שוב? כי לא נראה שזה עומד לקרות בזמן הקרוב. הוא צריך להחליט מה הוא עושה עם עצמו, או שהוא חלק מצוות (ואז אין סיבה שהוא לא יחזור רשמית לצוות SG1), או שהוא הולך לעשות משהו אחר. יש שיטענו שבגלל שיש לו את ואלה צמודה אליו, הוא לא יכול לעשות שום דבר אחר. עדיין, אני לא קונה את זה.

מה שכן, הפרק החמישי ללא ספק היה 'הפרק' של דניאל. אחרי שבעונות האחרונות הדמות שלו נראתה לעיתים קצת מיותרת, שהמהות של הדמות כמצפון והמוסר של הסדרה הלכה קצת לאיבוד, הנאום של דניאל כאשר הוא הלך 'ראש בראש' עם נציג האוריי היה דניאל במיטבו. כבר כמה עונות שלא זכינו לראות סצנה חזקה של דניאל, כפי שזכינו לראות בפרק החמישי.

טיאלק בכלל לא ברור מה הוא עושה שם. רגע אחד הוא מצהיר שהוא נותן את כל כולו עכשיו לג'אפה, ורגע שני הוא פתאום צץ משום מקום והולך עם דניאל והחבר'ה לכוכב לכת שבו ואלה הייתה פעם אלה. הוא צריך להחליט היכן הוא עומד. וגם כאשר הוא כבר כן נמצא, האם הכותבים לא יכולים לתת לו יותר משורה וחצי והרמת גבה? לא כבר עברנו את השלב הזה עם טיאלק?

יש משהו מאוד מנותק בחבורה הזאת שמסתובבת ביחד. כאילו אף אחד לא קשור לאף אחד, כולם שם ביחד במקרה. אין את ההרגשה של הגיבוש, הביחד, הרגשת הצוות שהיתה כה ברורה בצוות SG1. וההרגשה הזאת חסרה, כי זאת ההרגשה שגרמה לנו להתאהב בצוות מלכתחילה.

סם בכלל נעלמה לנו. הסיבות מוצדקות (ההיריון והלידה של אמנדה טאפינג) ולכן אני מקבלת את זה בהבנה. אני פשוט מחכה בקוצר רוח שהיא תחזור.

ג'ק… ג'ק הוא הטרגדיה האמיתית של העונה התשיעית. ריצ'ארד דין אנדרסון רצה לעזוב את הסדרה על מנת להיות יותר זמן עם הבת שלו, אני מקבלת את זה בהבנה מושלמת. מה שאני לא מקבלת זה את הדרך שבה הכריחו אותנו להיפרד מג'ק.

במשך שמונה עונות, ג'ק אוניל היה הנשמה של סטארגייט. אין מה לעשות, כמה שננסה להתנגד ולהגיד בדיפלומטיות שמה שעושה את הסדרה זה הצוות כולו, כולנו יודעים עמוק בפנים שזה לא האמת כולה. סטארגייט זה בראש ובראשונה ג'ק אוניל – ג'ק אוניל של ריצ'ארד דין אנדרסון. עם הבנה שכזו, שאין ספק שגם הכותבים מודעים אליה, הייתם מצפים שיעשו לנו גמילה איטית מג'ק. שנראה אותו ברמה פוחתת בתחילת העונה התשיעית, עד שהוא יעביר את השרביט באופן רשמי לגנרל שבא אחריו, ולבחור החדש שמגיע להוביל את צוות SG1. אבל לא, זכינו לראות את ג'ק לשתי סצנות וחצי בלבד, וגם הן נפרסו על כמה פרקים. אבל זאת היא עדיין לא הנקודה שבגללה אני כל כך מאוכזבת מהכותבים. הסיבה שאני כל כך מאוכזבת היא אותו ג'ק ש"זכינו" לראות בעונה התשיעית.

ג'ק אוניל שלי היה איש צבא, מנהיג כריזמטי עם חיוך זדוני וחוש הומור ציני. ג'ק אוניל שלי היה  איש עם אנרגיות שלעולם לא נגמרו, איש שעמד עם ראש זקוף בפני כל סיטואציה, אם בקרב פנים מול פנים מול האויב, או בקרב בירוקרטי כמנהיג של הפיקוד. זה ג'ק אוניל שלי. אני מאוד מצטערת, אבל הבחור שישב שם מול גנרל לנדרי ושיחק איתו שחמט לא היה ג'ק אוניל שאני מכירה. גם הבחור שנפגש עם דניאל ואמר לו שהוא רעב לא היה ג'ק אוניל שלי. הבחור הזה נראה כמו שבר כלי, כמו אדם שנגמרה לו כל האנרגיה ויצאה לו כל הרוח מהמפרשים. האדם הזה נראה כמו אדם מובס. וזה לא ג'ק אוניל שלי. אני לא מוכנה לקבל את זה בשום פנים ואופן. אני לא רואה שום סיבה שבעולם שנפרד מג'ק כאשר הוא נראה ככה, שזה הטעם שיישאר לנו בפה אחרי שמונה עונות מדהימות. אני לא רואה שום סיבה שבעולם שנראה שאחרי שמונה שנים של הליכה ראש בראש נגד כל העולם, תמיד עם אנרגיה ובדיחה או שתיים, ג'ק אוניל הגיע למצב הזה. אני מצטערת, אני לא מוכנה לקבל את זה בשום פנים ואופן.

אז לאן הולכים מכאן?
כאמור, הפרק החמישי של העונה התשיעית שינה את חוקי המשחק. אנחנו משחקים עכשיו בליגה אחרת לחלוטין, גם של אויבים וגם של נושאים שהולכים לדון עליהם. אחרי שהכותבים הורידו את מחסום הדיון על מהות הדת, השמיים הם הגבול. המרכז של סטארגייט, מאז סרט הקולנוע, היה עלילות שנבנו סביב דתות ואמונות. בכל פעם שצוות SG1 פסע דרך השער והגיע לתרבות חדשה, הם פגשו גם באמונות חדשות. דת תמיד הייתה חלק מרכזי מהסדרה – התחזות הגאולד לאלי שקר הייתה המוטיב שהוביל את הסדרה לאורך שמונה עונות. אבל, בעוד שבנושאים אנושיים/הומניים/מוסריים אחרים הדיונים תמיד היו פילוסופיים-מוסריים (כאשר דניאל ייצג את הצד הזה במרבית המקרים), נושא הדת מעולם לא נידון ברמה שכזו. בעונה התשיעית, אם לשפוט ע"פ הפרק החמישי, הדיון הזה עומד להיות מרכז העונה.

מעתה, מוטלת על הכותבים המשימה הקשה של שמירת איזון עדין. בעיקר, עליהם להמשיך עם האקשן והדרמה האנושית שהקהל כל כך אוהב ולהוסיף מינון נכון של חוש הומור (כפי שהיה עד היום). אולם מעכשיו עליהם גם להישאר נאמנים למה שהם התחילו בפרק החמישי, ולהמשיך את הדיון במוטיב הדת ברמות גבוהות יותר ממה שהיה נהוג עד היום. אם הם אכן יצליחו לשמור על האיזון – צפויה לנו ללא ספק עונה שלא תבייש את העבר של יקום סטארגייט. אם הכותבים לא יצליחו לשמור על האיזון, סביר להניח שלאחר מכן יהיה קשה לשקם את האמון של הצופים הנאמנים.

עכשיו הכל בידי הכותבים, ואנחנו רק יכולים לקוות שהם יחכימו להמשיך ללכת בדרך שבה הם התחילו, להעיז יותר, ולהביא לנו את אחת העונות הטובות ביותר של סטארגייט SG1.

פורסם במקור באתר סטארגייט ישראל.