המתנגדים – חלק ב'

מאת רותם ענבר / פאנזין 9

וכך התחלתי לחיות בקרבם. אט-אט התרגלתי לכל אורחות החיים שהיו שגורות בקרבם, כגון דיבור, אכילת אוכל טבעי בלבד (להפתעתי הרבה, לא רק שלא היו המתנגדים קניבלים אלא אף לא אכלו חיות כלל) וכמובן – ניתוק מוחלט ממחשבים תוך התחברות לטבע. עלי להודות שהיו רגעים בהם ממש נהניתי מכל זה, למרות שחזרתי והזכרתי לעצמי שהייתי יכולה להעלות מצב כזה במחשב והוא ודאי היה נותן לי את כל התוצאות ואת כל המגרעות של תנאים אלה. רמת הניקיון היתה גם היא גבוהה מאוד – המתנגדים התרחצו כל יום במימי הנחל הצלולים, אכלו רק מכלים נקיים ורק דברים שלא היו מזוהמים, ובין לבין העבירו את הזמן בפעילויות שונות. הפעילויות כללו בין השאר ציורים (בהם נאלצתי להשתתף מתוקף הצגת עצמי כציירת, למרות ששנאתי את זה), משחקים וסתם דיבורים.

במהלך הזמן גיליתי שזה יכול להיות מאוד נחמד, כל עניין הדיבורים ואפילו הציור כבר לא נורא כשהיה. התחלתי כבר לחשוש שאיהפך לאחת מהם, היות וחברתם דווקא די נעמה לי. אפילו היה שם מישהו, גבר אחד, שדי מצא-חן בעיני… הוא היה שונה מכולם והיה לו מראה כזה… מיוחד… לעולם לא הבנתי מה פירוש המושג "יפה", שכן לא נהגו להעביר תמונות של אנשים דרך המחשב (היו כאלה שרצו, אבל לישויות היו בעיות עם זה אז הפסקנו כולנו כליל). כך או כך, מספר האנשים שאי-פעם ראיתי היה מצומצם – רק משפחתי והאנשים שגרים בסביבה הקרובה אלי, אותם פגשתי כשהלכתי, למשל, לקנות אוכל (מפחד שהאנשים יתנוונו או יתמכרו למחשב יצא חוק שאין לעשות משלוחי-אוכל לבתים ואלה העוברים על החוק צפויים היו לקנסות כבדים. לכן, כל אימת שנגמרו המוצרים היה על האנשים ללכת בכוחות עצמם למרכול ולקנות את האוכל בעצמם גם כן. אני אישית מאוד אהבתי את הטיולים הקטנים, בעיקר משום שאז היתה לי הזדמנות נדירה, יקרה מפז, לפגוש אנשים שונים, וגם משום שדי אהבתי את המחשב של המרכול).

מה שבטוח, אנשים רבים בחיי לא ראיתי, וודאי לא כאלה שיש בהם משהו מיוחד. אני לא יודעת איך בדיוק להגדיר את אותו האחד, אבל כל אימת שהסתכלתי עליו היה הדבר נותן לי תחושה נעימה ומשובב את נפשי. כדי לתרץ את הסתכלויותיי הרבות עליו ניגשתי לדבר איתו (יש להם, למתנגדים, איזשהו מנהג משונה, לפיו באם מדברים עם אדם כלשהו יש להביט לעברו, ממש עליו, אחרת נחשב הדבר לחוסר נימוס). על כן, דיברתי איתו הרבה, והתחלנו ממש לחבב אחד את השנייה (ולהיפך). לאחר זמן-מה שביליתי במחיצתו התעורר בי מין צורך מוזר כזה שלעולם לא היה בי – צורך להרגיש מגע, ולא מגע של מחשב אלא מגע של אדם ולא סתם אדם אלא האדם המסוים הזה. ביצעתי איתו מעין טקס, שלימים נודע לי ששמו "נשיקה". אתם יודעים, כמו מה שכתוב בספרים… זאת אם אתם קוראים ספרים, כמובן. כך או כך, חוויתי איתו נשיקה, מה שגרם לי לבלבול רב, מסיבה שלא הצלחתי לעמוד על פישרה. עוד אני תוהה בקשר למעשה זה שלי, בא אלי שליח מאת אדם מסויים שקרא לי. באתי אליו. היה זה אדם זקן, המנהיג של החבורה, שלפי הידוע לי נולד ואף התבגר לפני עידן המחשבים, ובניגוד להוריי לא היו לא ילדים מספיק מוכשרים וחכמים שיכלו להניא אותו מכל העניין הזה של "אהבת הטבע". באתי אליו בסקרנות גדולה לשמוע מה בפיו.

"שמעי", אמר הוא לי, "הרוצה את לשמוע סיפור?" ומכיוון שמאז ומתמיד אהבתי סיפורים – מה גם שהוא לא נראה כמי שהתכוון לקבל סירוב, דהיינו – ששאל שאלה זו רק לעצם השאלה (טיפשי להפליא, לדעתי, אבל כך היה נהוג) – הנהנתי בראשי לחיוב. "על מה תספר לי", תהיתי, "על העולם שהיה לפני עידן המחשב, העולם הטוב והיפה?" (משפטים כגון אלה גרמו לי שאט-נפש, אך המטרה מצדיקה וכולי).  "בערך", הוא ענה, "אספר לך על איך הוקמה האגודה הזו שלנו, החבורה הידועה בקרב הציבור  הרחב כ'מתנגדים'". הנהנתי בראשי בסקרנות. כה ייחלתי עכשיו למחשב שלי, שיוכל להקליט את כל מילותיו של הזקן… אבל געגועים אלה לא עזרו לי כהוא-זה, ובהיותי אדם מעשי החלטתי פשוט להקשיב היטב ולנסות לזכור כמה שיותר פרטים.

"הכל התחיל לפני זמן רב", הוא אמר, "תמיד היו, בכל עידן ועידן, אנשים שהמציאו המצאות ואחרים שלא אהבו את ההמצאות שלהם ותמיד אלה שלא אהבו את ההמצאות נחשבו למעכבי ההתפתחות הטבעית של האדם".
הנהנתי בראשי והוא המשיך בסיפורו.

"אנשים רבים, כולל אני, סברו כי אין שום רע בהתפתחות הטכנולוגית. מובן, שתמיד היו כל הפרנואידים שחששו כי יבוא יום והמחשבים ישתלטו על העולם, אך כמובן שדבר זה לא קרה וסביר להניח שגם לא יקרה. בהמוני מקומות תוארה התלות הזו של האדם במחשב. רבים חששו כי לבסוף יווצר מצב שבו במקום שהמכונה תשרת את האדם, האדם יהיה עבד לה.

והנה, זמנים חדשים הגיעו. המחשבים הלכו והתפתחו במהירות עצומה, אך תמיד שלטו בהם בני-האדם ביד רמה. אנחנו שולטים בהם, אנחנו אומרים להם מה לעשות, והם – כעבדים כנועים – תמיד ששים למלא את רצוננו מבלי לבקש דבר בתמורה".

"מפיך זה נשמע כאילו שמחשבים הם, למעשה, דבר טוב", עשיתי עצמי מזועזעת מהרעיון ככל שיכולתי.

"המחשבים הם אכן דבר טוב", הוא נאנח, "הבעייה היא שבני-האדם הם לא.

עם התפתחות המחשבים, החלה ההתנוונות של בני-האדם; בהתחלה היתה זו התגרות – לראות מה המחשב יכול לעשות ואני לא; לאחר-מכן היתה אכזבה – אכזבה מהאדם והתפעלות מהמחשב; ולבסוף נבע הכל מעצלות לשמה. האנשים לא טרחו עוד לדבר, לנקות, להכין אוכל, לעבוד – כל הדברים הללו שהיו עושים לפני. 'בשביל מה שאעשה זאת אם המחשב יכול?', טענו. כמובן, שמנקודת מבטו של אדם רגיל אין שום רע בהתנוונות. שכןֶ למי אכפת אם אדם כזה או אחר מסוגל, למשל, לרוץ קילומטר שלם מבלי לעשות אף הפסקה, ולו הקלה שבקלות, ומבלי להתאמץ כלל? איזו תועלת תופק מזה? זה כל מה שהיה בראשם של אנשים: תועלת. להפיק תועלת מזה ולהפיק תועלת מכך. פעולות שנעשו בעבר סתם לשם ההנאה – כגון ריצה, משחק ואפילו דיבור – הופסקו כמעט לחלוטין מכיוון שבהנאה אין שום תועלת. הפיסיקאים הדגולים של פעם חקרו את כדור-הארץ, את מבנה האטום ואת השד-יודע-מה רק לשם הסקרנות, ואילו אנשים אחרים לקחו את המידע הזה וחשבו: מעניין איזו תועלת תצמח לנו מכך. מעניין מה אנחנו יכולים להפיק מזה.

כמובן, שבהתחלה היה זה דבר טוב, משום שכל תועלת שבאה מתגלית שכזו עזרה לבני-האדם. האנושות החלה לחפש עוד ועוד דברים, ולחקור עוד ועוד חומרים, על מנת שיביאו לה תועלת. כל מה שעשה המירוץ אחר התועלת הזו היה להפוך את האנשים ללא שפויים, ולגרום להם להפסיק את כל ההנאות. ועניין זה, ידידתי הצעירה, לא רק שלא הופקה ממנו שום תועלת אלא אף החמיר את המצב. היום אנשים יושבים מול המחשב שלהם, כל אחד מול המסוף או המחשב האישי שלו, ומתקשרים עם ישויות. פעם היינו מתקשרים עם ישויות בדרכים אחרות. רק יחידי-סגולה היו מסוגלים לעשות זאת, לשם הבאת תועלת חיובית – מרגוע לנשמה ולא סתם אגירת ידע. היום מתקשרים עם ישויות לשם אגירת ידע גרידא. אגירה טהורה. לשם-מה כל הידע הזה אם אין איש עושה בו דבר? למה הוא מיועד? לאיזו תכלית הוא משמש? לכלום. לשום-דבר. אנשים אוגרים לשם האגירה והתועלת שלכאורה היתה אמורה להיות מופקת מזה נעלמה כלא היתה. אמנם, אנשים קוראים את הידע הזה בצמא שאין לו גבול אבל, אין הם עושים עימו דבר. נניח שהאנושות תקבל את כל הידע שיש בעולם כולו, ביקום כולו, במימד הזה ובכל המימדים. ומה אז? מה יעשו אז האנשים, כשלא יהיה להם עוד ידע לקלוט? נניח שיחלקו את הידע. אז כולם יחלקו את הידע בינם לבין עצמם. ואז מה? שהרי, לבסוף יגמר כל הידע ואנשים לא יעלו אפילו על דעתם לעשות בו שימוש של ממש! ואז – לא תועלת ולא הנאה. אנשים ישבו משועממים, יבהו במסך ויתהו מאיין ישיגו עוד ידע. לשם-מה הם צריכים ידע זה אין איש יודע, אבל הם מוסיפים לקלוט אותו כבור ללא תחתית. והם ימשיכו לקלוט עד שהמידע יגמר, אבל הבור ישאר ריק. מקודם אמרתי לך שבעבר רק יחידי-סגולה היו מתקשרים עם ישויות. את ודאי חושבת לעצמך 'אם כך, הרי שטוב הדבר, כלומר הדבר שקיים היום, שכולם מתקשרים עם כולם'. אך דעי-לך, ילדתי, שבכך הופכים האנשים להיות זהים".

הבטתי עליו במבט של חוסר-הבנה משווע.

"מבינה את, בתי. הבה ונאמר כי תלכי היום לאיזשהו בית. לבית ממוחשב, לבית שלהם, שהוא לא כמו שלנו, כוונתי. מה יקרה שם? האנשים ודאי יקבלו אותך בברכה חמה. ומה יקרה אם תלכי לבית כזה אחר? אותו הדבר. אמת, האנשים יקבלו אותך בסבר פנים יפות ויהיו נחמדים אליך. אלא מאי? כולם ינהגו כלפייך אותו הדבר. ואני מתכוון בדיוק אותו הדבר. מבינה את? כל האנשים הפכו אותו הדבר! כולם לומדים באותה דרך, כולם מתנהגים אותו הדבר, כולם כותבים אותו הדבר, בידי כולם מצוי אותו ידע… זה מה שהופך את כולם לזהים. לא כמו פעם, שכל אחד היה מומחה, יחיד-סגולה, ואפילו אם היו שני תאומים זהים לחלוטין הרי שמשהו בהם היה שונה. נכון, בגלל המצב הזה היו גם הרבה ויכוחים ואפילו מלחמות וזה לא היה עולם מושלם, אבל לפחות היה בו יחוד לפרט. היום, בעולם של ימינו, אין אדם שונה ממשנהו בדבר ולו בדבר הפעוט ביותר. אנשים משני עבריו של האוקינוס, אנשים מכאן ואנשים משם ואנשים מהשד-יודע-היכן – כולם אותו הדבר. חושבים אותו הדבר, מרגישים אותו הדבר, חולמים על אותו הדבר. וזהו, אחח… זהו התסריט היחיד אותו ספרי המדע הבידיוני מהזן המציאותי-לכאורה לא חזו: האדם אינו עובד את המכונה. המכונה אינה שולטת על האדם – בין אם בגופו ובין אם בנפשו. האדם פשוט מתמזג עם המכונה. אפילו לא זה. האדם הופך בעצמו למכונה, למעין מחשב עם רגשות שצריך לאכול, להתרוקן ולישון. ועל מה הוא חולם? על מחשבים, כמובן. על מחשבים אמיתיים, לא על מחשבים כמוהו. האדם הולך והופך מנותק מהסביבה, מנותק מאנשים אחרים ומחובר רק למחשב במירוץ אחר ידע. וזהו. זוהי, פחות או יותר, תמונת המצב כיום.

אני ועוד כמה חברים ראינו את המצב הזה ממשמש ובא, והחלטנו לעשות משהו בנידון. יצאנו לכאן, לחיק-הטבע, למקום בו ידענו שאיש ממכורי-המחשב לא יגיע והשתקענו. מפעם לפעם באים לכאן אנשים חדשים – כמוך, שמחפשים לברוח אל הטבע. אנחנו מקבלים אותם בזרועות פתוחות, ומעודדים אותם להיות מי ומה שהם ולא להתבייש בכך. ומי יודע… אולי יום אחד נהפוך לרוב, והדברים יחזרו להיות כפי שהיו פעם וכפי שהם צריכים להיות. אני מתאר לעצמי שבסופו-של-דבר יבינו רוב האנשים שחיים כאלה – מול מחשב ותו לא – אינם חיים של ממש וכי טוב יהיה להם בהרבה אם אך יחזרו אל הטבע. או-אז יוטב להם… "

והוא שקע בשרעפים. הבטתי אליו כמהופנטת. אכן, סיפור מקסים. ומה אני יכולה להגיד? והרי, יש הגיון רב בכל דבריו. הייתי מוקסמת כליל. אז החלטתי לעשות מעשה.

*  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *

טוב, בסדר, עכשיו אני מודה שזה לא כל-כך הלך. אני מניחה שהייתי צריכה לדעת מראש שזה לא ילך, לפי ההתייחסות של כולם לנושא. אז מה? לפחות ניסיתי! אכן, ניסיתי להמיר את כולם. כן-כן, את כולם. ולא הצלחתי להמיר אפילו אחד,  ובלית ברירה נאלצתי להרוג אותם.

עכשיו אין בכל העולם הזה אפילו מתנגד אחד.

אף מתנגד חוץ ממני.

 

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.