וויל וויטון החל פחות או יותר את הקריירה כווסלי קראשר ב"הדור הבא" והפך ברבות הימים לאושיה גיקית ואינטרנטית. ביום פטירתו של לאונרד נימוי פרסם וויטון בבלוג שלו רשומה מרגשת שמתארת בחלקה מה שרבים מאיתנו חשו. ניצלנו את ההרשאה שנתן לפרסם את הדברים במקומות אחרים, וביקשנו מענבל שגיב-נקדימון לתרגם עבורכם את דבריו המרגשים.
הנה הם, במלאת חודש לפטירתו של נימוי:
~
בדרך כלל אני די רהוט. נכון לעכשיו אני לא במיטבי. הסיבות, אני מקווה, ברורות מאליהן. בכל זאת אנסה כמיטב יכולתי לזכור אדם שהעניק לחיי יותר משידע אי פעם.

לא זכיתי להכיר את לאונרד נימוי כפי שחברי לצוות זכו, כך שאני לא יכול לזכור אותו אישית, כמוהם. לא הכרתי את לאונרד כחבר, אפילו לא כעמית לעבודה. אני לא יכול לספר איך היה מחוץ לאתר הצילומים, כי לא יצא לי לשהות בחברתו מחוץ לצילומים. למעשה, עד שהוא הגיע לעבוד ב"דור הבא", הדמות שלי כבר יצאה לחקור מישורי קיום אחרים, ואני הייתי ילד בן תשע-עשרה שהסתובב לו וניסה להבין מה הוא אמור לעשות עם שאר חייו.

כשאתה חלק ממשפחת "מסע בין כוכבים" – וזה מה שהיא, בהיבטים נהדרים ומסובכים, כמו כל המשפחות – אתה חלק מקבוצה קטנה ומיוחדת מאוד, שבה החדשות עוברות במהירות. אמנם לא יצא לי אף פעם להיות קרוב ללאונרד, אבל ידעתי שהוא אדם נפלא ומקסים, כי אלה הדברים היחידים שסיפרו עליו. אני מרגיש שלא הרווחתי את הזכות לשאת הספד עליו, אבל הרבה אנשים מבקשים ממני לעשות זאת, אז אם תעניקו לי כמה דקות מזמנכם, אני רוצה לנסות כמיטב יכולתי לזכור את לאונרד כפי שרבים מאיתנו זוכרים אותו היום: בתור השחקן שגילם דמות שהייתה לה חשיבות עמוקה לחיי כולנו, כי כל מי שצפה ב"מסע בין כוכבים" ואהב את הסדרה הוא חלק מהמשפחה המורחבת שלנו.

כשהייתי ילד, הרבה לפני שלבשתי את הסוודרים של ווסלי קרשר או הטסתי את האנטרפרייז, אהבתי את "מסע בין כוכבים". צפיתי בה המון בטלוויזיה שחור-לבן שהייתה לנו, וכשהילדים האחרים בבית הספר רצו לעשות בגן השעשועים משחקים לפי התוכניות CHiPs או "צוות לעניין", אני רציתי להפוך את מתקני הטיפוס לאנטרפרייז. במקרים הנדירים שבהם הייתי משכנע את חברי לכיתה שאנחנו יוצאים בעוז אל עולמות חדשים בהפסקת האוכל, אחד המקובלים היה תובע לעצמו את התפקיד של קפטן קירק, ואני תמיד הייתי מקבל עלי בשמחה את תפקידו של מר ספוק.

הייתי קטן מדי, לא הבנתי אז למה, אבל כשהתבגרתי ונזכרתי בשנים ההן, הסיבה התבררה: הזדהיתי עם ספוק כי הוא היה מוזר, ושכלתני, והוא היה שונה מכולם. הוא היה בדיוק כמוני, אבל הדברים שהפכו אותי למטרה ללעג בגן השעשועים הפכו אותו לחבר חיוני ורב-ערך בצוות הספינה. בדרכים שלא הייתי מסוגל לבטא בזמנו, רציתי להיות מר ספוק כי בתפקיד הזה יכולתי להיות אני-עצמי – שקט, חובב ספרים, זר לאנשים שסביבי – וזה לא היה מוזר. זה היה מגניב.

כשליהקו אותי לתפקיד ווסלי קרשר, והפכתי להיות חלק ממשפחת "מסע בין כוכבים", אחד הדברים הראשונים שהתלהבתי מהם היה הפגישה עם מר ספוק, ועם השחקן שגילם אותו. זה לא ממש קרה, כך שלא זכיתי להכיר את האיש שמאחורי האוזניים והגבות והדמות שהייתה משמעותית כל כך לגבי. אבל כפי שכתבתי בטוויטר הבוקר, אנחנו ב"דור הבא" עמדנו על כתפיו, וזכינו לחקור יקום שלא היה קיים אלמלא הוא. פגשתי אלפי אנשים בעשור האחרון שסיפרו לי שלווסלי קרשר הייתה אותה חשיבות מבחינתם כפי שהייתה למר ספוק מבחינתי, ועל כך אני אסיר תודה לעד לכל מי שהיה חלק מ"מסע בין כוכבים" לפני, כולל לאונרד.

בזכות מר ספוק אני יכולתי להיות הילד המשונה שבסופו של דבר גדל להיות מבוגר קצת פחות משונה, אבל לאונרד נימוי הוא שהפיח חיים במר ספוק, והוא שאיפשר את קיומה של "מסע בין כוכבים" – ושל כל סדרת מדע בדיוני טלוויזיונית מאז 1966.

תודה, לאונרד, שבזכותך היה בסדר להיות כמוני, ושאיפשרת לי לחקור עולמות חדשים אמיצים, וללכת בעוז למקום שאליו הלכת אתה לפני. הלוואי שהייתי מכיר אותך כפי שהכירו אותך אחרים רבים כל כך, כי כולם אומרים שהיית מגניב ונפלא כפי שקיוויתי שתהיה. נוח בשלום על משכבך, אדוני.

~~~~~~~
מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון