For the English version – please scroll down

 

קריסטין מ. סמית', ארצות-הברית
מחברת "דפורסט קלי: אסופת זכרונות"
במיוחד לאתר סטארבייס972 בישראל
חלק מפרויקט ה-40, 8.8.2006

לפני כמעט 40 שנה, ב-8 בספטמבר 1966, התיישבתי למול מקלט טלויזיה שחור לבן ולראשונה שמעתי את התורה ההרפתקנית הבאה: "החלל – הגבול האחרון. אלו הם מסעותיה של ספינת החלל אנטרפרייז. משימתה בת חמש השנים: לחקור עולמות חדשים ומוזרים, לחפש חיים חדשים ותרבויות חדשות. להרחיק באומץ למקום בו אדם לא היה".

מה שלא ידעתי, בערב זה, היה שהעולם השחור-לבן שלי עומד להתפתח לעולם מלא טכניקולור וש-40 שנה מאוחר יותר אסתכל על אותו תאריך כאחד המשמעותיים ביותר בחיי.
מה תוכנית טלויזיה זו עשתה לי ובשבילי? זו שאלתכם אליי. בכדי להבין לחלוטין מה משמעותה של "מסע בין כוכבים" לאנשים מהדור שלי (היינו אז בני עשרה), אנו צריכים לביים "פלאש בק" קצר לעשור הווכחני בו עלתה הסדרה לשידור לראשונה:

"מסע בין כוכבים" הגיעה באמצע שנות ה-60, כאשר היה נראה שארצות הברית עמדה "להיפרם" הודות למבוכה מובהקת שנוצרה כתוצאה מאי צדק גזעני, מלחמת ויאטנם ועוד אי אילו מקרי חולי חברתי רבים מספור. הנשיא קנדי נרצח זה לא מכבר, היינו מסובכים במלחמה מעוררת מחלוקת בויאטנם וממש באמצע שידורה הראשון של הסדרה (ב-1968) סבלנו מהתנקשויות נוספות ברוברט קנדי, אחיו של הנשיא שנרצח (אז המועמד לנשיאות) ובמרטין לותר קינג ג'וניור, תקוותם האמיתית והיחידה של השחורים לסיום שקט של מאבקם לשיוויון זכויות וצדק אשר התקיים יותר ממאה.

לתוך סיר לחץ מסויט זה נכנסה סדרת המדע בדיוני של ג'ין רודנברי שבה צוות רב-גזעים, רב-לאומים ורב-תרבויות. הצוות הכיל לא רק בני אנוש, אלא גם וולקני עם אזניים מחודדות ודם ירוק אשר נראה לעולם כולו כשטן בהתגלמותו, אלא שהוא לא היה כך. שלא כמו השטן, הוא היה משולל כל אגו – כך שלא יכולת להשחית את ה"בחור", או אפילו לדחוק בו יותר מדי. (ד"ר מקוי כמעט הצליח פעם או פעמיים לעשות כן, אך אף אחד חוץ ממנו לא הצליח J). לא יכולת אפילו להסביר לו מדוע רגשות הם דבר כה מוערך אצל בני אנוש. כל שספוק ראה שהרגשות עשו במאה ה-23, היה מה שהם עשו במאה ה-20 ל"ציביליזציה" שלנו: כמעט קרעו לגזרים כל עצב שעוד היה קיים בנו!

הסדרה של ג'ין רודנברי לקחה את החולשות שלנו והציגה אותן בעולמות אחרים, וכך הראתה לנו את שלא יכולנו לראות – או שלא רצינו להכיר – בעודנו "עומדים על שלנו" מול האחר בכדור הארץ. היה פרק אחד שבו גזע שחור בצד ימין ולבן בצד שמאל היה במלחמת חורמה עם גזע שבו היו שחורים ולבנים בצד "הלא נכון" של גופם! ראינו אנשים מצוות האנטרפרייז בעלי התנהגות גזענית כנגד ספוק. היה זה נכון להיות בכל גון שתהיה כל עוד אתה בן אנוש (והנה לכם צעד בכיוון הנכון!), אך לא היה זה נכון להיות כל דבר חוץ מבן אנוש. בפרק אחר, ראינו את השפעות שני כוחות-על המנסים להנדס מאזן כוחות בין שני צדדים אויבים – על ידי כך שנתנו להם, כמו שכקפטן קירק קרא לזה, סיכוי קלוש להשרדות רק בכדי לגלות את האנושיות של הצד השני ואולי להגיע להחלטה אחרת שאינה כוללת הריגת משפחותיהם של הצד השני; בעוד שמקוי טען שכל זה רק ייצור אלמנות, יתומים וקדושים מעונים אשר חייהם יינקמו במירוץ אינסופי אל עבר חיסול הדדי צפוי מראש. שני הצדדים צדקו, ושניהם טעו. אנחנו עדיין נאבקים בבעיה זו כיום!

40 שנה אחרי, ועדיין יש לפנינו כברת דרך, אך אנחנו עדיין כאן! "מסע בין כוכבים" נתנה לנו תקווה, אז וגם היום – תקווה שיום אחד כל אנשי העולם יהיו מאוחדים לחקר משותף ושליו של החלל (ורדיפה אחר חלומות אחרים) במקום לבהות אחד בשני דרך קנה רובה; תקווה בה אנשים יבינו שאנו חולקים את אותה מערכת אקולוגית קטנה ושברירית ושלכולנו אותם צרכים בסיסיים: מים, אוכל, אויר, אדמה ורצון אינסטינקטיבי להשמע ולהיות מובנים, להאהב, להרגיש בטוחים; יש בנו את הרצון שיחגגו לנו ולא רק שיסבלו אותנו.

מאז 1968, היתה לי סיבה נוספת לאהוב את "מסע בין כוכבים". פגשתי את דפורסט קלי שהיה – בזמננו – טיפוס נדיר, טיפוס שג'ין רודנברי חזה שאולי נהיה לאחר שנצליח סוף סוף להשתלט על האגו שלנו ונתחיל לחיות לא רק למען עצמנו, שבטינו והאומות שלנו, אלא למען רווחתו של כל אחד אחר העולה במוחנו. (שאיפה גבוהה, ללא ספק)

בטקס האזכרה שארגנה פארמאונט לזכרו של די (דפורסט קלי), דרך הדמעות הצלחתי להגיד: "לדעתי, דפורסט קלי היה סוג האדם שהיה במוחו של אלוהים כשהוא ברא את אדם. לו העולם הנוראי הזה היה מאוכלס בעוד תואמי דפורסט קלי, הוא היה גן-העדן שכולנו מייחלים לו".

אני עדיין מרגישה כך היום. הכרתי את האיש היטב במשך עשורים ואף פעם לא חשתי דבר מעבר לאהבתו האדירה לאנשים, בעלי-חיים ואלוהים. ומעריציו כמעט תמיד נתנו את אותה ההרגשה מצידם.

בנוסף, כמות החברים לחיים שהכרתי עקב היותי מעריצת "מסע בין כוכבים"/דפורסט קלי הוא עצום. אתיקת "מסע בין כוכבים" נטעה בחיי אהבה קבועה לאנשים רבים אשר לא הייתי מכירה בשום דרך אחרת, וכן אהבה לאנשים מכל העולם שכנראה לעולם לא אכיר. חשבון הבנק הרגשי שנוצר כתוצאה ממורשת הסדרה תפח בכזו ריבית משולבת שאפילו טרוריסטים לא יכולים להביא אותו, או את התקווה שהסדרה נתנה לי לשלום עולמי, לידי פשיטת רגל. עודי מאמינה בפוטנציאל האנושות "לחיות ארוכות ולשגשג" (ירמיהו כ"ט, י"א, בתרגום לוולקנית חדשה 🙂 ) למרות השוני שבנו. יש בינינו יותר מן המשותף מאשר המפריד ביננו. אני מאמינה שיום אחד האהבה תנצח – וכמה שיותר מוקדם, כך יותר טוב.
אלוהים יברך אתכם ביד נדיבה! לחיים!

STAR TREK AND ME…
Kristine M Smith, United States
author of DeFOREST KELLEY: A HARVEST OF MEMORIES
EXCLUSIVELY FOR STARBASE972'S STAR TREK WEBSITE IN ISRAEL

Forty years ago on September 8 1966, I sat in front of a black and white television set and for the first time heard the adventurous creed, "SPACE, THE FINAL FRONTIER. THESE ARE THE VOYAGES OF THE STARSHIP ENTERPRISE. ITS FIVE-YEAR MISSION: TO EXPLORE STRANGE NEW WORLDS, TO SEEK OUT NEW LIFE AND NEW CIVILIZATIONS, TO BOLDLY GO WHERE NO MAN HAS GONE BEFORE."

Little did I know that evening that my black and white world was about to spring into full-blown Technicolor and that 40 years later I would be looking back on that date as being among the most significant in my life.

What has this television show done to me and for me? That's your question to us. To fully understand what STAR TREK meant to the people of my generation (we were teenagers at the time), we need to stage a brief flashback to the contentious decade in which the series premiered:

STAR TREK arrived in the mid-60's, when it looked like the United States was very close to coming apart at the seams thanks to downright embarrassing racial injustices, the Vietnam War, and various other societal ills too numerous to mention. We had not long before suffered the assassination of President Kennedy, we were embroiled in a divisive Vietnam War; and, in the midst of the series' first run (in 1968) we suffered the additional assassinations of the slain President's brother Robert Kennedy (then a candidate for President) and of Martin Luther King Jr., the blacks' only real hope for a peaceful end to a battle for equal opportunity and justice that had worn on for more than a century.

Into this nightmare of a pressure cooker stepped Gene Roddenberry's science fiction series STAR TREK, with a multi-racial, multinational and multicultural crew, not only of humans but even a pointy-eared, green-blooded Vulcan who looked for all the world like the very devil himself – except that he wasn't. Unlike Satan, he was devoid of ego – so you couldn't corrupt the fellow, or even goad him much. (Dr. McCoy almost managed it a time or two, but no one else even came close J) You also couldn't explain to him why emotion was so highly valued by humans. All Spock had seen emotions do in the 23rd century was the same thing they were doing to our so-called civilization in the 20th: rip the few nerves we still had nearly to shreds!

Gene Roddenberry's series took our foibles and played them out on other planets, showing us what we couldn't see — or wouldn't face — as we stood on earth "holding our ground" against each other. In one episode, we saw a race of people black on the right side and white on the left in a battle to the death with a race that was black and white on the "wrong" sides of their body! We saw Enterprise crewmen with racist attitudes against Spock. It was all right to be any shade of human (now, there was a step in the right direction!), but it was not all right to be other-than-human. In another episode, we were shown the effects of two superpowers orchestrating a balance of power to opposite sides in a war – giving them what Captain Kirk called a fighting chance to survive long enough to discover each other's humanity and perhaps to make another choice that did not involve killing each other's families; while McCoy argued that all it did was create widows, orphans and martyrs whose lives would be avenged in a never-ending race toward completely predictable mutual annihilation. And both men were right, and both were wrong. We are still wrestling with that one!

Forty years later we still have a long way to go, but we're still here! STAR TREK gave us hope back then, and still does – hope that one day all the world's people will be united in peaceful, cooperative space exploration (and other pursuits) instead of staring at each other through the barrel of a gun; hope that people will realize we share a very small, fragile ecosystem and that we all have the same basic needs: water, food, air, land, and an instinctive need to be heard and understood, to be loved, to feel safe; and a desire to be celebrated, not just tolerated.

Starting in 1968 I had additional reasons to love STAR TREK. I met DeForest Kelley who was — in our own time – that rarest of human types, the type Gene Roddenberry envisioned we may become after our egos have at last been tamed and we begin to live not just for ourselves and for our own tribes and nations, but with the wellbeing of all others in mind. (A tall order, for sure.)

At Paramount's memorial service for De, I managed to utter through tears, "In my opinion, DeForest Kelley was the kind of man God had in mind when He created Adam. If this sad old world was more heavily populated with DeForest Kelley types, it would be the paradise we all wish it was."

I still feel that way. I knew the man well for decades and not once did I sense in him anything other than an immense love for people, animals and God. And his fans nearly always exude the same kind of disposition.

Additionally, the lifelong friends I have made as the result of being a STAR TREK/DeForest Kelley fan are legion. The ethic of STAR TREK sowed into my life an abiding love for a lot of people I would not otherwise have met, as well as a love for a lot of people I may never meet from all over the world. The emotional bank account from this series' legacy has by now grown at such a compounded rate of interest that not even terrorists will ever bankrupt it or the hope it has given me for a world at peace. I continue to believe in the potential of mankind to "live long and prosper" (Jeremiah 29:11 New Vulcan Translation 🙂 ) despite our differences. We all have much more in common than we have that divides us. I believe that love will win the day – and the sooner, the better.

May God richly bless you all! L'Chaim!