הנה משהו שכנראה לא ידעתם על Qpid, פרק הרובין הוד של "מסע בין כוכבים": אם סופרים ברצף את ההפקות של הפרנצ'ייז כולל פרקי הסדרה המצוירת וסרטי הקולנוע, Qpid הוא ההפקה ה-200.

כן, דווקא הפרק החביב הזה, שנראה כאילו פשוט החליטו לגוון לצופים ולשחקנים ולהלביש אותם בבגדים תקופתיים נחמדים ועליזים, הפרק שנראה במבט ראשון כאילו אין לו מסר מלבד "באנו לגוון ולעשות כיף על הסט".

והנה עוד משהו שכנראה לא ידעתם על Qpid – יש לו מסר.

לרגל הלייק ה-200 בפייסבוק שלנו שהתווסף השבוע, שלחנו את אסנת קדמי לחפירה ארכיאולוגית בפרק ובמשולש שבין ואש, פיקארד וקיו, הנה מה שהיא העלתה בידה*.

*וזו לא חפירה, למען הסר ספק.

 

---

תאמינו או לא, השאלה שבכותרת המאמר היא הדילמה המרכזית בפרק ה-200 (במצטבר) של יקום "מסע בין כוכבים". מצד אחד, קצת מוזר שפרק כל כך חשוב מבחינה כרונולוגית יעסוק בנושא שכזה ולא במשהו דרמטי יותר: מלחמה או תקרית דיפלומטית בן גזעית. אבל מצד שני, מרגיש גם מאוד נכון כאשר מסתכלים על התמה המרכזית של יקום "מסע בין כוכבים", שהיא בעצם לדבר על הדילמות שלנו כיום, דרך המראה של המאה ה-24. אז למה לא לדבר גם על אהבה, הרגש האנושי שיש בכוחו אפילו להפיל משטרים ולגרום למלחמות עולם?

ב"מסע בין כוכבים" המקורית היה זה הקפטן ששבר לבבות ונשים עמדו אצלו בתור. קפטן ג'יימס טי. קירק היה הבחור הנאה, בעל הבלורית המתנפנפת אשר רק מבט לעברו גרם לכל הבנות בסביבה לאבד את שפיותן ולזרוק את עצמן לרגליו (בהתאם כמובן לסטריאוטיפים הגבריים והנשיים של שנות ה-60 בהן נוצרה הסדרה). אבל שני עשורים לאחר מכן, הגיעה "הדור הבא" ושינתה את החוקים. במרכזה עמד קפטן ז'אן לוק פיקארד – מאוד כריזמטי, מאוד אהוב, מאוד מוערך, אבל ממש לא החתיך השרמנטי התורן. אל דאגה, עדיין היה מישהו כזה בסדרה (כי הרי חייבים שיהיה גם אחד כזה), אבל הפעם התפקיד אוייש בידי הקצין הראשון של הקפטן, קומנדר וויליאם טי. רייקר.

וכך, כולנו התרגלנו לראות את פיקארד כדמות הקפטן הרציני, הפילוסופי, האבהי. הרומנטיקה היחידה שנקשרה אליו בתחילת הסדרה היתה הרמיזות לקשר רגשי בינו לבין הרופאה של הספינה, ד"ר בוורלי קרשר. אבל גם זה תמיד נותר מעורפל ולא הגיע יותר מדי רחוק. והנה, בעונה השלישית הופיעה פתאום דמותה של ואש הארכיאולוגית בפרק Captain's Holiday, לרומן קצר עם הקפטן שלנו הנופש ברייזה. מיהרנו להרגיע את עצמנו ולהגיד שזה היה סתם רומן של חופשת קיץ על כוכב לכת בודד, שזה לא אומר שום דבר, ושהחזות הנזירית של הקפטן שלנו לא נפגעה. כי הרי לא יכול להיות שפיקארד יהיה בקשר רומנטי, זה לא מתאים לדמות שלו, זה לא הוא. אי אפשר את שניהם ביחד – או שהוא יהיה רציני וסמכותי, או שתהיה רומנטיקה בחייו. זה כמו לראות את ההורים שלנו בהקשר של רומנטיקה ואהבה. סוג של חילול הקודש. או סתם "איווו" רציני. כולנו נשמנו לרווחה כאשר הפרק הסתיים כמובן, ואש נשארה רחוקה ופיקארד חזר לתפקיד הנזיר שהדבר הכי מרגש בחייו הפרטיים הוא קריאת כתבי שקספיר לפני השינה.

ואז הגיעה העונה הרביעית ואיתה ההפקה ה-200 של "מסע בין כוכבים" במצטבר – Qpid…

~~~

רענון קצר למי שראה את הפרק לאחרונה אי שם בשנות התשעים המוקדמות: פיקארד מארח על האנטרפרייז את המפגש השנתי של ועידת הארכיאולוגיה של הפדרציה. הוא אמור לתת את ההרצאה המרכזית של האירוע, וכמו כל פרפקציוניסט, הוא מאוד לחוץ שההרצאה שלו תהיה מושלמת. הוא כל כך לחוץ שאפילו היועצת טרוי נוזפת בו קלות על כך שהוא צריך לעזוב את העניין וללכת לישון. והנה, בדיוק כשהוא מתכוון כבר להרשות לעצמו להרגע ולתפוס שינה טובה לפני היום הגודל, מצפה לו הפתעה – לחדרו מגיעה לא אחרת מאשר ואש, אותה ואש. אחרי מה שנרמז כלילה משותף, ואש זוכה לסיור ידידותי בספינה מחלק מחברי הצוות, ומגלה לעלבונה שפיקארד מעולם לא דיבר עליה, או בכלל הזכיר אותה, בפני אנשי צוותו.

בחזרה לקפטן שלנו – הוא עדיין לחוץ מההרצאה, וזוכה לביקור מקיו, חברו משכבר הימים. קיו מספר לפיקארד שהוא מרגיש שהוא חב לו על שהציל את קיומו (בפרק Deja Q), ושהוא רוצה לגמול לו כי הוא פשוט לא מסוגל להיות חייב. באופן לא מפתיע, פיקארד מסרב בכל תוקף ורק רוצה שקיו יעזוב אותו לנפשו. קיו עוזב, אבל יש לנו תחושה שהוא יחזור מהר.

בחזרה לואש – מאוכזבת קשות שפיקארד לא הצהיר על אהבתו אליה בפני חבריו, היא מטיחה את הדברים בפני פיקארד, בדיוק באמצע אירוח רשמי, ויוצאת בהפגנתיות מהחדר. פיקארד, ג'נטלמן שכמוהו, מרגיש צורך להתנצל בפניה. אבל מבלי שידע, קיו מאזין מהצד לשיחה בין השניים ומחליט שפה נמצא עקב אכילס של פיקארד ושהוא, כמובן, חייב לעזור לו להבין את החולשה האמיתית שלו – אהבתו לאישה.

אז בדרך מאוד "קיואית", הוא פשוט לוקח את פיקארד ואנשי צוותו ומנחית אותם בסביבה של ימי רובין הוד. הטוויסט – פיקארד הוא רובין, אנשי צוותו הם כמובן החבורה "העליזה" שאיתו, ו-ואש היא ליידי מריאן שאת חייה עליו להציל. ואכן, לאחר מספר מזימות של ואש (שכמובן הדבר הכי חשוב בעיניה הוא להציל את חייה) וקצת קרבות חרב בין הגברים, פיקארד מצליח להציל את העלמה  וקורא לקיו לסיים את ההצגה לאלתר. קיו, שמבחינתו הוכיח לפיקארד את אשר רצה להוכיח – שבשביל האהבה הוא היה מוכן לסכן את הכל – נענה לדרישתו וכולם חוזרים למציאות, מלבד ואש אשר נעלמת. פיקארד (שיש לציין כי אינו נראה יותר מדי מוטרד מכך) ממשיך בשגרת יומו עד ש-ואש מופיעה מולו ומודיעה לו חגיגית שהיא הצטרפה לקיו, שהבטיח לה הרפתקאות שרק הוא יכול להוציא לפועל. שלום, נשיקה, והסוף.

~~~

אז על פניו נראה כי הפרק שלפנינו הינו עוד פרק קליל ונינוח אשר בא לתת הפוגה לצופים בין הפרקים הרציניים יותר של הסדרה. אין פה עניינים דיפלומטיים כבדים, אין תגליות גדולות על היקום, אין דילמות מוסריות כבדות משקל. אפילו הופעתו של קיו, שאנחנו רגילים אליו כסוג של אתנחתא קומית, גורמת לנו להרגיש שלפנינו פרק חסר חשיבות. שלא לדבר על הבגדים המצחיקים (טייטס!) שהלבישו לחברי הצוות כחלק מיצירת פנטזיית רובין הוד. אבל כאמור, יש בפרק הזה דיון בשאלה מאוד קיומית אשר רבים אחרים דנו בה בעבר, חלקם אפילו בצורה מאוד דרמטית – האם האהבה מחזקת או מחלישה אותנו? עדיין לא מבינים על מה אני מדברת ומאיפה הקרצתי את זה? הנה ההוכחה בדבריו של קיו לפיקארד, בסצינה הלפני אחרונה של הפרק:

"למרבה הצער, כולם בסדר, אבל הנקודה שלי היא שהם היו יכולים להיהרג, וכך גם אתה. והכל בשביל אהבתה של עלמה. אם למדת עד כמה חלש ופגיע אתה באמת, אם סוף סוף ראית כיצד האהבה הוציאה את הרע ביותר שבך – החוב שלי כלפייך, פיקארד, שולם."

מופתעים? לא פלא. נראה כי הכותבים של הפרק פישלו קצת כשזה מגיע לפואנטה שלו, ויש סיכוי טוב מאוד שרוב הצופים בכלל פספסו אותה.

דיון בדילמה מוסרית ניתן להציג בפני הצופה בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא כשהדילמה נזרקת לעברו בשלב די מוקדם של הפרק כך שהוא מודע לה, והצפייה שלו באירועים וניתוחם, מונחית על ידה. הדרך השניה היא זאת בה הצופה יושב ורואה את כל אירועי הפרק מבלי שהדילמה המרכזית מובאת לידיעתו באופן חד משמעי. הוא לבדו מבין מהאירועים השונים את הדילמה, ובסוף הפרק הדילמה אכן נאמרת באופן מפורש והצופה מרגיש שהנה, הוא צדק בתחושה שלו.

בפרק שלפנינו נראה שהכוונה היתה ללכת בדרך הראשונה, אבל זה מרגיש קצת כאילו משהו הלך לאיבוד בדרך. כנראה התאטרליות הגדולה מדי של הפרק האפילה על הדיון הפילוסופי שאמור להימצא בו, או אולי זה פשוט שהמשפטים, החשובים מאוד מסתבר, שקיו זרק לעברו של פיקארד במהלך הפרק נבלעו כעוד אחת מההקנטות המעצבנות של קיו ולא יותר מכך. אבל אכן, אם נלך אחורה בפרק, ניתן למצוא שתי סצינות אשר בהן קיו נוזף בפיקארד על כך שהאהבה מחלישה אותו:

"הרגש האנושי הזה, אהבה, הוא דבר מסוכן, פיקארד, וברור מעל לכל ספק כי אתה לא יכול להתמודד איתו. היא מצאה נקודת חולשה בך, חולשה שאני חיפשתי אחריה שנים. אם הייתי יודע קודם לכן, הייתי מופיע בפנייך כאישה. זכור את דבריי, פיקארד, זהו עקב אכילס שלך."

פיקארד: "האמן במה שאתה רוצה."

קיו: "האם אתה מכחיש שאכפת לך מאישה זו? האמן לי שאעשה לך טובה גדולה אם אהפוך אותה לצלופח קלבני."

פיקארד: "תתרחק ממנה, קיו."

קיו: "רק ניסיתי לעזור. החוב שלי כלפייך…"

פיקארד: "מבוטל ברגע זה. אני לא חפץ בעזרה שלך, בעצה שלך, בטובות שלך, או בכלל בך. האם אתה מבין? אחת ולתמיד!"

קיו: "האם תכריח אותי לעמוד בצד בעוד היא מובילה אותך לחורבנך?"

פיקארד: "כן!"

קיו: "כרצונך."

ומאוחר יותר, אחרי שקיו מנחית את פיקארד וחברי צוותו בעולמו של רובין הוד:

קיו: "זאת הבחירה שלך, רובין. אתה יכול או להרגע בקרחת יער זו או לסכן את חייך בהצלת האישה שאין לך שום רגש כלפיה."

פיקארד: "הרגשות שלי כלפי ואש לא רלוונטיים. אני אנסה להציל כל חיי חף מפשע, כפי שאתה יודע היטב."

קיו: "כן, אבל מה לגבי החבורה "העליזה" שלך? האם אתה מוכן לסכן גם את חייהם? האם חייה של ואש שווים יותר מאלו של דאטה, טרוי או וורף?"

קיו רואה פתאום את פיקארד כבן אנוש לכל דבר, החש אהבה כלפי אישה. לטענתו, האהבה הזאת תביא לחורבנו של פיקארד כי היא מחלישה אותו, אז הוא לוקח על עצמו להוכיח את הדבר – להוכיח לפיקארד שהוא יהיה מוכן לסכן את חייו שלו ושל אנשי צוותו, על מנת להציל את אותה אישה. מבחינתו של קיו, בסופו של הפרק, הוא הוכיח את צדקתו. אבל אנחנו יודעים שכמו שפיקארד ניסה להגיד לו כבר בהתחלה, הוא היה מנסה להציל כל איש או אישה שהיו נקלעים למצב דומה, בלי קשר לעובדה שזאת היא ואש.

וכאן למעשה הפספוס הגדול ביותר של הפרק – ממש כמו שהדילמה המוסרית עצמה נבלעה בעלילה ולא קיבלה מקום משמעותי לו היתה זכאית, כך גם הפתרון שלה. פיקארד אפילו לא מנסה להעמיד את קיו על טעותו בסוף הפרק. להבהיר לו שטבע האדם הוא שמנע ממנו לוותר כך סתם על חייה של ואש, ולא רק האהבה אליה. ובתכל'ס, אם עוצרים לחשוב על זה, לא היתה כאן הוכחה חד משמעית, לא שהאהבה מחלישה, ולא, כמתבקש, שהיא בעצם עושה את ההפך – מחזקת אותנו. כי מה שקיו לא מבין בטבע האנושי הוא שנכון, האהבה יכולה "להחליש" אותנו בכך שתגרום לנו לסכן דברים, או אנשים, למען אדם אחד שאנחנו אוהבים. אבל זה גם מה שמחזק אותנו – האהבה נותנת לנו סיבה לקום בבוקר ולעשות דברים, סיבה להיות מאושרים וסיבה לרצות לחיות. וכן, גם סיבה לרצות להציל אנשים ממוות, או "סתם" מסיטואציה שלא טובה להם.

המסר האמיתי של הפרק, במיטב המסורת של יקום "מסע בין כוכבים", היה צריך להיות שהאהבה לא רק שאינה מחלישה את האנשים אלא גורמת להם להתעלות מעל היכולות שלהם, להיות חזקים יותר, נחושים יותר… טובים יותר. אבל כאמור, אין בפרק הזה שום קתרזיס לנושא. הדילמה לגבי האם האהבה טובה לנו או רעה נותרה בעינה. ואנחנו נותרנו עם פרק חביב נוסף ממעלילי קיו, ולא יותר מכך.

~~~

כמה נקודות לסיום (כי אי אפשר בלי קצת ציניות):

1. ד"ר קראשר לובשת סוודר כחול גם כשהיא מחוץ לתפקיד. נראה לכם באמת שאחרי שכל היום היא מסתובבת עם בגד כחול מתוקף תפקידה היא תרצה ללבוש את הצבע הזה גם בזמן החופשי שלה?
2. אוי אלוהים. כולם כל כך צעירים (או שזה פשוט שאני כל כך זקנה). אני זוכרת שבתור ילדה הסתכלתי עליהם והם נראו לי כל כך מבוגרים. ועכשיו אני מסתכלת עליהם והם נראים לי בני גילי. אמאל'ה!
3. וואו, טוב שלא הגזימו עם הדמות של ואש. יושבת עם רגליים משוכלות על כיסא הקפטן בגשר שלו! עושה לו סצינת קנאה לפני הקולגות שלו!! מה קורה פה? איך הוא נותן לה להסתובב ככה חופשי ולהתנהג כאילו היא אשתו לשעבר שבאה לדרוש מחדש את מקומה בחייו, או לפחות את חציו של הרכוש שלו?
4. חייבים להוריד את הכובע בפני קיו שבתכל'ס חטף לפיקארד את הבחורה בסוף הפרק.