המתנגדים – חלק א'

מאת רותם ענבר / פאנזין 8

למרות הכל, איפהשהו, ברחבי העולם הזה, היתה קבוצת אנשים שהתנגדה למחשב. שלא תטעו: אני לא נמניתי עליהם. אני נשלחתי כדי לאתרם ולהשמידם, אך לפני-כן רציתי – ללא ידיעת מפקדיי – להבין את המניעים שלהם.

הבינו נא: אני נולדתי לעולם של מחשבים. הורי קנו מחשב כי הם שמעו באיזשהו מקום שמחשב זה טוב לילד. הם עצמם לא כל כך אהבו את כל עניין המחשבים וכמעט שהפכו למתנגדי מחשב אף הם, אלא שלבסוף השתכנעו כליל ביכולתה המופלאה של המכונה. היה זה בימים לפני שהעולם הפך ממוחשב כולו. תוך שנים מעטות התחולל שינוי כה גדול עד שממציא המחשב בעצמו ודאי היה משתאה אילו היה רואה זאת. מיהו ממציא המחשב? לשאלה זו אין לי תשובה, באמת שלא. אני מתעניינת בחידושים, לא בהיסטוריה. בעתיד, לא בעבר. נכון, היה פעם מישהו שהמציא מכונה אדירה כלשהי וקרא לה מחשב, וכל הכבוד לו. אז מה? האם זה אומר שאנחנו צריכים לשבת כל היום ולחקור את זה? אני אישית, עם כל הכבוד, לא ממש מבינה את המושג "חקר העבר". מה יש לחקור בעבר? והרי הכל כבר קרה בו, הכל כבר ידוע. אני מעדיפה לחקור את העתיד, אותו זמן מופלא הנשגב מבינתנו והשוזר בתוכו שטף אירועים מרגשים, מסעירים או מרתקים שכן-או-לא יקרו. ובשביל העתיד הזה אני צריכה היסטוריה? לא ולא. אני יכולה לשבת לי מול המחשב שלי ולהתעדכן בכל הדברים שבעולם הזה ובעולמות אחרים, ולנסות ולהגות את העתיד. כן. הבנתם אותי נכון. לא לנחש, כפי שהיו עושים השוטים, כי-אם להגות. ומה יכול להיות יותר מסעיר ומגרה-את-הדמיון מאשר מחשב?

נסו לשער בנפשכם מה הייתם עושים לו לפתע פתאום היתה, למשל, נפילה של כל המסופים ושל כל המחשבים ביקום. נכון, אנשים עדיין יהיו מסוגלים לחיות כך, ללא מחשב, אבל מה יעשו כל היום? ידברו באמצעות קול רגיל ורק עם אנשים שקרובים להם פיזית? רק עם אנשים במימד הזה? איזה בזבוז-זמן ושעמום נוראי יהיה זה לדבר כל העת עם אנשים שאין להם דבר לחדש זה לזה! אילו עוד דברים חדשים ומופלאים יוכלו ללמד אחד את השני? נכון, גם הידע שלנו דומה כי הוא הולך ומגיע לקיצו, אך בכל פעם מתווסף איזשהו משהו חדש. ולכן לא יכולתי להבין את המתנגדים.

ובגלל כל אלה לא הייתי מסוגלת, בשום פנים ואופן, להבין את המתנגדים. במיוחד שנאתי את כל סיפורי-האימה של הדורות שלפניי, בהם מסופר על-כך שהמחשבים השתלטו על העולם ועקב כך הוא נהרס או עקב כך בני-האדם הושחתו או עקב כך השד יודע מה קרה. אני קראתי סיפורים אלה, כמובן, מאות ואולי אף אלפי סיפורים, ובחנתי את מצב העניינים שוב ושוב, עד שהגעתי למסקנה חד-משמעית שהוסקה בקור-רוח מוחלט על סמך העובדות בלבד ושאינה משתמעת לשתי פנים: המחשבים אינם מסוכנים כלל וכלל. והרי לא הגענו לשלב שבו האדם משמש את המחשב במקום שהמחשב ישמש את האדם! נכון, בני-אדם שומרים על המחשב שלהם ומסירים ממנו אבק לעיתים ומזינים אותו בחשמל באופן קבוע. אבל, אם משווים את ההשקעה הזו לעומת מה שהמחשב נותן לנו – עולם ומלואו – הרי שתרומתינו למחשב הינה אפסית ממש. ולכן, כאמור, לא יכלתי להבין את המתנגדים.

שתבינו: אני נחשבת לאדם מאוד פתוח, ומסוגלת לתקשר עם המון אנשים ולהבין (גם אם לא להסכים עם) כל אחד ואחת. ולראיה – המון ישויות מתקשרות איתי, לא רק מהמימד הזה אלא מכל מיני מימדים שונים ומשונים וכולם מסתדרים איתי כל-כך טוב – וכל זאת, כמובן, בזכות המחשב. הלא אני הייתי זו שהמציאה את התוכנה המנומסת, כלומר התוכנה שמאפשרת רק למשפטים נחמדים ויאים לצאת החוצה מהמחשב. לא כמו התוכנות הלא-יעילות הללו, בהם בכל משפט צריכה להיות מילה יפה כלשהי, והילדים היו רושמים בהתחלה "תודה", "בבקשה" או "סליחה" ולאחר-מכן ככל העולה על רוחם. בתוכנה שלי ישנו שמץ של בינה מלאכותית, זה נכון, אבל בשום פנים ואופן אין היא מסוגלת לחשוב אל מעבר לשיכתוב או אי העברת משפטים. בפירוש לא. אין בה שום סכנה. לא בה ולא בשלל התוכנות האחרות הממלאות את השוק.
כבר ציינתי שאני לא מבינה את המתנגדים?

בעקבות כל זאת נשלחתי לחפש את המתנגדים ולהשמידם. ומדוע זאת? משום שאם ברצוננו להוכיח לכל מיני ישויות המתגרות בנו שאנו אכן מתקדמים, עלינו להוכיח שכל, אבל כל אנשינו מחוברים למחשבים. לשקר לישויות הזרות ודאי שאיננו יכולים ולא רק משום שחלקן יכולות לדעת בודאות באם אנו משקרים להם או לא – אפילו דרך מסוף-המחשב – אלא שאין זה יאות. ובכלל, המנהג המגונה הזה הנקרא "שקר" כבר פסח מן העולם, היות ודרך המחשב אין שום סיבה או צורך לשקר. לאיש לא אכפת אם אתה עובד בחברת חשמל או במקצוע יוקרתי מעין זה, או שמא אתה סופר, הוגה או פילוסוף. נכון, יש כאלה שאינם מכבדים מקצועות כגון אלה, אך דומה שככל ורמת השימוש במחשבים עולה כן גובר הצורך במשהו קצת יותר. . . רוחני. אני, מכל מקום, מכבדת גם פילוסופים וכדומה. למרות שעובדי חברת החשמל הם האנשים החשובים ביותר – שהרי על מה עובד המחשב? – אני משתדלת לא להתייחס אלים יותר-מידי בהערצה, למרות שכמובן אני מתייחסת לכולם בכבוד. מלבד למתנגדים, כמובן שיש להשמידם תיכף ומיד, בהקדם האפשרי. סיבה נוספת לדחיפות השמדתם – שהיא קצת יותר מהתרברבות לשמה לפני עמיתותינו הישויות (שאגב, מכנות אותנו באותו כינוי) – היות וההתפתחות האנושית נמדדת לפי רמתם של המפגרים ביותר ולא של המתפתחים ביותר, הרי שהמתנגדים מעכבים את התפתחות כולנו.
אני פשוט לא מסוגלת, בשום פנים ואופן, להבין את המתנגדים.

ולכן נשלחתי דווקא אני. אתם מבינים, תמיד נהגתי להשתיק את כל מי שהעז לדבר בגנות המחשבים. במקום להבין שזהו תהליך של מודרניזציה, של חידושים – הם טוענים כי המין האנושי נע בכיוון הפוך, צועד אחורה במקום לצעוד קדימה. הם טוענים, שהאנושות מאבדת דברים חשובים, נכסים רוחניים שהתפתחו במקביל להתפתחות האנושית – כמו, למשל, פילוסופיה והגות או חיק הטבע. הילכו בין אנשים סיפורי-אימה, על הימים בהם איש לא ישתמש יותר במחשב וכולם יהיו בעיצומו של תהליך "חזרה לשורשים". מובן שמיד נשבעתי לעצמי כי אני אהיה מאלה שיקימו את ה"חזרה לשבבים". וכמובן, בכל פעם ששמעתי בסביבותיי הירהורים כגון אלה מיד היתה חמתי עולה ואני הייתי נכנסת לויכוח תמידי בקשר לנחיצות המחשב, כאשר אני יוצאת תמיד כשידי על העליונה. בפעם היחידה שלא היה זה כך הזעקתי את המשטרה והודעתי שיש לנו בוגד. מיד נאסר עליו השימוש במחשב וכאשר היה קרוב למוות מרעב נשבר והודה כי ללא המחשב אין חיים. מאז, איש אינו מעז אפילו להשמיע דיעה כזו לידי, וטוב שכך. רק לעיתים רחוקות קורה איזשהו מקרה זניח, איזשהו צפצפן קטן שמייד מושתק.
לא היה לי שמץ של מושג מה עבר בראשם המעוות של המתנגדים.

עוד דבר שלא היה ברור לי אצלם זה איך הם לא ראו את המובן מאליו. כלומר, שגם אם יחזרו לטבע, כמו שהם כל-כך רוצים, הרי שבמוקדם או במאוחר יחלו גם הם להמציא המצאות שונות, עד שיגיעו – בדרך זו או אחרת – לעידן מחשבים. נכון, לדבר מעין זה ייקח זמן רב לקרות, אך הוא בלתי נמנע.
אבל נחזור למתנגדים.

בשביל למצוא את המתנגדים היה צריך קשרים. אמנם הרבה אנשים הכירו אותי, אבל רק כתומכת במחשבים. ואיך אשנה את פני? חשבתי על כך קצת עד שהגעתי למסקנה כי איש למעשה אינו מכיר אותי בפניי ממש – מלבד אולי הקרובים לי וכמה משכניי – היות והקשר שלי עם כולם נעשה רובו ככולו באמצעות מחשב. לבשתי, אם-כן, זהות חדשה, ויצאתי לדרך.

לצערי הרב היה אסור לי לקחת עימי מחשב מסוג כלשהו, מהקשרן ועד למאכילן. נאלצתי לקחת עימי אוכל פשוט, לשים אותו בתיק מיוחד (כלומר מבד, ולא מפלסטיק כרגיל) ולצאת לדרך מבלי ידיעה לאן ומבלי דבר שינחה אותי. והלכתי. הלכתי ימים והלכתי לילות ולא ידעתי לאן מועדות פני. למזלי הרב, היו כל האנשים טובי-לב, מכניסי-אורחים ומסבירי-פנים, כך שתמיד היה לי מה לאכול. למעשה, האנשים היו קצת דומים מדי אחד לשני, עד שהתחלתי לתהות אם אין כולם, למעשה, אותו הדבר. האם לא הפכו האנשים לזהים, כמו מכונות. אבל רק רגע – האמנם זה נכון? האם ראיתי,  בכלל, מדגם מייצג של אנשים? ובעצם, אין הם זהים כלל וכלל, ולראיה – אחד מהם בחר לעסוק בפילוסופיה, שני בתיכנות, שלישי באדריכלות ואחר בזימרה. אז מה אם כולם עושים זאת דרך המחשב? הרי הדבר רק מועיל להם, לא? נו, באמת, איך הייתי בכלל מסוגלת להעלות על דעתי מחשבה איומה שכזו? נכון, הלך-המחשבה אולי שלהם זהה. סליחה – דומה. ומה בכך? הדבר רק יקל עליהם לקלוע לטעמם של אחרים וכך יווצרו פחות חיכוכים ומריבות. כך יהיה יותר שלום בעולם הזה, יותר סדר, יותר הרמוניה… כל אדם והמקלדת שלו, במיזוג מושלם, מתקתק כאוות-נפשו… האין זה פשוט מושלם?

ואולי זה משעמם?

האמנם, זה יתכן? הייתכן כי כל האנשים הפכו כה דומים זה לזה עד שהם משעממים האחד את השני למוות, אלא שהם בורחים ממציאות זו באמצעות תיקשור עם ישויות אחרות? פעם (קראתי בספרים ואני גם זוכרת מעט-מעט מילדותי, אבל ממש בקושי) אנשים דיברו ביניהם, ללא מחשבים, ללא כל אמצעי. נכון, היו כאלה שדיברו ביניהם באמצעות מחשב, אבל הדבר היה בשבילם כמו… מעין משחק, הייתי אומרת, שעשוע בלבד, וודאי שלא תחליף לדיבור "רגיל". על מה היו מדברים ביניהם? על מה שעבר עליהם במהלך היום, השבוע ובכלל… על רגשות ומחשבות… לא כמונו היום, שאנו מתקשרים עם ישויות כדי לשאוב מהן ידע ואף להעניק להן משלנו. ומה אנו עושים עם כל הידע הזה? האם אנו משתמשים בו? לא. אנחנו רק שותים אותו בצמא. וכמהים להשיג ממנו עוד, ועוד, ועוד, ועוד… כך עד-אין-סוף.

ניערתי את ראשי כמבקשת להיפטר ממחשבות מרושעות אלה. וכי איך פגשנו את הישויות האלה אם לא באמצעות מחשב? האם לא התחיל הכל בשעה שפלוני דיבר עם אלמוני (במחשב, כמובן, אלא מה?) וישות כלשהי התגלתה לנגד עיניו משדרת שדרים על מסכו? האם לא כך תיקשרנו ואנו מתקשרים איתן עד היום? ודאי שכן! אמנם, גם לפני עידן המחשב היו אנשים שתיקשרו עם ישויות ממימדים אחרים, אך ודאי שלא במסה וכמויות שאנו מתקשרים בהן כיום!

ואולי כל הישויות האלה, שהן הרבה יותר חכמות ובעלות ידע מאיתנו, ראו שהן אינן יכולות יותר לתקשר איתנו כפי שנהגו עד כה ולכן החליטו להתאים עצמם אלינו? לא, אין זה הגיוני. הן בודאי פשוט, כמונו, השתכללו עם הזמן.

הנה, רואים אתם? שקלתי היטב את כל האפשרויות, לא פסלתי אף-אחת, ועכשיו אני יכולה להמשיך בדרכי בבטחה וללא כל חשש שמא אין זו הדרך הנכונה.
האמנם?

ניערתי את ראשי שוב והמשכתי ללכת מבלי לדעת לאן.

*  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *

היה זה יום ככל הימים, מלבד העובדה שראיתי הר. מובן, לא היתה זו הפעם הראשונה שראיתי הר – שהרי במחשב ראיתי את כל מה שקיים בעולם פעמים רבות ואף יותר מזה – אלא שלא היה לי שמץ של מושג כמה גדולים הם ההרים. נכון, היו לי במחשב נתונים על גודלם וכמובן שנתונים על יחס גובהם. למשל, לגובהו של אדם ממוצע ואף לגובהי הפרטי שלי – אלא שאין די בתיאורים ובתמונות כדי לספק את המראה הזה. כי מראה, בניגוד לתמונה, הוא ממשי, הוא אמיתי, הוא – הוא דבר שלא ניתן לתארו. בהיתי עוד קצת בהר עד שהתעשתי. ראיתי הר, בסדר, אז מה? איזו תועלת ממשית צמחה לי ממראה זה, מלבד אולי הנאה רגעית? האם הפקתי מכך איזשהו ידע, איזשהו כוח,  איזשהו משהו ממשי שיעזור לי? האם גיליתי כאן דבר שלא היה ידוע קודם? לא, גם אני כמוכם חושבת שלא.
מדוע, אם-כן, הרגשתי משהו מיוחד?

משכתי בכתפי והמשכתי ללכת, כשאני מתקרבת לאיטי אל ההר. המשכתי והלכתי, עד שראיתי בתוכו פתח כשל מנהרה. היססתי קמעא אך המשכתי לעבר אותו הכיוון. התקרבתי למדי, כשלפתע שמתי לב שאני מוקפת באנשים. הם היו לבושים בבגדים מוזרים, שודאי וודאי שלא יצאו ממכונה, ונראו כולם אותו הדבר (אבל האין גם הבגדים שלנו, שכן יצאו ממכונה, נראים אותו הדבר?). הם ניגשו אלי. "באת להצטרף אלינו?", הם שאלו. היה לי ברור שאלה הם המתנגדים. "לא, באתי להשמיד אותכם", עניתי, עד שנזכרתי שבתרבות זו ולשם הצלחת משימתי עלי לעשות את הנורא מכל – לשקר. "סתם צחקתי", ניסתי לחייך, ללא הצלחה מרובה, "ודאי שבאתי להצטרף אליכם, אלא מה?". הם חייכו בהקלה והחלו לשוחח איתי, לשאול אותי לשמי, מאין באתי ועוד כהנה וכהנה. ודאי שלא סיפרתי להם את האמת כי אם סיפור שהיה מוכן מראש – שאני ציירת ושנמאס לי מכל הנורמות הללו ומכל המחשבים המאוסים… (ולא תוכלו לשוות בנפשכם את מידת הכאב שנגרם לי כשנאלצתי לומר מילה רעה על מחשב! הרגשתי את מעיי מתהפכים בקרבי יותר מפעם אחת, זאת יכולה אני להבטיח לכם!!!!).

הוספתי וסיפרתי כי מזה ימים רבים אני מחפשת אותם, את המתנגדים, כדי שאוכל לצייר בחופשיות וללא מחשבים שמפריעים לי כל העת. הם קיבלו אותי בסבר-פנים יפות והבטיחו לי כי תקופת ההסתגלות שלי אליהם תהיה קצרה, מהירה ונוחה. הם דיברו בצורה מוזרה – מהר ובשטף, עד שדימיתי כי הם אינם מדברים כלל אלא מקלידים את מילותיהם – עד-כדי-כך היה אורח דיבורם שוטף. דיבורי שלי היה, כמובן, מגומגם, כדרך מי שאינו מדבר הרבה ואני חששתי שהם יעלו על כך שלמעשה המחשבים הם כל חיי. אבל, מששמעתי את סיפוריהם ואיך הם הגיעו לכאן מגמגמים אך התרגלו לדבר בצורה זו – נרגעתי.

 

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.