לזכרו של כריסטופר ריב – מאת subatoi

אם אדם אלמוני היה מת בגיל 52, לא היינו כותביםbald2 עליו.
גם אם אדם אלמוני, פגוע עמוד שדרה, היה מת בגיל 52, לא היינו כותבים עליו.
סביר להניח, שאם אדם, ששיחק את "סופרמן", היה מת בגיל 52 היינו כותבים עליו משהו. אבל לא היה הרבה מה לכתוב.
עוד סביר להניח, שאם אדם, ששיחק את "סופרמן" והיה פגוע עמוד שדרה, היה מת בגיל 52 היינו כותבים עליו, אבל עדיין לא היה הרבה מה.

אבל כריסטופר ריב לא היה סתם כל הנ"ל. הוא גם היה פעיל למען שכמותו.

לזכר כריסטופר ריב, שהלך לעולמו לפני ימים אחדים.

 

כריסטופר ריב הלך לעולמו, מספר שבועות בלבד אחרי יום הולדתו ה-52.
יש להניח שכבר שמעתם על זה. בכתבות המתפרסמות באתר זה אנו משתדלים לספר דברים שלא קראתם במקומות אחרים, בטח לא בעברית (כי אחרת, מה הטעם). זה קל מאוד כאשר מדובר בעניני "מסע בין כוכבים" כי האתרים הכותבים בנושא הם ספורים מאוד מאוד. אבל על כריסטופר ריב?sup2 מה עוד יש לומר שלא נכתב באתרים הגדולים, הרגילים, הפופולריים? מה יש לספר שלא נכתב בעיתונים ושלא נאמר במהדורות החדשות?
אז נשתדל בכל זאת. אבל רק בשביל הפרוטוקול, נספר על קצה המזלג את הדברים הנדושים. בטח כבר שמעתם שהוא נולד ב-52', שיחק בתיאטרון, אח"כ הגיע לטלויזיה (בין השאר אופרת סבון) ולקולנוע. "סופרמן" בשנת 78' (מרלון ברנדו, ששיחק את אביו של סופרמן, הלך לעולמו אף הוא לא מזמן), "סופרמן 2" בשנת 80', "סופרמן 3" בשנת 83', "סופרמן 4" בשנת 87'. הוא התחתן (עם בת-זוגתו השניה, עם הראשונה לא התחתן) ב-92', והיו לו בסך-הכל שלושה ילדים.
בטח קראתם שהוא לא היה שחקן מי יודע מה, שהוא לא הצליח מי יודע מה אחרי סופרמן, ששני הסרטים האחרונים של סופרמן היו זוועתיים. אנחנו לא נכנסים לזה (לא ממש מעניין אותנו). את כל זה תוכלו לקרוא (ובטח כבר קראתם) במקומות אחרים מפי כותבים אחרים, שמתיימרים קצת יותר להבין במשחק ובקולנוע.

היו שחקנים שגילמו את סופsupרמן לפני ואחרי ריב. קירק אלין בסדרה קצרת ימים מ-1948, ג'ורג' ריבס בשנות ה-50, דין קיין ב"לויס וקלארק" בשנות ה-90, וטום וולינג ב"סמולוויל" בימינו. למה דווקא ריב התקבע בדמיוננו בתור סופרמן? תשאלו פסיכולוגים וסוציולוגים. עובדה. הוא הפך להיות מזוהה יותר מכל עם הדמות החזקה, ה"סופר-גיבור" האולטימטיבי, האיש עם הגלימה, עם ה-S, עם הבגדים הצמודים, עם המשקפיים, עם כל מה שעושה את סופרמן- סופרמן.
לא מעטים מאיתנו זוכרים את ההפתעה כששמענו, אי-שם בשנת 95' שכריסטופר ריב, כריסטופר ריב ששיחק את סופרמן, סופרמן החזק והכל-יכול, נפל מסוסו. ולא רק נפל, אלא נפצע. ולא סתם נפצע, אלא ישאר משותק. דווקא הוא. דווקא סופרמן. נכון, הוא רק בן-אדם פשוט בסופו של דבר, אבל האירוניה היתה גדולה באופן מפלצתי. סופרמן (סופרמן!) משותק (משותק!).

"נפלתי רק מגובה של כמה עשרות סנטימטרים. אבל ריסקתי את החוליה הצווארית הראשונה כשנחתתי על הרף של המשוכה. החוליה השניה נשברה אף היא, אבל לא באופן נורא כל כך. נאבקתי על נשימתי כטובע. יתכן שכאשר סובבתי את הראש ונלחמתי כדי לשאוף אוויר, חתכו השברים של החוליה הראשונה והחלק השבור של החוליה השניה את חוט השדרה שלי. באותה נקודה הייתי, כפי הנראה, האויב הגרוע ביותר של עצמי."
                                                                                    (כריסטופר ריב, "עודני אני")

לא ברור בדיוק מה היה שם. וזה גם לא ממש משנה. הסוס עצר כי הוא ראה ארנב, כי הוא נבהל מהצללים או סתם כי הוא פחד מהמשוכה. אולי ריב בעצמו "שידר" משהו לא נכון לסוס שלו. לא ברור. ריב נפל ולא ניסה להגן על עצמו בנפילה, כי הידיים שלו הסתבכו ברסן. כאמור, זה לאbald ממש משנה.
הכל כבר נקבע ברגע הנפילה. עניין של מילימטרים במקום הפגיעה משפיע על התוצאות. בספר שריב כתב אחרי התאונה, הוא מתאר את חייו לאורך השנים, משפחתו, נקודות בקריירה, ואת כל מה שעבר עליו מאז התאונה. רוב הספר מתמקד ב"אחרי התאונה". ידוע לכולם כי ממש לאחר התאונה, כשהבין לאט לאט מה צפוי לו ובאיזה מצב הוא נמצא, הוא רצה להתאבד. מה שהציל אותו היה תמיכתה של רעייתו, והרצון להשאר עם הקרובים עליו, ביניהם בנו הצעיר, וויל, שהיה רק בן 3 בזמן התאונה.
מצבו לא היה פשוט. הוא היה מאושפז לא מעט זמן, ועבר טיפולים רבים כולל קבלת כמה תרופות שהיו ניסיוניות באותה עת. הוא גם שמע חוות דעת שונות, חיוביות ושליליות, על מצבו ועל העתיד הצפוי לו. בתור אדם שהיה רגיל, כמו כולנו, להיות עצמאי לחלוטין, עסק בספורט והיה בעל קריירה, הוא הרגיש חוסר אונים כאשר הבין שהוא תלוי באחרים בכל דבר אשר היה זקוק לו. הוא היה משותק מהצוואר ומטה, כך שלא יכול היה לעשות דבר. ריב היה זקוק לעזרה באוכל, היה זקוק לעזרה כשגירד לו באף ובפעמים הראשונות, פחד למוות מהמקלחת אשר ערכו לו. פשוט חשש לטבוע. באחת ממקרי החירום שעבר, הוא אף חווה חוויה חוץ גופית (אבל בלי האור הלבן), בה ראה את הצוות נאבק על חייו מלמעלה.
ריב, בספרו (שתורגם לעברית בהוצאת כנרת), נותן מבט לתוך מוחו של אדם מוגבל, מבט מתוך עיניו של אדם כזה. כל המאבקים והמכשולים שהוא צריך לעבור, כל המאמצים וההכנות שעליו לעשות. דרך לא פשוטה, שרובה אמנם פיזית, אך חלק לא מבוטל ממנה הוא פסיכולוגי. ניתן שם שיעור מאלף בקשר ל"מחשבות חיוביות", ל"לא לוותר" ול"התגייסות למען הכלל".
באחד משלבי הטיפול הראשוניים, לאחר חוות דעת לא חיובית שקיבל, הוא כתב:

"שוב צללתי לתהומות. הרגשתי אובדן נורא, בלבול, תחושה של גורל אכזר. הרוחות הרעות המשיכו לתקוף אותי – מחשבות של חוסר אונים, של ייאוש ושל תחושה שאני נתון בכתונת משוגעים ביחד עם הידיעה שאיני הארי הודיני ושאינני יכול להיחלץ מזה. המחשבות תקפו ביתר שאת… לעתים אפילו חשבתי שלא כדאי שאלך לשיקום. כדאי שפשוט יניחו אותי במקום כלשהו. אם מישהו ירצה לשוחח אתי, הוא ידע איפה למצוא אותי, משום שאחיה את ימי כשאני מביט מבעד לחלון."
                                                                                             (כריסטופר ריב, "עודני אני")

אך די מהר לאחר מכן, בשל תמיכת הסביבה, ו-400,000 המכתבים שקיבל מרחבי העולם (רובם, כמובן, מאנשים שלא הכיר) שהביעו אף הם תמיכה, דעתו ומחשבותיו החלו להשתנות. זה לא היה קל, אבל זה התחיל:

"…לאט לאט התחלתי לעלות שוב אל פני המים, כפי שאדם עולה מצלילה במים עמוקים. בהדרגה הפסקתי לתמוה אילו חיים יש לי, והתחלתי לשקול אילו חיים אני ליכול יצור לעצמי. האם ישנה דרך שבה אוכל אולי להועיל לאנשים אחרים במצבי? האם ישנה דרך לשוב ולהיות יצירתי? דרך- לשוב לעבודה? מעל הכל, האם ישנה דרך להיות קיים שוב עבור דנה, עבור וויל ועבור מתיו ואלכסנדרה, להיות שוב בעל ואב? שום תשובה לא באה, אבל עצם העלאת השאלה היתה לעזר."
                                                                                            (כריסטופר ריב, "עודני אני")

ריב מצא לעצמו ייעוד כדי שיוכל להמשיך. במהלך הזמן הרבה בו שכב בלי הרבה מה לעשות, הוא קרא חומר רב על פציעתו, והתעניין במחקרים שנערכו באותה תקופה. הוא מספר בספר על דרכי מחקר שונות שנבחנו אז (ונבחנות היום), חלקן יותר מעוררות תקווה, חלקן פחות, אחת מהחוקרות המובילות אותה הוא מזכיר היא פרופ' מיכל שוורץ, ממכון וויצמן שלנו, אותה אף ביקר כשהגיע לארץ בחודש יולי בשנה שעברה. לכל המחקרים היה משותף דבר אחד. דבר שמשותף לכל מחקר רפואי אחר בימינו- הצורך במימון:

"תמיד הייתי אדם מעשי, ומעולם לא נטיתי לבזבז את זמני בנהירה אחרי חלומות או מטרות ערטילאיות. בסוף שנת 1995 השתכנעתי סופית שפילוס הדרך לריפוי הוא מציאותי ואיננו אופטימיות גרידא. כמו כן התבהר לי היטב שמדענים כמו מרטין שוואב ווייס יונג (מדענים העובדים בתחום, subatoi) זקוקים לסיוע פיננסי מוצק, כדי להתקדם מהר ככל האפשר. נזכרתי במימרה הנושנה ש"זמן הוא כסף". במחקר המדעי- כסף הוא זמן. החלטתי שלטובת כולנו, כל נפגעי עמוד השדרה, אעשה כל שביכולתי כדי לאפשר לחוקרי העל בתחום לעסוק במחקריהם במעבדות שלהם, במקום להתרוצץ בין הארגונים והקרנות למיניהם בחיפושים אחר מימון."
                                                                                              (כריסטופר ריב, "עודני אני")

לא קל לאדם במצבו של ריב לצאת מביתו, על אחת כמה וכמה להסתובב ברחבי מדינתו וברחבי העולם. הוא מספר שם על lectureההכנות הלוגיסטיות (כלי רכב מתאימים ונוחים), הרפואיות (ציוד רפואי מתאים שילווה אותו, ציוד חירום, אנשי צוות רפואי שיסייעו בדרך ובמקרה חירום) והאישיות (חשש מהופעה בפני קהל, בתחילה, וחשש שגופו יבגוד בו באמצע האירוע, כך שיקרה לו משהו במהלך הופעתו על הבמה, לפני מאות/אלפי/מיליוני/מיליארדי הצופים). אך בכל זאת, הוא החליט להתגייס להופעות כאלה ואחרות, למען גיוס כספים למחקר בהרצאות בפורומים שונים, או סתם הופעות למען הגברת המודעות לפציעות בעמוד השדרה. כיום חלק מנושאי המחקר (לדוג' תאי גזע) נמצאים בדיון ציבורי בארה"ב ואף אחד הנושאים שבמחלוקת בין המועמדים לנשיאות, הנשיא ג'ורג' בוש והסנאטור ג'ון קרי.
ריב הופיע בפני ועדות פדרליות שונות, בטקס האוסקר בשנת 96', באולימפיאדת הנכים באטלנטה באותה שנה, בטקס הטוני בשנת 2003, ובאירועים רבים נוספים. וגם הסתובב בעולם- כאמור, בחודש יולי 2003, הגיע לארץ ונפגש עם נכים וחוקרים בארץ (קישורים לסיקור ביקורו בארץ- בסוף הכתבה).
כמו אנשי ציבור אחרים (וכבר הזכרנו בעבר את רונלד רייגן ,מייקל ג'יי פוקס, מוחמד עלי וצ'רלטון הסטון) הוא העדיף לא להשאר בבור אליו נפל ממרומי כוכבותו, אלא להשתמש במעמדו ובפרסומו בתור מנוף, ולנצל את המצב אליו נקלע כמה שאפשר, למען חקר הנושא הקרוב לליבו (תרתי משמע). והוא הצליח. באירועים שארגן גויסו כספים רבים, שהוזרמו לגופי מחקר שונים בעולם. עצם הופעתו בתקשורת מדי פעם מעלה את המודעות לעצם קיומם של פצועי עמוד שדרה, ופצועים וחולים אחרים בכלל. דבר שלא היה קורה בקלות אלמלא אובייקט אותה הכתבה היה כריסטופר ריב (סופרמן במיל.).
הערצה התחלפה בהערצה, מעריצים התחלפו במעריצים, ובמקום אנשים שהעריצו אותו בשל הסרטים שעשה, בשל החליפה שלבש ובשל המקומות אליהם הגיע בתור סופרמן, היו אנשים שהעריצו אותו בשל המעשים שעשה, בשל המאמצים שעשה כדי להתקדם במצבו ובשל המקומות אליהם הגיע בתור כריסטופר ריב. הוא זכה לכבוד רב בקהילת החוקרים. גם כי הם היו זקוקים לו נואשות לגיוס תרומות, וגם כי הם העריכו אותו על מאמציו.

במקביל ל"עסקי התרומות" שלו, ריב רצה מאוד גם לחזור לעבודתו- בתחום הבידור. תוך מאמצים לוגיסטיים גsmallדולים, הוא ביים כמה סרטים ואף שיחק. אחד מהם הוא עיבוד מחודש לסרטו של אלפרד היצ'קוק "חלון אחורי", בו אדם היושב בכסא גלגלים עם גבס ברגלו מפענח פשע דרך חלון דירתו. ריב עשה את אותו תפקיד, רק ללא הגבס. הסרט משודר מדי פעם בערוץ "הולמרק". השנה ובשנה שעברה הוא אף עשה שתי הופעות אורח בסדרה "סמולוויל", שכאמור מגוללת את עלילותיו של קלארק קנט בצעירותו. הוא גילם שם את דמותו של מדען נכה שעוזר לקלארק הצעיר להבין דברים לגבי עצמו, וזה היה מעין מפגש פסגה בין שני דורות שונים של סופרמן (סמולוויל משודרת בימים אלה בימי חמישי בערוץ סטארוורלד, עונה ראשונה).
לא מעטים מאיתנו זוכרים את הפעמים שראינו אותו מדבר בטלויזיה. אותן פנים אבל קצת שונות, והוא מדבר בקול חנוק קצת, צרוד קצת, חסר-צבע קצת. ומדי פעם, הוא עוצר וניתן לשמוע את האוויר שמוכנס לריאותיו באופן אוטומטי, גם אם סיים את המשפט, וגם אם היה באמצע אחת המילים.
ריב הבטיח (לעצמו ולעולם) שהוא יחזור ללכת עד גיל 50. הוא באמת האמין בזה. הוא הצליח להזיז את כתפיו, לנשוםreeve בכוחות עצמו לפרקי זמן מתארכים ובשלב מסוים אף הצליח להרים את ידו. זה לא הגיע לו בקלות. מי שראה כתבות עליו בטלויזיה, ראה את המכשירים המסובכים שהיה עובד איתם החל ממיטות מסתובבות וכלה בהליכונים משוכללים עם רצועות מיוחדות. כל הציוד הזה עולה הרבה מאוד כסף, שחלקו הגיע מהונו העצמי של ריב, חלק הגיע מתרומות של חבריו וחלקו הגיע מתרומות של אנשים או חברות שונות. ניתן לחשוב על זה כאי-צדק מכיוון שאדם נכה "רגיל" לא היה מקבל את כל התמיכה הרפואית הזו ורוב הסיכויים שלכן גם לא היה מגיע להישגים הרפואיים שאליהם הגיע ריב. גם אם היה לאדם אחר כסף כמו שהיה לריב, הוא לא היה מקבל דברים שקיבל ריב מתוקף היותו כוכב.
אבל, צריך להסתכל על זה אחרת. אם ריב היה מסתגר בביתו ונהנה מכל מה שקיבל, זה אכן לא היה בסדר. אבל ריב יצא החוצה כל הזמן, הסתובב בארצו ובשאר העולם, הכניס מצלמות אליו הביתה לא פעם, כדי שיתעדו את הטיפולים שעבר. לעיתים הם היו משפילים ביותר לאדם בריא (ריב תלוי ברצועות מעל הליכון, ואנשים מסביבו דוחפים אותו מטה, כלפי ההליכון, כדי שרגליו "יעבדו" וששריריו לא יתנוונו), ויש להניח שלא נהנה מהחדירה לפרטיותו. אבל הוא ניצל את כל מה שהיה לו כדי להגביר את המודעות לנכים בכלל ולפגועי עמוד שדרה בפרט.
הוא הוכיח שאנשים נכים יכולים להבריא (במידה זו או אחרת), אם רק יינתן להם הטיפול המתאים (הכרוך, לצערנו, בכסף המתאים). אולי הוא הזיז משהו בנידון, אולי לא, אבל זה נותן חומר למחשבה. העולם הביט בו בתור "כריסטופר ריב שהפך לנכה", אך צריך להביט בו פשוט בתור "נכה"- האנשים שהחברה לעתים קרובות מתעלמת מהם ומסיטה את מבטה. ריב גם הראה לציבור שגם אדם נכה יכול ליצור ולתרום לסביבה. הוא הצליח, עם כל מגבלותיו, לתרום לחברה, הוא שיחק בסרטים, ביים סרטים, ועשה מה שיוצר אחר יכול לעשות. עובדה. ושוב העלה כחומר למחשבה את התהייה- האם אנשים נכים היו תורמים יותר לחברה, לו החברה היתה נותנת להם לתרום ונותנת להם את האמצעים לעשות זאת.

כריסטופר ריב הלך לעולמו ב-10.10 מדום לב, אחרי זיהום בדם. לאחרונה היה מאושפז מספר שבועות בשל פצעי לחץ, סיבוך נפוץ אצל אנשים משותקים, כאשר הם נמצאים באותן תנוחות במשך זמן רב.

star

בחזרה לסופרמן.
אם עניין אתכם לדעת מה הוא חשב: על הסרט השני אמר "היה הטוב בסדרה", על הסרט השלישי אמר שהוא אהב בו רק את החלק בו "סופרמן" מנסה להרוג את קלארק קנט בתאונה במגרש גרוטאות. "כל השאר מתוך סופרמן 3 הוא, לדעתי, טעות.
"על סופרמן 4 מוטב שלא ארחיב את הדיבור כלל."

על אחד מימי הצילומים של הסרט הראשון, באמצע רחוב בניו-יורק:

"נתיב המעוף שלי עבר לאורך החלונות של הקומה השביעית של בניין דירות. לבשתי את בגדי הרחוב שלי עם הרתמה המעופפת ושערי היה עשוי בסגנון סופרמן, כשאני מעופף שוב ושוב לאורך החלונות. בסביבות השעה חמש פתח ילד כבן שבע את החלון בחדרו וקרא, "היי, סופרמן, מה שלומך?"
"כשעה מאוחר יותר היינו עדיין בחזרות, והפעם הייתי בלבוש המלא של סופרמן. כשעברתי שוב לידו תוך כדי מעוף, הוא קרא "היי, סופרמן, אמא אומרת שתיכנס. אנחנו אוכלים ספגטי!" הודיתי לו, אבל אמרתי שיש לי עוד עבודה לעשות. בשעה שמונה בערך, עדיין הייתי בחזרות לצילומים… כאשר החבר הצעיר שלי פתח שוב את החלון ואמר, "היי, סופרמן, ת'זהר. אני צריך לעשות ת'שיעורים שלי." לבסוף התחלנו לצלם. צילום אחר צילום, הילד הביט בכל פעם כלפי מעלה משולחן הכתיבה שלו ונפנף אלי בידו, בעוד אני מרחף באוויר… בשעה אחת עשרה עדיין היינו בצילומים… החלון נפתח בפעם האחרונה. "סופרמן, ני'צריך ללכת לישון. להת'!" אני משער שמנקודת מבטו, היה זה בשבילו סתם יום של חול, רגיל בהחלט במטרופוליס."
                                                                                              (כריסטופר ריב, "עודני אני")

לילה טוב, סופרמן. לילה טוב, כריסטופר ריב.

sup4

קישורים

על כריסטופר ריב, מתוך "היומן האופטימי" של רונן פורת ב-YNET.
אתר הקרן שהקים כריסטופר ריב, בו ניתן לשלוח תנחומים למשפחה ו/או לתרום.

"עודני אני"/כריסטופר ריב (בחנות לדוגמה)
הספר השני של ריב, באנגלית בלבד

כריסטופר ריב ב-IMDB

פרקי "סמולוויל" עם ריב:bw
Rosetta, עונה 2
Legacy, עונה 3

כריסטופר ריב בארץ
YNET
וואלה!

כריסטופר ריב מת מדום לב
וואלה!
E!
YNET 1
YNET 2

2 מחשבות על “לזכרו של כריסטופר ריב – מאת subatoi

  1. פינגבק: כוכבים בשמים – אלה שאינם עוד עימנו | סטארבייס972

  2. פינגבק: אייקון 2012, וורפ, הולודק, סטיוארט, רנגיידז, STID, כריסטופר ריב, אנדוור וחפר | סטארבייס972 | The Last Outpost

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.