עידן המחקר – מאת רוני גורן בן-צבי

farpoint_hd_920פנינו לרוני גורן בן-צבי, שהיה פעיל במשך לא מעט שנים במועדון סטארבייס972 ובאתר זה ממש, כדי שיכתוב על "מסע בין כוכבים".
קיבלנו ממנו טקסט אישי בהשראת "הדור הבא", טקסט שעוסק במחקר, ברמה האישית שנוגעת לכל אחד מאיתנו.

קריאה נעימה.


 

לא נשארתי מעריץ גדול של "מסע בין כוכבים".

אני אומר את זה כגילוי נאות. כן, ראיתי שלוש מהסדרות של "מסע בין כוכבים" בשלמותן – את "הדור הבא", "וויאג'ר" ו"חלל עמוק תשע". זה היה מזמן, לפחות מבחינתי. תחילת התיכון. תקופה אחרת לגמרי, מבחינתי ומבחינת העולם. את הסדרה המקורית לא באמת ראיתי, למעט כמה פרקים פה ושם. לא התחברתי. הצ'יזיות הזאת (מלשון גבינה) של שנות השישים לא קסמה לי מעולם. על "אנטרפרייז" גם פסחתי משום מה. ראיתי חלק מהסרטים, בעיקר את היותר חדשים, משנות התשעים ואילך. הם היו בינוניים ומטה, כולל החדש של ג'יי ג'יי אברמס (זה שיצא ב-2009, לא ראיתי את זה שיצא ב-2013). מצטער, אף אחד מהם לא השאיר לי טעם של עוד.

אבל קפטן פיקארד ותה הארל גריי שלו באו לי בול. זה היה בתחילת התיכון. האינטרנט עוד לא בדיוק תפס תאוצה, והורדות לא חוקיות היו עדיין משהו מסובך קצת. אלו היו ימי השלטון הקצרים של ה-DVD. לאמא שלי היה מנוי ב"אוזן השלישית" בפאתי שדרות בן ציון בתל-אביב. בסופי שבוע היא הייתה הולכת לשם ומשאילה DVD-ים של "הדור הבא". בכל DVD היו ארבעה פרקים. זה היה שיעור חשוב בשבילי בסבלנות. הייתי צריך להתאמץ לא לראות את כולם בבת אחת. בשלב יחסית מוקדם, אמא שלי הצטרפה אליי, ומאז זה היה טקס קבוע – אמא ובן יושבים ורואים פרקים של "מסע בין כוכבים – הדור הבא".

מהר מאוד למדנו להכיר את כולם – את רייקר ואת ג'ורדי ואת קראשר ואת וורף, את טרוי ואת מיילס ואת ווסלי וכמובן את שתי הדמויות שהיו בשבילנו החשובות ביותר – האנדרואיד דאטא, וקפטן ז'אן לוק פיקארד. עקבנו אחרי כל קווי העלילה בשקיקה. עקבData-and-Picardנו אחרי ההתפתחות של דאטא, והפיכתו מאנדרואיד די חדגוני ומשעמם לדמות שיותר מכל דמות אחרת בסדרה חקרה מה זה אומר להיות אנושי. עקבנו אחרי המחקר הפרטי של ז'אן לוק, שאולי לא היה ברור מאליו כמו שאר הדמויות בסדרה, אבל בוודאות עסק בבית ובשייכות. למרות החזות השקטה של הגבר המבוגר והצרפתי הזה, ואולי דווקא בגלל החזות הזאת, הייתה בו תמיד הרגשה של אש בלתי פוסקת ורצון אינסופי לחקר של כל מה שזז. כשהסתיימה הסדרה נשארנו עם טעם של עוד. מיד התחלנו להשאיל DVD-ים של "וויאג'ר" ו"חלל עמוק תשע" כדי להשלים את החסר. אחר כך המשכנו גם ל"בבילון 5" אבל זה כבר לא רלוונטי.

לא נשארתי מעריץ גדול. בשלב כלשהו, כמו כל דבר בחיים, העניין שלי דעך. לקראת אמצע-סוף התיכון, הצבא, וגם לאחריו, כבר היו מספיק דברים אחרים שעניינו אותי, ולא הרגשתי שום צורך לחזור ולראות פרקים של הסדרה. גם לא התעניינתי כל כך בקומיקסים, ספרים או שאר מוצרים נלווים, ואפילו השחקנים עצמם והמשך הקריירה המשחקית שלהם עניינו אותי כשלג דאשתקד. העובדה הפשוטה היא שלמעט פטריק סטיוארט וברנט ספיינר, שזכו לתפקידים מאוד עמוקים ונתנו כמה תצוגות משחק מרשימות, רוב השחקנים בסדרה הזאת קיבלו תפקידים די שכיחים, ונתנו הופעות סולידיות למדי, אך לא כאלו שנחרטות בזיכרון. אני מכליל, כמובן, כי גם ב"וויאג'ר" וב"חלל עמוק תשע" ישנן פה ושם דמויות מעולות, אך בסופו של דבר האמת היא ש"מסע בין כוכבים" מאז ומתמיד הייתה סדרה בה העלילה והעולם חשובים הרבה יותר מכל דמות ספציפית.

העובדה שלא נשארתי באמת מעריץ גדול של הסדרה הזאת, נותנת לי כיום פרספקטיבה קצת שונה. אחרי הכל, לזמן קצר בחיי הייתי שרוי בקהילה בה הכל מתחיל ונגמר בסדרה הזאת. אנשים מדברים עליה, מהרהרים עליה, כותבים מאמרים, עושים הרצאות וסרטי חובבים. בקיצור, מעריצים. מנקודת המבט שלי מבחוץ אני יכול להגיד במלוא הכנות ש"מסע בין כוכבים" היא בסך הכל עוד סדרה. ועדיין, היא לא בדיוק עוד סדרה.

~~~

הדבר שהופך יצירות אמנות לעל זמניות, וזה נכון לגבי כל המדיומים והמדיות, היא העובדה שאפשר לראות צדדים שונים שלהן בכל פעם, תלוי מאיפה אתה בא. אני לא מדבר רק על זה שיצירה גדולה צריכה להיות מסוגלת לתקשר עם הרבה מאוד סוגים של אנשים מכל מיני מקומות, חברתיים או פוליטיים. אני מדבר על זה booby_trap_hd_033שיצירה גדולה צריכה לתקשר עם אותו אדם במהלך שלבים שונים של חייו. היצירה נשארת אותה היצירה, אך היא אומרת דברים אחרים בהתאם לתקופה בה אתה נמצא.

אני נמצא בתקופה של מחקר בחיים האישיים שלי. מחקר תמיד היה משהו שנמשכתי אליו. בתור אאוטסיידר מלידה, מחקר הייתה הדרך שלי להתחבר לאנשים סביבי, ולחקור את עצמי דרכם, ואותם דרך עצמי. היום זה פופולרי להיות אאוטסיידר, אז אני לא צריך להחביא את זה ויכול להגיד את זה בקול רם, אבל גם כשהייתי צריך להחביא את זה, זה נתן לי רוגע מסוים. ככל שאתה חוקר את העולם סביבך אתה לא רק מבין אותו, אתה גם מבין את עצמך.

התחושה הזאת של חדוות המחקר היא משהו שעומד בבסיסו של כל פרק טוב של "מסע בין כוכבים" שראיתי מעודי. הקלישאה של "ללכת בעוז לאן שאף אחד לא הלך מעולם" החזיקה את הסדרה הזאת במשך שנים רבות מאוד. הרעיון הזה, לשלוח ספינת חלל ענקית עמוסה באנשים ובציוד יקר לעומק החלל הלא נודע, רק בשביל לראות מה יש שם, הוא רעיון שקסם לי מאז ומתמיד, ועדיין קוסם היום.

היום אנחנו חיים בעידן שלא מכבד את הרעיון הזה. הרצון הוא לחקור פנימה במקום החוצה. להתעסק בעצמך, במה אתה חושב, במה אתה מרגיש, במה אתה עושה. להעלות סטטוסים, לצלם סלפיז, לקרוא ספרים שמתיימרים ללמד אותך איך להיות בעל ביטחון עצמי ואיך להצליח בעסקים כדי שתוכל לקנות את הבית עם בריכת השחייה שתמיד רצית, ואז כולם יסתכלו עלייך ויראו איזה אדם מרשים אתה. כל הסדרות היום גם הן מתעסקות בעיקר בדמויות הראשיות. עלילה מקורית או עולם בעל מעוף, כל זה נזרק הצידה כדי שהגיבור יוכל לקבל מונולוג עמוק של עשר דקות על הקשר שלו עם אביו. וגם אם יש עלילה מעניינת, היא תמיד סובבת סביב הדמויות הראשיות, מונעת על-ידן וסגורה בתוך עולמן הקטן. אין רצון לצאת החוצה ולחקור את הלא נודע.

אני בסדר עם כל זה. באמת, אני לא רוצה שיישמע כאילו אני לא. אני נהנה מאוד גם מסדרות וסרטים שיוצאים בימינו, וכשחקן אני בהחלט נהנה מהעובדה שהכתיבה יותר ויותר מתרכזת בדמויות. מעבר לכך, אני בהחלט מוכן להודות בעובדה שגם אני בסופו של יום אגואיסט שמתרכז בעיקר בעצמו. ועדיין, כשאני נזכר היום בתקופה בה הייתי רואה "מסע בין כוכבים", אני מתחבר לתחושה אחרת לגמרי. התחושה שהעולם כולו הוא כמו אותו חלל אינסופי ללא גבולות. ה"גevolution_hd_003בול האחרון". שבעה מיליארד בני אדם, כל אחד עולם ומלואו, וזה רק על הכדור הקטן הזה שלנו. כל אחד מהם יוצר קשרים, קהילות, קבוצות, תופעות אנושיות, חלקן קטנות וצנועות, חלקן אדירות מימדים וקצת מפחידות, כולן מסקרנות.

איך חוקרים את החלל האינסופי הזה? ובכן, כנראה שקצת כמו קפטן ז'אן לוק פיקארד וצוות ספינת החלל שלו. יוצאים החוצה, ומנסים לנשל את עצמנו מכל שיפוט או דעה קדומה. צריך קוד התנהגות בסיסי, פריים דירקטיב, ואיזושהי אנושיות שנלמדת רק מניסיון. צריך כפית גדולה של מיץ אומץ, ונכונות לראות דברים שאולי יהיו מפחידים. צריך ראש שקט, וביטחון בעובדה שלא משנה מה יקרה במהלך הדרך, אנחנו נדע איך להתמודד איתו בעזרת הכלים שרכשנו בבית, כשישבנו על הספה וראינו פרקים של סדרת טלוויזיה שממשיכה לחיות למרות שכבר נראה שאבד עליה הכלח לפני שנים.

חוטי האנלוגיה שלי כבר הולכים ונשחקים, והמגילה הטרחנית הזאת מגיעה עוד מעט לסיומה. לא נשארתי מעריץ גדול של "מסע בין כוכבים", אבל התחושה הנפלאה הזאת של לחקור את כל מה שסביבך היא משהו שהסדרה הזאת נתנה לי ויישאר איתי כל חיי, באשר אלך. אם יש נקודה כלשהי לרצף ההגיגים הזה, היא שיש ערך רב בלהעז ללכת ולחקור מקומות שאולי אף אחד עוד לא היה בהם בעבר. ללכת מהחוץ אל הפנים ולרגע קט להיות כמו ספוג ששרוי בתוך מרק עשיר של תופעות וחוויות שהיו שם הרבה לפנייך ויישארו שם הרבה אחרייך. לזמן קצר, לתקופה חולפת, לצאת ולחקור ולראות ולשמוע ולהרגיש, לפני שחוזרים הביתה אל תה הארל-גריי החם עם הלימון והספרים הישנים.

שמרו על ראש טוב,
רוני


רוני גורן בן-צבי שומר מקום חם בלב לכל הגיקים באשר הם. בעבר הוא היה חבר קהילה, שועל כנסים, ואחד המנהלים של אתר סטארבייס 972. כיום הוא לומד משחק, מנגן, שר וכותב. הוא חבר בלהקת הגיק-מיוזיק "הטרובדורים" והוציא לאור לפני שנתיים את ספר הביכורים שלו "פרלוד לאפוקליפטיקה". רוני מבלה את זמנו בקיפוץ בין תל אביב לניו יורק, ובצפייה תמימה באנשים ברכבת התחתית.
אם ברצונכם לקרוא דברים אחרים שרוני כותב, מוזמנים לבקר באתר שלו ולעשות לייק לעמוד הפייסבוק הרשמי.
מודעות פרסומת

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s