מאת תום גמליאלי ודו"ק / פאנזין 5

 

אייקון 2001 – כתבה מסכמת / תם גמליאלי

בבוקר יום רביעי קמתי מוקדם. במיוחד. לקחתי חופש עד סוף השבוע, והייתי מוכנה ומזומנה להתייצב לכל שלושת ימי הכנס הגדול ביותר של השנה. זו הייתה לי הפעם הראשונה שאני מגיעה לאייקון בתור מתנדבת ולא רק מבקרת, אפשר להגיד שהכנס השנה היה "מאחורי הקלעים" בשבילי, והייתי אחוזת ציפיות. אז ארגנתי לי את כל הדברים שהייתי צריכה להביא בארגז קטן, הכנתי תיק, סנדוויץ',  Com Badge, מצלמה, ויצאתי לרכבת שמחה וטובת לב.

התייצבתי מוקדם. מדי. טעיתי בחישוב הזמנים, והגעתי לסינמטק קצת אחרי שמונה בבוקר. המנקה הסתכלה עליי בפליאה ("מטורפים הטרקים האלו…"), וגם השומר. נאנחתי. לא ממש היה מה לעשות, אז ישבתי לאכול את הסנדוויץ'. לאט לאט התחילו להגיע מתנדבים נוספים, ולי כבר נגמרו הסנדוויצ'ים, אז החלטתי להכנס ולהתחיל לעזור לארגן עניינים. המתנדבים התרכזו בחדר צוות, שהכניסה אליו הייתה עם סיסמא בלבד וסריקת רשתית מאומתת, כמובן. למרות הרעש שהיה עתיד להישמע בחדר זה, באותה שעה שרר שם שקט של בוקר. כמה לא אופייני לתל אביב. עוד יותר לא אופייני לאייקון. דווקא מצא חן בעיני, אז שלפתי את מצלמת הוידאו והנצחתי כמה שניות ראשונות. התחלה טובה ליום טוב.

השקט הנחמד עזב את מחוזות הסינמטק מהר מאד. תוך דקות קצרות החלה המולה של מתנדבים (כולל אני), שבהתרגשות רבה פצחו בסידור אינטנסיבי של הדוכנים של הכנס וכל מה שעליהם. דוכן של המועדון שכלל פריטים מחו"ל למכירה, דוכן של האגודה, דוכן יד-שניה, דוכן מחשבים, דוכן תצוגת דגמים, והרבה דוכנים של הוצאות ספרים וחנויות. אני התנחלתי ליד דוכן יד-שניה, שמכר ספרים משומשים. ירון ואני הצבנו תערוכה קטנה של פוסטרים מאחורי הדוכן, ובעוד צעקות חדווה ממלאות את הלובי ("איפה המתנדבים של הדוכן לעזאזל???"), החלו המבקרים להגיע בהמוניהם.

אחרי הסידור הראשוני של הדוכן היה לי קצת זמן פנוי להסתובב, לטבוע בהווי המדהים של הכנס הזה, שאין שני לו, והוא אחד הדברים האהובים עליי מדי שנה. קודם כל – נדרש סיבוב "שלום, בוקר טוב, מה המצב" לכל מי שמכירים; חברים מהמועדון, חברים מהאגודה, חברים מהעיר, חברים שגררתי לכנס וכולי. מיד אח"כ נעצרתי לשעה ארוכה מול התערוכה המיוחדת של עיצובי מסע בין כוכבים. כאן המקום לציין שלפני הכנס נערכנו מספר חברי מועדון וועד מועדון להכין תערוכת מס"ב מיוחדת; אספנו עיצובים מיוחדים של מעצבים ישראלים בנושא הומור וישראליות במס"ב. גדולי המעצבים האינטרנטיים שלנו שלפו את מיטב יצירותיהם, אנחנו הדפסנו ותלינו לראווה בכניסה לסינמטק. התערוכה הייתה הצלחה אדירה, לכל המעצבים – תודה. מדי פעם אפשר היה לתפוס בזוית העין מישהו שהשקיע והגיע מחופש. במהלך היום צדה עיני וולקנים, קרדאסים, קלינגונים, גאינן ועוד כמה יצירות. המאפרת רחל תפסה כמה מתנדבים תמימים, וכעבור השקעה רבה ושעות בחדר צוות הם יצאו ממנו חייזריים למהדרין, מה שהוסיף המון להווי הכללי.

הספקתי להיכנס בבוקר לדקות ספורות לסדנת ציור במד"ב ופנטזיה של אבי כץ, צילמתי קצת את המשתתפים הנהנים, וחזרתי לדוכן. האמת היא, שבמהלך היום לא טיילתי הרבה. רוב הזמן העברתי בדוכן, ופספסתי דברים שרציתי לראות, אבל זה לא גרע מההנאה שלי מהכנס. עוד הספקתי באותו יום לקפוץ ל"תחרות הטירוף הגלקטי", שצלעה קצת השנה, ועברתי בזמן לסרט "מכונת החלומות", שהיה, איך אמר ידיד שלי, "אממ, מעורר חלומות"… לא שהסרט היה רע, הוא פשוט היה מאד מיושן, והיה קשה לעקוב אחרי קצב ההתקדמות האיטי להפליא שלו מבלי להירדם. אותו ערב גם הוקרן "הנסיכה מונונוקי" המקסים, ואני סיימתי את שידורי אותו יום באירוע הכנס, אותו הנחה גידי גוב. המארגנים נאמו, גידי שעשע את הקהל, ובמהלך האירוע הוקרנו פרומואים וקליפים קצרים, וגם סרט פארודיה קצר וקורע מצחוק – "ג'ורג' לוקאס מאוהב", שהיה משגע. מה שכן, היה קצת חבל שבכנס כ"כ קצר אירוע הפתיחה נערך בסוף היום הראשון, מחצית מהדברים שנאמרו היו כבר לא רלוונטיים.

ביום חמישי, בעשר בבוקר כבר הסתערו מבקרי הכנס על ההקרנה של "הרובוטריקים". חלק אהבו את הפרק, חלק לא, אני פשוט שקעתי ברגע של נוסטלגיה, ולבשתי חיוך דבילי שלא ירד לי מהפרצוף עד סוף היום. בבוקר גם הוקרנו פרק הסיום המשובח של "הדור הבא", ופרקים מסידרת מאנגה שלא הוקרנה בארץ בשם "ניאון ג'נסיס אוונג'ליון", עליה שמעתי שבחים רבים. בצהריים חזרתי לאולם בזמן בדיוק ל"רצועה הקומית" – שהייתה משעשעת ביותר, וכללה הקרנת פספוסים של כל סדרות מס"ב וקטעי פספוסים נדירים מאד של "בבילון 5" – פשוט אי אפשר היה להפסיק לצחוק. וועד המועדון והמתנדבים החלו להכין במרץ משקאות טרקיים מוזרים, קנאר ושיכר רומולאני, ולחלק בין מבקרי הכנס, כאשר מי שמאד רצה היה יכול גם לטעום "גאח"… מממ… מסיבות מובנות ויתרתי על התענוג. בערב, הקרנת הסרט המצופה "ספר החיים" בוטלה עקב תקלה טכנית, ולובי הסינמטק התמלא פתאום בעשרות אנשים זועמים, שמן הסתם הוציאו זעמם על הדוכנים. באותה שעה בערך נערך בדוכן המחשבים לידי צאט' עם הסופר אורסון סקוט קארד, גם הוא משך קהל קטן ונאמן. עם התחלת ההקרנה של הסרט "דוגמה", נהר ההמון הזועם בחזרה אל האולם הגדול. ג'יי ובוב השקט שיגעו את הקהל, שהפך בשמחה את הסרט  ל "קאלט" החדש. וזהו. מיציתי עד תום את יום חמישי, והגיע הזמן לישון טוב לקראת מחר.

יום שישי הגדול הגיע. הסינמטק התעורר לאט הפעם, רוב הדוכנים היו סגורים, ואלו מהמבקרים שהשכימו קום נכנסו לפגישת החברים של סטארבייס או לסרטי מד"ב ישראלים. אחרי מפגש המועדון נערכה מכירה פומבית, שהייתה מוצלחת מאד לראשונה מסוגה בארץ, עם פריטים מקוריים מחו"ל, חלקם חתומים ע"י כוכבים. במקביל באולם הקטן חולק פרס גפן לספרי מד"ב ופנטזיה שיצאו בעברית השנה. פרס גפן החל לקבל פרסומת עולמית קטנה, כאשר אתר ערוץ המד"ב האמריקאי פירסם יומיים אח"כ ידיעה קצרה "מי זכה בפרס גפן הישראלי". באמת!..

אבל כמובן הפואנטה חיכתה לה במקום אחר לחלוטין. כל באי הכנס ביום שישי ובכלל חיכו לדבר אחד; הציפייה אכלה לא רק טרקרים הפעם, אלא חובבי מד"ב בכלל. מאות אנשים חיכו חצי שעה בחוץ לפני, צובאים על הדלתות. ההמונים הסתערו ברגע שהדלתות נפתחו, תופסים כל פינת מקום פנוי, במושבים ובמדרגות אם צריך, העיקר להיות שם. העיקר לראות את הפרק הראשון – ורק שבוע אחרי ארה"ב! כרטיסים כבר מזמן לא נשארו להקרנה המוצלחת ביותר של הכנס. מי לא שמע ולא דיבר על הסדרה החדשה, עם הקפטן החדש, עם שיר הפתיחה האמיץ, עם המדים הסגולים עם הריצ'רצ'ים, עם הכלבלב של הקפטן, עם סצינת הסטריפטיז המטופשת, עם הספינה החדשה. נו, זאתי, איך קוראים לה?…

הכנס הסתיים בהקרנה מיוחדת של "גאלקסי קווסט" המשעשע, שנועדה למתנדבים ולזוכים בהגרלת וואלה! באינטרנט. סוף טוב, הכל טוב. אני מאד נהניתי מהכנס, לדעתי היה גדול, גם מאחורי הקלעים וגם בתוך האולמות, גם בסדנאות ובהצגות ובפעילויות המקוריות, כי אייקון יש רק אחד. נשאר רק לחזור הבייתה ולחכות בציפייה לאייקון הבא. מי יודע מה יהיה שנה הבא? אלוהים גדול!…
מי שלא היה – עב"ם!!! P-:

כמה מילים על אייקון / דו"ק

כשניגשתי למלא את הריבוע שנתנו לי במכסת מילים על איקון, מאוד רציתי לתת אותו מנקודת המבט של מי שהשנה ניערה ידיה מההנהלה, על מריבותיה ותככיה, אבל עדיין שיחקה תפקיד מתנדבת. לא עמדתי מאחורי דוכן, אבל נשלחתי להאבק מאחורי הקלעים עם מקריני הסינמטק, שלא הבינו מה נחת עליהם, למה יש כל כך הרבה בלגן בלובי הסינמטק, למה יש כל כך הרבה קלטות, ומה זה בדיוק מכשיר די.וי.די. אבל גם בלי לשחק את התפקיד המאוד-לא-סימפטי הזה, ידעתי בדיוק מה חבריי המתנדבים מרגישים. עמידה ארוכה ומורטת עצבים בדוכן, עם אנשים שבאים ומעצבנים, בלי אוכל – בקושי מים – והפסד של חלק ממה שרצינו לראות. קל לכתוב ביקורת עוינת על איקון במצב הזה, ועבור חלק מההנהלה הסחוטה והעייפה, יש הרבה יותר סיבות להתעצבן ולכתוב את כל מה שעל ליבנו. לכן נמנעתי מלכתוב, עד שעורכת העיתון ביקשה ממני גם שער לעיתון, שיכיל תמונות מאיקון. הכנת השער היתה חוויה מרגשת. לעבור על התמונות, לראות פרצופים מחייכים, להזכר בכל החוויות הטובות והרעות כאחד. רק אז התחלתי באמת לחשוב מהו איקון בשבילי. מהו איקון בשביל הקהל.

הגרסא הראשונה שהכנתי עבור השער היתה באנאלית – הקהל בהקרנה של אנטרפרייז, הקהל מול דוכני הספרים, הקהל נהנה בתחרות הטירוף. לא מצא חן בעיני. סתם אוסף תמונות מכוער, טיפת אמירה לא היתה לו. התחלתי לחפש תמונות ספציפיות, תמונות שכן מצאו חן בעיניי. לאט לאט נאספו תמונות רבות, שבכולן יש רק מצולם אחד, או שניים.
כי זה מה שאיקון בשבילי.

איקון הוא לא קובץ אירועים והקרנות שחוברו להם יחדיו בעטיפה נוצצת של כנס ונמעכו למרתון של שלושה ימים. איקון הוא האנשים, הדמויות, התחפושות. בלי האנשים אשר פועלים ומארגנים את איקון, לא היה כנס. אבל בלי האנשים שמגיעים, שמסתובבים, שמתנדבים, שמשקיעים, שמתחפשים – לכנס הנקרא איקון לא היתה נשמה, לא היתה לו רוח חיים. והאנשים האלו הם אתם.

כנהוג בסיומו של כל כנס, עולים לבמה ומודים. כל מה שאני רוצה זה לומר תודה לכם, לאנשים, שעושים את איקון ליותר מסתם אירוע. כדברי השיר – אמרו את זה קודם לפניי, זה לא משנה. אפילו אם לא התנדבתם והסתפקתם בעמידה מצידו השני של הדוכן, אפילו אם לא התחפשתם והסתפקתם בדרגה סמלית על הצווארון, עדיין תרמתם תרומתכם, אתם אלו שגורמים לאיקון להיות איקון. אתם הסיבה שבגללה המתנדבים השכימו קום והגיעו לסינמטק. אתם הסיבה שבגללה המנהלים לא הרימו ידיים גם במהלך המריבות הקשות ביותר. לכן המאמר הזה, השער של העיתון שאתם מחזיקים ביד, הוא בשבילכם.

תודה.