אורסון סקוט קארד, המנהיג שלי!

מאת לי עדן / פאנזין 10

 

איקון 2003, ללא ספק אחד מהכנסים (סליחה, פסטיבלים) הגדולים והמרשימים ביותר שנראו בקרב קהילת חובבי המד"ב, הפנטסיה ומשחקי התפקידים. אנשים תופסים כל חצי מרצפת, דוכנים עמוסים כל טוב מפוזרים על פני מתחם הכנס (סליחה, פסטיבל) ובמרכז הכל עומד אדם גבוה יחסית, כך שהוא לא נעלם לגבמרי מבין גדודי המעריצים שמתגודדים סביבו, אבל בסך הכל אדם. ומיהו אדם זה אתם שואלים (למעשה, כולכם יודעים, אבל תנו לי, בשביל המתח…), ובכן… לאדם זה קוראים… אורסון… סקוט… קארד…! אבל לפני הפירוט הנרחב עליו ועל הכנס (סליחה, פסטיבל) תנו לי לחזור רגע מספר שנים לאחור.

לפני 4 שנים

השנה –  1999, המקום –  משרדו של עמנואל לוטם, המטרה –  ישיבת הנהלה של האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה (כן, כן, האגודה). יושבת אני על תקן מזכירת האגודה ורושמת לי במרץ את עיקרי הפרוטוקול, בינתיים, מתנהלת שיחה על איקון הקרוב, ועל מי אולי אפשר יהיה להביא בתור אורח הכבוד. הכל טוב ויפה, הישיבה מתנהלת בצורה הרגילה, ותפאום, קולטות אוזני את השם "אורסון סקוט קארד", מייד אני מזדקפת במושבי, מרימה את ראשי מהמחברת וזוקרת את אזני – האם באמת יתכן שישנו סיכוי, אפילו קלוש שאורסון יגיע ארצה, מוחי תוהה. ובכן , כן. דיד חנוך (שבזמנו תרגם עבור אופוס – ל.ע.) אמר שהוא ידבר איתם ויראה אם ישנו סיכוי לקבל חסות, נזרקו עוד מיני רעיונות על לדבר עם הקהילה המורמונית בארץ ועוד אילו דברים וכולנו יצאנו מהישיבה עם מצב רוח טוב ומעין אופטמיות, אם כי זהירה.
לא עבר זמן רב והזהירות הוכיחה את עצמה בצורת דוא"ל שעיקרו היה "אנחנו לא יכולים להביא את אורסון לארץ", את הסיבות אני כבר לא זוכרת.

עם הצ'אט באה התקווה

השנה –  2001, המקום – כנס איקון 2001, המטרה – להשתתף בצ'אט בנערך עם אורסון. הצ'אט היה הצלחה כבירה, אורסון נשאר לדבר הרבה מעבר לזמן המוקצב ובמהלך הצ'אט עצמו חזר מס' פעמים על ביטויים כגון: "אני אוהב את ישראל" ו"אני מאוד אשמח לבוא לביקור". הדבר היחיד שאפשר היה לשמוע ברחבי הכנס במס' שעות שלאחר הצאט' היה "יש סיכוי שאורסון יבוא לארץ…".

השמועות מתחילות לזרום

הזמן –   תחילת שנת 2003, המקום  –  כל מקום, המטרה  – לאמת את השמועות שהחלו לצוץ מכל פינה, האומרות "אורסון סקוט קארד בא לארץ לאיקון 2003".
השנה חולפת, הקיץ מגיע והשמועות מתאמתות – אורסון אכן בא לאיקון הקרוב, פתאום הכנס (סליחה, פסטיבל) נשמע הרבה יותר מעניין.

אנחנו מתקרבים…

הזמן – אוגוסט 2003, המקום – רח' קרליבך, ת"א, המטרה – להשיג ראיון עם אורסון. אני יושבת לי בבר סלטים, אוכל להנאתי את הסלט שלי, פתאום אני שומעת "היי לי", מסתובבת ורואה מאחורי את אורי אביב, השנה הוא על תקן יחצ"ן הכנס. אני מצלת את ההזדמנות ואת העובדה שממילא תכננתי להתקשר אליו וישר שואלת – "בכנס, אני מקבלת ראיון, נכון?", אני מקבלת תשובה חיובית והיום שלי ממשיך עם חיוך.

כמעט שם…

הזמן – תחילת אוקטובר 2003, המקום – הדירה שלי, המטרה – להתכונן לראיון, להכין שאלות, להתכונן נפשית – אני הולכת לפגוש אישית את אורסון סקוט קארד! יש!

עוד יומיים

הזמן – יומיים לפני הכנס, המקום – ליד המחשב שלי, הטלפון מצלצל, על הקו אורי אביב, בפיו בשורות מאכזבות – הראיון שייחלתי לו לא יתקיים, עקב אילוצי לו"ז ושאר ירקות הוחלט לערוך "מפגש" עיתונאים עם אורסון סקוט קארד. אורי מבטיח לי שיתחשבו במתי אנחנו יכולים, ושיודעו מספיק זמן מראש מתי המפגש יתקיים. האכזבה מרה, לא רק שאני אצטרך לחלוק את אורסון עם עוד אנשים, אני צריכה לעבור על כל התכנונים שלי ולראיון, לשנות ולצמצם, נו טוב, נחיה עם זה.

היום הראשון

יום שלישי, אני מגיעה לכנס (סליחה, פסטיבל) בשעת הצהריים, מסתובבת, אומרת שלום לאינספור אנשים שלא ראיתי מאז הכנס (סליחה, פסטיבל) של שנה שעברה, "מבלה" יותר משעה בחיפוש האדם המתאים שאמור לסדר למכירה הפומבית שלי דוכן ראוי ונאות עם שמירה, כפי שהובטח לי מראש, מתעצבת, למרות שצפיתי זאת מראש, עם כל הסיטואציה ומחליטה שאני פשוט אחכה לאירוע הבאמת חשוב של הכנס, ההרצאה של אורסון בערב. אני מנצלת את הזמן להסתובב קצת בין הדוכנים ובין המתחמים. הכנס (סליחה, פסטיבל) בהחלט התעלה על עצמו השנה בכל הקשור לאווירה, הסינמטק עמוס בדוכנים, ואפילו מתפרש על אחת המרפסות, ברחבת הסינמטק ישנה רחבת הגלדיאטורים, אשכול פיס מקושט להפליא, וגולת הכותרת היא ללא ספק הקוביה הגדולה שתלויה מהתקרה באשכול, עם הציטוט המפורסם "…" מתוך הספר "המשחק של אנדר", כל הכבוד לועדת הקישוט של הכנס ולמתנדבים הרבים שעזרו להכין זאת, בהחלט ראוי לציון. אני מעלעלת בתוכניה, אולי יש משהו לראות עד אירוע הפתיחה, לא ממש, לצערי הדבר היחיד שמעניין אותי בכנס זה הוא הגעתו של מר קארד, נו טוב, אירוע הפתיחה מתחיל ממש עוד מעט.
בעודי מסתובבת לי, מחפשת תעסוקה, ניגש אלי דידי חנוך, איש הקשר של אורסון בכנס (סליחה, פסטיבל) ומודיע לי שמחר, אחרי הפאנל עם אורסון, נפגש מחוץ לאולם, נלך לשבת איפשהו, נדבר קצת וזה יהיה בעצם המפגש עיתונאים המהולל. כשאני מוחה על התזמון הקצר ועל העובדה שהכל נשמע לי "מאוד" מאורגן, אני מקבלת שטיה על הלו"ז העמוס של אורסון ועל כך שהוא פשוט חייב היה להיות פה וחייב היה להיות שם. לשאלה שלי " למה לא תכננתם את זה מראש, והודעתם בצורה מסודרת לפני הכנס" אני מקבלת תשובה רוגזת של, אנחנו יודענו מה יהיה לו"ז הסופי של מר קארד "רק" לפני שלושה שבועות, ואם לא נאה לך אז את מוזמנת לא לבוא. השאלה הבאה שלי – "מה, בשלושה שבועות אי אפשר להודיע, חייבים לחכות לרגע האחרון" נשארה תלויה באויר, כי דידי לא היה שם. לאחר מכן, כשניגשתי לדובי (יו"ר המועדון, ומנהל הכנס – ל.ע.) קיבלתי פחות או יותר את אותן התשובות, רק עם יחס קצת יותר סביר.
מלאת זעם ותסכול, עליתי למעלה על חברי לראות את אירוע הפתיחה של הכנס, מלאת אכזבה על אירועים דומים משנים קודמות, לא ציפיתי ליותר מדי, אורסון יהיה שם, אמרתי לעצמי, אז תלכי. והלכתי. תשכחו מהאירועים של השנים הקודמות, אירוע הפתיחה השנה היה בהחלט אירוע ששווה לנכוח בו. אילן שמעוני ושומר ראשו ניר יניב נתנו הופעה נהדרת, הטקסט היה בהחלט קולע, הנאומים היו קצרים וממצים ואורסון היה כוכב. אוי אורסון, מהרגע שהוא עלה על הבמה לא נראה כאילו הוא רוצה לרדת, ולא היה איש באולם שהיה מוריד אותו בכח. מתחיל לשפוך מחמאות על ישראל ועלינו, הישראלים, בעלי האומץ, על החשיבות של מדינתנו, מתחיל לגלוש לפסים פוליטיים ואז מחליט שאולי כדאי לשמור את זה לעצמו. לאט, לאט אנשים מתחילים להזדקף במקומותיהם, להרגיש חשובים, ואז בשניה אחת, אומר אורסון – טוב דיברתי הרבה וזה רק האירוע פתיחה ויורד מהבמה. אל דאגה, ההרצאה מתחילה ממש עוד מעט.
נושא הכנס (סליחה פסטיבל) וגם ההרצאה הוא מנהיגות, מתוך מגוון של נושאים פוטנציאלים, נבחר נושא זה בגלל האורח. הצפייה בקהל היא לשמוע הרצאה על ה"משחק של אנדר" והמשכיו, אורסון בוחר לקחת את הנושא לנקודת מבט  יותר כוללנית ולדבר על מהי מנהיגות טובה ומהי מנהיגות גרועה, רוב הדוגמאות שלו הן דמויות בולטות בהיסטוריה האנושית, "אנדר" מוזכר בעיקר מתוך שאלות הקהל. לפני שאורסון עולה לבמה, עולה אחד מהלווינים שלו ומודיע כי "בבקשה לא לשאול את מר קארד שאלות במהלך ההרצאה, יהיה זמן לזה בסופה, ובבקשה לא לבקש ממנו חתימות במהלך הכנס, ישנו זמן חתימות מסודר ומאוגרן למחרת". את ההרצאה פותח אורסון בהצהרה שמכיון שהוא עצמו לא מנהיג, כל ההרצאה הינה תאורטית לגמרי, והוא מוכן לדבר גם על כל נושא אחר. מרגע זה ובמשך שעה וחצי הוא מדבר ומדבר ומדבר ומדבר, והקהל מהופנט. מעבר להיותו סופר כשרוני, מר קארד הוא גם נואם בחסד. אמנם נטייתו וסגנון דיבורו הם מיסיונרים במקצת, אבל יש לזכור, הוא אכן מסיונר וביצע שליחויות מסיונריות בברזיל עבור קהילתו. סוף ההרצאה, ועכשיו שאלות, בעקבות שאלה הנוגעת לעתידו של "בין" בספר ההמשך ל"סדרת הצללים"  מסגיר אורסון פרטים על הספרים הבאים, הקהל מתחיל לעשות רעש של "ספויילר, שקט", בלי לשים לב שאת הספויילר סיפר הסופר, כך שזה לא כל כך משנה.
ההרצאה נגמרת, אורסון מתחיל לעשות את דרכו לכיוון היציאה, שלושת לוויניו מרחפים מסביבו, מנסים להדוף את נחיל האנשים שרוצה לשאול רק עוד שאלה קטנה. בסוף הם מתחמקים. כחצי שעה מאורח יותר, קולטות עיני עודד, חברי היקר, את אורסון עומד ליד הכניסה לסינמטק מדבר עם אנשי וגם חותם להם, אנחנו מצטרפים לקהל הקטן שעומד סביבו. מישהו שואל את אחד הלווינים בשקט "אבל חשבתי שהוא אמור לחלק חתימות רק מחר?", "הוא התעקש" עונה הלווין במבט מיואש. אנחנו נשארים לפטפט עם אורסון עוד כרבע שעה, במהלכה מנסים הלווינים להזכיר לאורסון שצפוי לו יום ארוך מחר, וכדאי שהם יתקפלו, בסוף הקהל מתפזר ואורסון ולוויניו הולכים.

היום השני

יום ד' בבוקר, האממ… צהרים, אנחנו מגיעים לכנס (סליחה פסטיבל), העניינים קצת יותר רגועים, ההיסטריה של היום הראשון נרגעה במקצת ועכשיו אפשר לראות גם כמה ממארגני הכנס (סליחה, פסטיבל) מחייכים פה ושם, נעים יותר. היום מתחלק לשני אירועים חשובים – אורסון סקוט קארד חותם על ספריו, ובערב – המחזמר של באפי. הפאנל, שנערך קצת לפני המחזמר מקבל פחות חשיבות מהמחזמר עצמו. לי יש עוד אירוע חשוב – "מפגש העיתונאים" המהולל, אולי אני אצליח לשאול יותר משאלה אחת, אולי. היום זוחל לו לאיטו ומגיע השעה 14:00, תור ארוך גדל לו מחוץ לגדר אשכול פיס, מאות אנשים עומדים, בסבלנות, בכדי לקבל חתימה, מאות נוספים מסתכלים על התור באכזבה ואומרים לעצמם, "אין סיכוי, חבל סתם לחכות". "אירוע ההחתמות" אמור להמשך במהלך ההפסקה בלבד – עד 15:00, לאור הביקוש הרב מסרב אורסון להפסיק לחתום בשעה 15:00 ונשאר לחתום על ספרים עד השעה 16:30, ב – 17:00 יש את הפאנל, אז אין כל כך בברירה. כל אותם אנשים מסכנים שחיכו וחיכו בסוף תורם לא הגיע, מגלים שלסבלנות יש פרס, מחולקים מספרים וכולם יקבלו את החתימה שלהם לאחר הפאנל בהוראתו של מר קארד, אין ספק, איש מקסים. לפני הפאנל מודיעים לנו, העיתונאים, כי המפגש יתאחר בשעה וחצי, כדי שמר קארד יוכל לסיים לחתום, יש זמן לארוחת ערב.
הא, המפגש מתחיל, אנחנו מתקבצים בקומת ההנהלה של הסינמטק, נציגים מ"חלומות באספמיה", ה"מימד העשירי", "גיימר" (אתר למשחקי מחשב), "מסלול", "גרגויל" ועוד, הזמן מוגבל, השאלות סטנדרטיות, האם הדמויות שלו אורסון מושפעות מדתו, האם "המשחק של אנדר" נכתב כסיפור ילדים, ועוד. התשובות גם הן סטנדרטיות, את רובן שמענו כבר כולנו בהרצאה ובפנאל.  האוירה נעימה, כל כתב זוכה לשאול, כפי שציפיתי, שאלה אחת וזהו, הרבה מידע חדש לא קיבלתי בראיון זה, כפי שאמרתי, את הכל הוא כבר אמר בהרצאה או בתוך ספריו, שום חידוש, אבל בהחלט חוויה נעימה.
הערב המשיך עם המחזמר של באפי, אני לא אכתוב עליו, כי נכתב כבר כל כך הרבה, ובכלל, באורסון עסקינן, אבל רק דבר אחד קטן – כל הכבוד, בהחלט הפקה מרשימה, מצפה לשנה הבאה לראות שיפורים והפתעות מעניינו כמו השנה.
הנקודה המעניינת ביותר של אותו היום היתה השמועה, כי אורסון חתם למישהי על הגוף, ואכן כך היה, קצת מתחת לעצמות הבריח מתנוססת על בחורה נאה חתימתו המרשימה של אורסון סקוט קארד, כששאלתי אותה למה, התשובה היתה  – כי זה נחמד ומיוחד, אכן בחורה מיוחדת.

היום השלישי והאחרון

יום ה', היום האחרון של הכנס (סליחה, פסטיבל), מתחילים להרגיש אוירה של סוף, אנשים עייפים אך מרוצים, מתנדבים מתרוצצים ממקום למקום בכדי לסיים הכל, אורסון מגיע לאירוע מתנדבים, שמקבלים אותו בגל אנושי מרשים, כולם מחוייכים ומאושרים, היה אחלה כנס, והוא עוד לא נגמר. הגופים השונים מתפזרים לישיבות השנתיות, יש הרבה מתח לפני ישיבת האגודה, מי יבחר ומה יהיה, במועדון רגועים יותר, ההנהלה אצלנו כמעט חפה מתככים והישיבה מתנהלת באוירה כייפית וחברית, חבל רק שכל כך מעט מגיעים. לפני הישיבה הולכים כולם לאירוע נעילת הכנס, הכרזת הזוכים בפרס גפן ולמפגש 1000 שאלות עם אורסון, אירוע נעילת הכנס לא מתקרב לאירוע פתיחת הכנס, ואת פרס הנאום המוצלח ביותר גורפת נציגת מפעל הפיס, שמצהירה "אתם מעל גיל 18, תמלאו פיס, או שלא נוכל לתמוך באירועים כאלו", צודקת. מפגש 1000 שאלות עם אורסון , מתגלה כחביב למדי, אורסון מבקש מהקהל לזרוק רעיונות לסיפור שלאט לאט נבנה, הקהל מנסה לדחוף למשהו פיקנטי, עם חייזרים והכל, אבל אורסון מגביל – המדע הבדיוני יבוא בשלב מאוחר יותר הוא מבטיח, לצערנו נגמר הזמן לפני שאנחנו מגיעים לשם, אבל היה נחמד. כולם מנסים לתפוס מילה, או תמונה אחרונה עם אורסון, אבל הוא חייב לזוז, המטוס ממריא מאוחר יותר באותו היום. ממש לפני הסוף מצליחה אישה נחמדה עם תינוק להצטלם איתו, כולם צוחקים על כך שהוא בעצם מתמודד לנשיאות, הוא מוחה בטענה שהוא לא מנהיג, אבל לא משכנע אף אחד. אורסון סקוט קארד, המנהיג שלי, שלך ושל כולנו.

מודעות פרסומת

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.