לכל מי שעדיין לא שם לב, סטארגייט היא סדרה צבאית. יש שיקראו שורה זו, יגידו "ברור" ויגיעו למסקנה שמאמר זה לא הולך לחדש להם דבר (רגע, לא לברוח, זה משתפר!), ויש אנשים שיעצרו ויחשבו על זה כמה שניות. עצירה זו נובעת מהעובדה שבעוד שאכן מדובר בפרוייקט של הצבא ובחיילים לכל דבר שיוצאים למלחמה באויבים שמסכנים את כדור הארץ, נראה כי קל מאוד לשכוח זאת.

לכאורה, הצבא אמור לתפוס מקום מרכזי ביותר בסטארגייט. יש שיקומו ויגידו שזה אכן כך – הרי 95% מהאנשים שאנחנו רואים על המרקע בכל פרק הם אנשי צבא, החיים שאנחנו רואים הם חיי הצבא והנהלים שאנו רואים בסדרה הם של הצבא (השיער האומלל של סם קרטר ויחסיה עם ג'ק אוניל הם דוגמאות מושלמות לכך). אבל אחרי הכל, כאשר חושבים על סטארגייט, הדברים הראשונים אשר עולים לראש (מלבד כמובן ג'ק אוניל ושער הסטארגייט עצמו) הם מחקר, תרבויות חדשות וחייזרים אפורים וחמודים עם טכנולוגיות שיגור מגניבות. אז כן, נראה כי בעוד שהצבא הוא ללא ספק השלד עליו סטארגייט בנויה, הוא אינו המרכז של הסדרה. נשמע מבלבל? לא רק לכם. אבל אל תדאגו, המאמר שלפניכם בא להבהיר בדיוק כיצד דבר שכזה אפשרי.

צבא ומלחמה בראי סטארגייט, לפניכם.

 

אתה בצבא חבוב – תתמודד עם זה

עוד הרבה לפני שהייתה סדרת טלוויזיה מצליחה בכיכובו של מקגיוור הכל יכול, היה סרט קולנוע מצליח למדי אשר בו הונחו היסודות הראשונים של יקום סטארגייט. ובעוד שכולנו מאוהבים עד למעל לראש בקולונל אוניל של סדרת הטלוויזיה – סרט הקולנוע הציג לנו קולונל אחר לחלוטין…

אם יש דבר אחד אשר בלט בסרט הקולנוע יותר מכל (טוב, אולי לא יותר מכל, כי הרי איך אפשר להתחרות בבגדים המפוארים של רע), זוהי הגישה הצבאית אשר ליוותה את הסרט. בתחילה עוד לא היה ברור כל כך היכן הדברים עומדים – ד"ר ג'קסון הגיע לאיזה הר שמור היטב ע"י הצבא ומדענים במקום נתנו לו לפענח איזה כתב עתיק. הכל היה חסוי ומוסתר היטב, אפילו מהד"ר עצמו אשר בתחילה לא זכה לדעת את כל האמת על הדבר אשר אותו הוא הובא לתרגם. הצופה התמים יכול היה לחשוב כי מדובר בסודיות הגיונית, כי הרי ג'קסון הובא למקום מבחוץ, והמדענים אשר חקרו את הסוד הגדול הזה במשך כל כך הרבה זמן לא ידעו האם ניתן לסמוך עליו או לא. אולם מהר מאוד התברר שהסודיות הזו נכפתה ע"י הצבא, הגורם אשר באמת ניהל את העניינים במקום. מהרגע שבו קולונל אוניל נכנס למתחם פרוייקט הסטארגייט, היה לנו ברור כי זהו, נגמרו המשחקים – לד"ר ג'קסון לא נותרה ברירה אלא להבין שהוא נמצא במסגרת צבאית, ולהתמודד עם זה.

בניגוד לסדרת הטלוויזיה, בה ניתן לטעון כי ג'ק אוניל הוא הדמות המרכזית ושאר חברי הצוות, וביניהם דניאל ג'קסון, הם דמויות המשנה (עובדה אשר ללא ספק הוכתבה עקב העובדה כי ריצ'ארד דין אנדרסון נבחר לגלם את קולונל אוניל ולעומתו שאר השחקנים נראו אלמונים לחלוטין), בסרט הקולנוע קולונל אוניל ודניאל ג'קסון היו דמויות שוות לכל דבר – שניהם גולמו ע"י שחקנים "נחשבים", לשניהם היה זמן מסך שווה בכמותו, ושניהם הובילו את העלילה. עובדה זו חשובה לציון משום שלאורכו של הסרט שתי הדמויות סימלו למעשה את שני הניגודים שבו – המדען מול איש הצבא. כידוע, ועוד נגיע לכך בהמשך, סדרת הטלוויזיה מציגה לנו תמונה יחסית שווה של שני התפקידים, הגבולות די מטשטשים בה. אולם בסרט הקולנוע זה לא היה כך – הצופה בסרט הקולנוע ידע בדיוק עם מי יש לו עסק. בעוד שדניאל ג'קסון, אשר סימל את המדע החוקר, היה טיפוס מרחף שפעל בראש ובראשונה ע"פ ליבו והובל ע"י סקרנותו, קולונל אוניל, איש הצבא, היה בחור קשוח אשר הדבר היחיד שהוא היה מסוגל לראות היו סכנות שעלולות לארוב בסביבה, וטקטיקות מלחמה באויבים פוטנציאלים. דוגמה מושלמת לכך התרחשה בסרט כאשר, לאחר הגעת ג'ק אוניל וצוותו לעיר האבידונים, בני העיר סגרו את השער הגדול שבעיר. התנהגות פתאומית זו, בצירוף העובדה כי הוא לא הצליח להשיג את אנשיו שנשארו מאחור בקשר, גרמו לפיוזים של ג'ק אוניל לקפוץ והוא היה בטוח שהמקומיים מנסים לכלוא אותו ואת אנשיו – מיד נלקחו בני ערובה מקרב האבידונים וג'ק ירה בנשקו על הקרקע על מנת להרחיק ממנו את האנשים. אולם מהר מאוד התברר כי כל אשר התרחש היה שסופת חול ענקית עמדה להגיע למקום, ואנשי אבידוס סגרו את השער המרכזי על מנת להגן על העיר. ומי היה זה שניסה להרגיע את הרוחות ולמנוע טבח במקום, להקשיב לאנשי המקום ולנסות להבין מה בדיוק קרה… דניאל ג'קסון כמובן.

אולם אין לשים את כל אשמת הסטיגמטיות בקולונל אוניל המסכן, הגישה האבסולוטית של הצבא סומלה בסרט גם ע"י הממסד עצמו. כזכור, זמן יחסית קצר לאחר שהחבר'ה עברו דרך הסטארגייט, גילינו שהצבא שלח עם קולונל אוניל פצצה גרעינית. כאשר ד"ר ג'קסון התעמת עם אוניל על הנושא, הקולונל פשוט הודה שהצבא נתן לו את הפצצה ואמר לו להעריך האם קיים איום כלשהו בצידו השני של הסטארגייט, ובאם כן – להפעיל את הפצצה ולהרוס את השער. אז זהו הצבא, עוד לפני שהם ידעו מה יש בצד השני, הם כבר הניחו כי עלול להיות סיכון לכדור הארץ, ועוד סיכון ברמה כזו שתצדיק שימוש בפצצה גרעינית. תחשבו על זה לרגע – אם היו מבקשים מד"ר ג'קסון לשער את ההשערות הפרועות ביותר שלו על מה שהוא עומד למצוא בצידו השני של השער, הוא בטח היה שוקע בשעות של דיבור על תרבויות אחרות וממצאים ארכיאולוגיים. קולונל אוניל? הוא בטח היה מתחיל לתת רשימה ארוכה של אויבים וסיכונים אפשריים לכדור הארץ. האמת, כשחושבים על זה, מהבחינה הזאת סביר להניח שהשניים לא השתנו בהרבה במעבר מסרט הקולנוע לסדרה.

יש שבשלב זה ירימו קול צעקה ויעמדו לצידו של ג'ק אוניל בטענה שמסכת הג'אפה שהם מצאו מעוכה מתחת לשער (סצינות המופיעות בגרסת הבמאי בלבד) הייתה זו שהפחידה אותם כל כך. אבל כשמסתכלים על זה בצורה הגיונית ומיושבת – מה בדיוק בשרידים שהם מצאו גרם להם לחשוד שמדובר בגורם עוין? באותה מידה יכול היה להיות שמדובר באיזה מלך מקומי ושזהו הכתר שהוא לובש לראשו. פרוע? ייתכן, אבל עדיין, לא הייתה להם שום סיבה מיוחדת לחשוד שמדובר באיום אשר יצדיק פצצה גרעינית.

אולם, מאחר וזהו בכל זאת סרט אמריקאי, קולונל אוניל הבין במהלך הסרט כי המציאות היא לא רק שחור ולבן וכי חפים מפשע עומדים להיפגע מהפצצה. אז הקולונל הנחמד ארגן מרד עם תושבי המקום והביס את רע בדרך הישנה והטובה. אולם האם אלו הם באמת פני הדברים? בעוד שברור שג'ק אוניל עבר תהליך כלשהו באבידוס, במהלכו הוא למד לבטוח באנשים אחרים ולהיעזר בהם, נקודה אחת עומדת בסימן שאלה – האם הוא באמת לא היה משתמש בפצצה אילו היה זה באפשרותו? כזכור, ג'ק לא ממש היסס להגיע לפצצה ולהפעילה ברגע שהוא זיהה סיכון כלשהו, מבלי להתחשב בחפים מפשע אשר נכחו במקום וסביר להניח כי עלולים להיפגע מכך. הוא התכוון להשתמש בפצצה, אולם רע הקדימו ולקח אותה. כך שלמעשה האפשרות לא הייתה נתונה יותר בידיו של ג'ק, גם אם רצה בכך, הוא לא יכול היה להשתמש בפצצה. על כן צריכה להישאל השאלה – אם לקראת סוף הסרט הפצצה הייתה חוזרת לידיו והייתה ניצבת בפניו האפשרות להשתמש בה כנגד רע בעודו על אבידוס (כי הרי כאשר ג'ק השתמש בה לבסוף הוא ידע שהפיצוץ יתרחש בחלל ולא יפגע במקומיים), האם הוא עדיין היה עושה זאת למרות הסיכוי לפגיעה בחפים בפשע?

הסצנה האחרונה של הסרט היא הסצנה בה דניאל נפרד מג'ק, לפני שזה חוזר לכדור הארץ דרך השער. כאשר הם נפרדים דניאל שואל את ג'ק אם הוא יהיה בסדר, וזה עונה לו שכן, הוא יהיה בסדר. למעשה כאן מסתיים סרט הקולנוע, כל מה שקורה מרגע זה והלך שייך לסדרה עצמה, ולא לסרט. זוהי נקודה חשובה מאוד לציין בהתחשב במה שאנו למדים על מעשיו של ג'ק אוניל לאחר חזרתו דרך השער.

בעוד שאנו לא רואים זאת מפורשות בסדרת הטלוויזיה, משיחותיהם של קולונל אוניל וגנרל המונד בפרק הראשון, אנו למדים כי כאשר ג'ק אוניל חזר דרך השער, הוא סיפר לממונים עליו כי הוא הפעיל את הפצצה וכי האויב חוסל. קולונל ג'ק אוניל, החייל האולטימטיבי, שיקר לממונים עליו על מנת להגן על אנשי אבידוס. הבעייתיות עם פעולה זאת היא שהיא נעשתה בסדרת הטלוויזיה, שם כבר מדובר על ג'ק אוניל שונה. האם ג'ק אוניל של סרט הקולנוע באמת היה חוזר לכדור הארץ ומשקר לממונים עליו? מסית את חבריו לצוות לשקר לממונים עליהם? משום מה נראה כי קשה להאמין בכך. עד כמה שהיינו רוצים להאמין כי ג'ק אוניל למד דבר או שניים על אנושיות במהלך שהותו הראשונה באבידוס, קשה להאמין כי איש הצבא המיומן ילך כל כך רחוק. לכן, אנו נאלצים לזקוף התנהגות זו למעבר שבין סרט הקולנוע לסדרת הטלוויזיה, והשינוי הכללי אשר חל בג'ק אוניל במסגרת מעבר זה.

למי אתה קורא פרוייקט צבאי?

אז כאמור, סרט הקולנוע היה צבאי לכל דבר, גם מבחינת הדמויות וגם מבחינת המנטאליות הצבאית שהוצגה בו. אולם עם המעבר לסדרת הטלוויזיה, נראה כי משהו השתנה.

הפרק הראשון של הסדרה היה בעל אופי צבאי – קולונל ג'ק אוניל נקרא לחזור לתפקיד, גנרל המונד מתעמת איתו לגבי אופן פעולתו לאחר שחזר מאבידוס, כל הקצינים יושבים במדי הא' שלהם סביב שולחן ארוך ומפואר ומתכננים כיצד לפעול נגד האיום החדש, אנשי הצבא הולכים אחרי האויב החדש ונופלים בשבי, כמעט מוצאים להורג אבל ניצלים לבסוף. הפרק השני היווה סוג של מעבר בין הפן הצבאי לבין מה שציפה לנו הלאה – הפרק כולו התרחש בפיקוד הסטארגייט עצמו וסבב סביב הסיפור האנושי של השתלטות הגאולד על קוולסקי ושל הצטרפות טיאלק לצוות באופן רשמי. מצד אחד לא היה דגש צבאי כלשהו על אשר התרחש, אם כבר אז היה דגש פוליטי – מצד אחד הבירוקרטים שרוצים לקחת את טיאלק ולחקור אותו, ומאידך אנשי הצבא אשר מתנגדים לכך כי הם יודעים להעריך את מעשיו של טיאלק וההקרבה שלו. אולם בפרק זה עדיין לא זכינו לראות את המוטיב אשר יתפוס מעתה ואילך את מרכז הסדרה. הפרק השלישי של הסדרה כבר חשף בפנינו את הצד החדש של יקום סטארגייט – החקר התרבותי של תרבויות חדשות (חלקן אקזוטיות יותר וחלקן פחות) בעולמות אחרים. מרגע זה ואילך, פן זה יהיה המוביל בסדרה.

יש שיקומו בשלב זה ויגידו שאין זה נכון – בעוד שהחבר'ה עוברים דרך השער ופוגשים תרבויות אחרות, המטרה שלהם הוצגה מפורשות  – חיפוש טכנולוגיות חדשות להגנה על כדור הארץ מפני האויבים החדשים, הגאולד. לכן לא ניתן לטעון כי המחקר התרבותי הוא המרכז של סטארגייט, הוא איננו הדבר אשר מוביל אותם במעבר דרך השער לעולמות חדשים. מעבר לזה, עדיין מדובר בפרוייקט צבאי לכל דבר אשר האנשים שפעילים בו הם אנשי צבא, ולא ממש ניתן להתעלם מהנשקים שהם סוחבים איתם. כל זה נכון, אולם המתבונן בעובדות אלו מחמיץ את התמונה הרחבה יותר – נכון, מדובר בפרוייקט צבאי אשר מטרתו הרשמית היא חיפוש אחר טכנולוגיות זרות, אולם אירועים רבים שבו והוכיחו שהמעבר בסטארגייט הפך מזמן למשהו הרבה מעבר לכך. בעוד שבתחילה המחקר התרבותי הוצג בעיקר דרך עיניו של דניאל ג'קסון, אשר לא משנה לאן הוא הגיע הוא תמיד מצא במקום משהו מרתק לחקור, עם השנים, החשיפה המועטה שהייתה לנו לפעולת הצוותים האחרים הראתה כי הם נוטים לפנות לכיוון מחקר הסביבה הרחבה יותר. שוב, יש שיטענו שזה אך מתבקש מבחינה הגיונית, כאשר מגיעים למקום חדש צריך לבדוק אותו לעומק על מנת להבין מה באמת ניתן להשיג ממנו מבחינה של הגנה. לפעמים הטכנולוגיה לא בהכרח גלויה לעין, ובמרבית המקרים צריך לבסס יחסי אמון עם תושבי המקום לפני שמצפים מהם לחלוק את הטכנולוגיה שלהם עם זרים. אולם שוב, אם נחזור להשוואה לסרט הקולנוע, אשר היווה את ההצגה הראשונה של יקום סטארגייט – האם אתם רואים את הצבא של הסרט פונה לאנשים בדרך דיפלומטית? מקים פרוייקט שישלח ארכיאולוגיים דרך השער על מנת לערוך חפירות ארכיאולוגיות בכוכבים זרים? אל תשכחו שמדובר כאן בצבא ששלח כבר עם המשלחת הראשונה פצצה גרעינית, עם כוונה מלאה להשתמש בה. האם הם באמת היו לוקחים את הסיכון של מחקר עולמות חדשים, פגישה עם אויבים חדשים?

אל נא תטעו, אנו לא טוענים כי סטארגייט הפכה לסדרה של מחקר תרבותי בלבד. אילו היה זה כך, דניאל ג'קסון ודומיו היו המרכז של העלילה, הדמויות המרכזיות, כאשר אנשי הצבא נמצאים שם רק על מנת ללוותם ולוודא שהכל הולך כשורה. כידוע לנו היטב, המציאות אינה כך. אולם המציאות היא גם לא לכיוון השני – כולנו חזינו בשינוי המדהים שעבר על דניאל ג'קסון לאורך השנים כאשר ממדען מפוזר אשר תמיד מסתבך בצרות בגלל ראיית העולם הערכית שלו, הוא הפך לשווה בין שווים – כיום הוא מחזיק בנשק ויורה בו באותה מיומנות כמו ג'ק וסם (טוב, כמעט). במקביל, ג'ק אוניל אינו עוד אותו איש צבא קשוח וצר אופקים אשר הוא היה בתחילת הסדרה. כיום ג'ק אוניל הוא דיפלומט, לטוב ולרע (ולרוב בעל כורחו), כאשר הקידום אותו קיבל לדרגת גנרל ותפקיד מנהל הבסיס החצינו אפילו יותר צד זה בדמותו.
בכך, ג'ק ודניאל מציגים בפנינו את התפיסה של שילוב הצבא בסטארגייט – מצד אחד, הצבא בהחלט נוכח שם ותופס מקום מרכזי, מהעובדה הפשוטה שמדובר בפרוייקט צבאי ושהדמויות המרכזיות הם אנשי הצבא. אולם, מהצד השני, אנו רואים כיצד הצבא עבר, די מהר, סוג של הטמעה עם הפן השני של סטארגייט – המחקר התרבותי. לא מדובר פה רק במלחמה באויב ובאנשי צבא אשר מגיעים לעולמות חדשים מצוידים במיטב הנשק האנושי – מדובר בחבורה של אנשים אשר מגיעה לכוכבים אחרים ומתמודדת עם התרבויות השונות אשר הם פוגשים במקומות אלו.

עזבו אתכם מחפירות ארכיאולוגיות, אנחנו במלחמת קיום כאן

כל הקוראים אשר בשלב זה מרימים גבה יכולים להוריד אותה – לא, אנחנו לא מנסים להתכחש למציאות, ברור לנו שקיימת מלחמת קיום בסטארגייט. כבר בפרק הראשון של סטארגייט SG1 המציאות עוצבה באופן ברור – המלחמה בגאולד היא המובילה את הפרוייקט, היא זאת אשר מצדיקה את הכסף הרב אשר מושקע בתוכנית הסודית. אבל כאמור, לאורך השנים נראה כי המלחמה תפסה קצת מקום שולי. בניגוד למלחמת הצללים ב'בבילון 5' או מלחמת הדומיניון ב'חלל עמוק 9', אשר עונות שלמות סבבו סביב מלחמות אלו ותיארו כל שלב במלחמה ואת כל המשתמע מכך, המלחמה בסטארגייט תמיד התקיימה, אולם נראה כי היא לא מרכז העלילה, אלא יותר גורם שמקדם את העלילות הרחבות יותר של הסדרה, אותן עלילות אשר תפסו מקום מרכזי לאורך השנים.
הדבר בולט בעיקר כאשר מסתכלים על העונות של סטארגייט במבט כולל – המאבק באפופיס התאפיין בעיקר במעורבות הנפשית של דניאל וג'ק עקב חטיפת שארי וסקארה; המאבק באנוביס עניין אותנו בעיקר עקב המעורבות של הקדמונים בעניין, החיפוש הבלתי פוסק של אנוביס אחרי טכנולוגיה של הקדמונים, והסקרנות שהעניין עורר בקרב אנשי פרוייקט הסטארגייט; העלייה של בעל לעמדת כוח ביקום סטארגייט סומנה ברגע המכריע בו הגאולד תפס את ג'ק והתעלל בו קשות – מרגע זה ואילך בעל היה "הגאולד שעינה את ג'ק". נכון, לאורך העונות האחרונות הוא בהחלט הוכיח את עצמו כאויב ראוי להערכה, אולם כבר זמן רב שהוא לא מהווה איום אמיתי, והעובדה שחברי צוות SG1 מעולם לא יצאו במלחמה של אחד על אחד נגדו מוכיחה זאת (בדרך כלל בעל היה שם כצד שלישי שקישר בין הפיקוד לגאולדים אחרים, יו ואנוביס בעיקר), שלא לדבר על הפעמים בהן הם עבדו לצדו של בעל על מנת להשיג מטרה משותפת.

אבל עדיין, באם נרצה או לא, המלחמה נמצאת ביקום סטארגייט, מלחמה על קיומו של כדור הארץ. אז מהי בעצם מלחמה ביקום זה? מהם החוקים שלה?

חוק ראשון – אצלנו לא תראו דם, רק יזע ודמעות.
בואו נהיה ריאליסטים, אנחנו מדברים כאן על מלחמה עם גזע אחר, מלחמה נגד כוחות שאולי לא עולים עלינו מבחינת הנשקים שלהם, אבל אין ספק שנשק המטה מסוגל לעשות את הנזק המספיק במלחמה של אחד על אחד. שלא לדבר על חיילי העל של אנוביס שבשלב מסוים השתמשו בחיילי הSGC המסכנים כברווזים במטווח. אבל עדיין, נראה כי המלחמה בסטארגייט היא מלחמה נקייה. אנחנו כמעט ולא רואים פצועים קשה בסטארגייט, לא רואים חיילים נפגעים ומתים. גם במקרים בהם אנו כן רואים חיילים נפגעים קשה או נהרגים (מצטערים, אבל לשבור רגל במשימה ולחזור צולע דרך השער לא נחשב לפגיעה קשה מספיק) זה קורה רק בגלל שזה מקדם עלילה חשובה ומרכזית יותר אשר מתרחשת בפרק – בפרק Heroes הפגיעה הקשה של החייל בשדה הקרב נמצאת שם רק על מנת להצדיק את היציאה לשטח של ד"ר פרייז'ר והמוות שלה כתוצאה מכך; בפרק A Matter of Time מייג'ור בויד ואנשי צוותו המסכנים מקפחים את חייהם רק על מנת לקדם את עלילת החור השחור אשר מאיים לבלוע את כדור הארץ דרך השער הפתוח; ואליוט הצעיר מסיים את חייו בפרק Last Stand על מנת לאפשר לטוקר'ה לנטאש להציל את המצב ולסיים את האיום על הטוקר'ה, ועל צוות SG1 כמובן, ששרדו את המתקפה על בסיס הטוקר'ה המרכזי.

אז בסדר, אל תראו לנו פצועים והרוגים, אבל מה עם דיווחים על צוותים שנהרגו, או מניין הרוגים? גם את זה אנחנו לא זוכים לראות. זה די אבסורדי כשחושבים על זה, פרוייקט הסטארגייט רץ במתכונת הנוכחית שלו כבר 8 שנים, עשרות צוותים נשלחו דרך הסטארגייט לאורך השנים, ועשרות קרבות נלחמו כנגד האויב אשר הם פגשו בצד השני. אף אחד לא עושה את המתמטיקה ומגלה לנו כמה אנשים מתו במהלך השנים הללו?
די ברור למה הם לא עושים את זה, הרי למה לדכא את הצופים. והאמת היא שלא בטוח שאנחנו רוצים בכלל לדעת את זה. הנקודה היא שבחירה שכזו מרחיקה את עניין המלחמה מהצופים של סטארגייט. כיצד הם אמורים להאמין שהמלחמה בגאולד היא מלחמה אמיתית אשר אנשי פיקוד הסטארגייט מסכנים במהלכה את חייהם, כאשר הדיווחים היחידים ששומעים במהלך 8 עונות הם של (אולי) 5 הרוגים.

על מנת להיות כנים לחלוטין, נודה כי המצב קצת השתנה במעבר לאטלנטיס – שם סובלים המדענים המסכנים מ"תסמונת החולצה האדומה" הידועה בקרב החיילים הזוטרים של "מסע בין כוכבים" לדורותיה, רק שהפעם מדובר בחולצה כחולה (לכל מי שלא מכיר, תסמונת זו אחראית לכך שכל איש צוות זוטר אשר לובש חולצה אדומה ומופיע בפרק, לא יחיה בסופו של אותו פרק). אז אם ראינו כי באטלנטיס אין להם בעיה להשתמש באנשים שלהם כמאכל לריית' וכשפני ניסוי בניסויים שיוצאים מכלל שליטה, למה ב- SG1 הם עדיין שומרים על טוהר שכזה?

חוק שני –קרבות מפוארים? מצטערים, אין לנו מספיק כסף. אנחנו הולכים בקטן.
אם תשאלו כל חובב מדע בדיוני מהם חמשת הדברים אשר הוא הכי אוהב בסדרת הטלוויזיה שלו, אין ספק שהוא ימנה בין אותם הדברים את הקרבות המפוארים אשר רואים בסדרות. ספינות חלל, בכמויות אדירות, משני  צידי המתרס עומדות אלו מול אלה עד שמישהו נותן את הסימן והבלגאן מתחיל. בסטארגייט, הקרב המפואר הראשון שראינו היה הקרב על אנטרקטיקה – בסוף העונה השביעית (!). אז נכון, יש שיטענו שקרבות שכאלה לא ממש אפשריים ביקום סטארגייט, כי הרי מדובר בימינו אלו, ולא בעתיד שבו לכל הצדדים יש ספינות קרב מפוארות להלחם בהן בחלל. אין בעיה, אנחנו מוכנים לקבל הסבר זה, במיוחד מאחר וזה מחזק את הנקודה שלנו.

בסטארגייט המלחמה מתרחשת בעיקר בקטן – צוות של 4 אנשים (SG1 כמובן) מסתננים לספינת האויב, מחבלים בה, ומצילים את המצב. בזה בערך מסתכמת המלחמה בכל הקשור לסטארגייט. במשך כל השנים שבהם בני כדור הארץ לחמו בגאולד, תמיד הספיק צוות קטן של 4 אנשים להציל את המצב ע"י תחבולות אלו ואחרות. יש שיטענו שזה אומר שצוות SG1 ממש טובים, יש שיטענו שזה אומר שהגאולד די לא חכמים – אנחנו ניקח את שתי האפשרויות. בכל מקרה, תהיה הסיבה אשר תהיה, זה תמיד הספיק. דוגמה נוספת היא של הטוקר'ה – כוח ההתנגדות הכי גדול של הגאולד, שנלחם נגדו במשך מאות שנים, ותמיד עשה את זה בקטן. סוכנים שמסתננים לשורות האויב תחת מסווה, פגיעה בגאולד זה או אחר – אלו היו הטקטיקות של הטוקר'ה לאורך השנים. הם אפילו התלוננו על כך שמאז שאנשי כדור הארץ נכנסו למשחק יותר טוקר'ה נהרגו מאשר במשך כל שנות הלחימה שלהם נגד הגאולד. אז גם כאן, יש לנו דוגמה למלחמה שנעשית ברמה של האחד על אחד. ונראה כי זאת היא הטקטיקה שעובדת הכי טוב.

מעניין לציין שדווקא באטלנטיס הקרב הגדול הגיע כבר בסוף העונה הראשונה, בקרב על אטלנטיס כנגד הריית'. ככל הנראה היוצרים למדו דבר או שניים אחרי שנים בSG1-… או שהם פשוט קיבלו יותר כסף לאפקטים.

חוק שלישי – האויב שלנו מאוד מאוד חכם… או שלא.
תראו, אין מה להתווכח, האויבים ביקום סטארגייט התפתחו רבות לאורך השנים. מאפופיס שרץ לו בטייץ זהוב צמוד ברחבי היער הגשום (The Nox בעונה הראשונה של SG1), הגענו לבעל ואנוביס, גאולדים מתוחכמים אשר תמיד יצליחו לשלוף מתחת לשרוול משהו שחברי צוות SG1 לא חשבו עליו. בשנים האחרונות, כאשר נראה כי הגאולד מאבדים מכוחם וכבר לא מהווים אויב משכנע, התחילו לצוץ אויבים חדשים בדמות המשכפלים והריית' מאטלנטיס (שהם בכלל רמה אחרת של אויבים). שלא לדבר על האויבים החדשים שצצים להם בעונה התשיעית (עליהם באמת לא נדבר מפאת ספוילרים). אבל עדיין, לא משנה עד כמה צוות SG1 או הצוות של שאפרד באטלנטיס טובים, האם אנחנו באמת אמורים להאמין שהם טובים עד כדי כך ש- 4 אנשים הם כל מה שצריך על מנת להגן על כדור הארץ משעבוד והרס מוחלט? נו באמת. ההצדקה היחידה לכך שכדור הארץ לא שועבד מזמן, או שאטלנטיס עדיין לא הפכה למזנון פתוח לריית', היא שמה לעשות, אולי האויב שלנו לא עד כדי כך מתוחכם. אולי במקרה של הריית' זה קצת מסוכן להגיד דבר שכזה, אבל בכל הקשור לגאולד, די ברור שזהו המצב.

תחשבו על זה לרגע, כמה גאולד זכינו להכיר לאורך השנים? בסביבות העשרה? וכמה מהם באמת היוו איום ממשי על כדור הארץ? אחד? וגם האחד הזה הצליח לעשות את זה רק בזכות העובדה שהוא היה חצי קדמון ולכן היה לו ידע שלשאר הגאולדים לא היה. אז מה אנחנו בדיוק אמורים להסיק מכך?

לאורך השנים די התברר כי הגאולד הם לא האויב האכזרי והמאיים אשר היוצרים רצו לגרום לנו להאמין כאשר סטארגייט החלה את דרכה. גם אם נסתכל מעבר להתפתחות ההגיונית של הסדרה (כי הרי לא ניתן באמת להתייחס ברצינות לאפופיס, אשר המחשבה על כך שבעונה הראשונה הוא היה אמור להיות האויב הכי גדול שלנו… בואו נודה שזה די מגוחך. אבל שוב, מדובר בעונה הראשונה), הגאולד אומנם התפתחו לאורך השנים, אולם לא לגורם המאיים אשר הם היו אמורים להיות. האויב הגדול ביותר של כדור הארץ איבד מכוחו לאורך השנים, במקום גאולדים אכזריים למדנו להכיר גאולדים מתוחכמים.

אז הביאו לנו את המשכפלים כאויב הגדול של כדור הארץ, ועכשיו עם האויב של העונה התשיעית כל מה שקדם לכך בכלל נראה כמו משחק ילדים. חוקי המשחק משתנים, האויב הולך ונהיה מתוחכם יותר, אבל עדיין, אין להתעלם מ"כישלון" הגאולד כאויב המרכזי של יקום סטארגייט. יש שיגידו עייפות החומר, יש שיגידו שהכותבים פשוט לא ידעו לקדם נכונה את העלילה. כך או כך, עד לאמצע העונה השמינית, כאשר המשכפלים התחילו להשתלט על היקום, לא היה אויב אמיתי בסטארגייט SG1.

אז מה היה לנו עד עכשיו? ראינו כיצד סרט הקולנוע, אשר הניח את היסודות ליקום סטארגייט, הציג בפנינו צבא אבסולוטי וחיילים אשר רואים סכנה בכל מקום, ומוכנים להשתמש בכוח מוגזם ולסכן חפים מפשע על מנת לפגוע באויב. הארנו את השינוי אשר חל בצבא במעבר לסדרת הטלויזיה, כאשר הצבא והמדע (חקר התרבות והארכיאולוגיה) התמזגו ומיתנו אחד את השני. הבנו שהמלחמה בסטארגייט היא לא מרכז העלילה, אלא גורם מקדם לעלילות אחרות של חקירת תרבויות זרות והתמודדות עם דרמות אנושיות (כי הרי בכל זאת מדובר בסדרה אמריקאית, ואי אפשר בלי דרמה ומוסר השכל). ראינו כיצד המלחמה בסטארגייט היא מלחמה נקייה בלי יותר מדי נפגעים בקרב בני האדם, וכיצד גם כאשר אנשים נפצעים או נהרגים, זה קורה רק על מנת לקדם עלילה אחרת, חשובה יותר, אשר מתרחשת בפרק המדובר. וכמובן, הגענו למסקנה שקשה מאוד למצוא בימינו אויבים טובים לכדור הארץ.

עכשיו, אחרי שהבנו כיצד מובנית המלחמה ביקום סטארגייט, הגיע הזמן לבחון את האנשים אשר עומדים בראש הצבא והמאבק אשר מלווה את סטארגייט מאז עונתה הראשונה.

כן, המפקד.

כפי שכבר ציינו, ג'ק אוניל של סרט הקולנוע היה המנהיג הצבאי האולטימטיבי – המנהיג הקשוח אשר כל שהיה בראשו אלו טקטיקות צבאיות. במעבר לסדרת הטלוויזיה נראה כי משהו השתנה בבחור שלנו – כאמור, כבר בפרק הראשון אנחנו מגלים שהוא שיקר לממונים עליו כאשר הוא חזר לכדור הארץ. אולם לא רק שהוא לא מועלה למשפט צבאי על שקר זה, גם נותנים לו לחזור לאבידוס עם צוותו המקורי. במשך השנים שיבואו, קולונל ג'ק אוניל רק הולך ומדרדר – התחצפויות לבכירים ממנו (בעיקר פוליטיקאים יש לציין), פעולות כנגד הוראות מפורשות והסתכלות לצד השני כאשר הדבר התבקש לנוכח המצב. ובסוף עוד מעלים אותו לדרגת גנרל ונותנים לו את הניהול של פיקוד הסטארגייט. האם זהו המנהיג האולטימטיבי ע"פ סטארגייט?

האמת, בערך.

סביר להניח כי אין אוהב סטארגייט אשר לא יסכים עם האבחנה שקולונל ג'ק אוניל וגנרל ג'ורג' המונד הם שני המפקדים אשר מובילים את סטארגייט. את מעלליו של ג'ק אוניל אנו מכירים היטב, ואין צורך לפרט מעבר למה שכבר ציינו בפסקה הקודמת. בעוד שאנו לא יודעים להעיד על צבא ארה"ב (ע"פ דבריו של ריצ'ארד דין אנדרסון, בכירים בצבא האמריקאי הודו בפניו שיש להם מפקדים שאפילו יותר גרועים מג'ק אוניל), קשה להאמין כי מפקד בעל גישה שכזו היה נשאר זמן רב בעמדת פיקוד בצה"ל. אז כן, ג'ק אוניל הוא המנהיג הסורר, אולם הדבר מתבקש מעצם העיצוב הייחודי של דמותו. כמו כן, על מנת שלא לעשות עוול לג'ק, חשוב לציין כי כאשר הוא נמצא במצב של קרב, אין רציני ומקצועי מקולונל אוניל. אבל בכל זאת, אם אנחנו רוצים לבחון לעומק את המפקד הצבאי ע"פ סטארגייט, יותר מתבקש שנפנה לגנרל ג'ורג' המונד אשר במשך כ- 7 שנים היה המפקד הבכיר בבסיס פיקוד הסטארגייט בהר שאיין. אחרי הכל, הוא צריך להיות קול ההיגיון במקום הזה, המפקד הרציני שלא סוטה מהכללים ומעל לכל מעמיד את חוקי הצבא. נכון? אז זהו, שלא.

כבר בפרק הראשון אנו מבינים כי המונד הוא מנהיג קצת שונה. מצד אחד, הוא תקיף ועומד על שלו, לא נותן לג'ק לשחק בו וברור שהוא סמכות בכל הקשור לסטארגייט, אף אחד לא מפקפק בזה. מצד שני – כאשר המונד עומד לשלוח את פצצת האטום דרך השער, ג'ק מתעמת איתו ומודה בפניו שהפצצה הקודמת התפוצצה בזמן שספינתו של רע הייתה בחלל, ושהאבידונים עדיין חיים. בתחילה המונד לא מתרשם ומורה לשלוח את הפצצה כפי שתוכנן, וגם כאשר ג'ק טוען בפניו שיש אנשים חפים מפשע בצד השני, לא נראה כי המונד מתרגש מהעניין. הוא מורה לשים את ג'ק במאסר בעוד הוא שוקל מה לעשות איתו, עם ג'ק, לא עם הפצצה. רק לאחר שהמונד מגיע לתא שבו ג'ק מוחזק אנו מגלים כי גנרל זה שונה משאר המפקדים – הוא שואל את ג'ק כמה אנשים יש באבידוס, ולשמע התשובה של ג'ק (כחמשת אלפים) הבעת פניו אומרת הכל – יותר מזה ג'ק לא צריך על מנת להבין שהגנרל הזה עומד לצידו.

ובאמת, גנרל המונד עמד לצד אנשיו. במשך שבע השנים בהן הוא עמד בראש פיקוד הסטארגייט, באינספור פעמים, המונד תמך באנשיו ואף היה מוכן להגיע עד הנשיא על מנת לאפשר להם לבצע את תפקידם כפי שהם ראו לנכון. המונד לא אחת הסתכל לצד השני כאשר היה צריך והגן על אנשיו מפני הממונים עליו, גם כאשר משמעות הדבר הייתה הליכה נגד הכללים וסיכון תפקידו. בשביל אנשיו הוא היה מוכן ללכת באש ובמים, לא משנה איזה פקידים בוושינגטון הוא מעצבן תוך כדי כך.

ואם נחזור לרגע לג'ק, הרי הוא יותר גרוע מהמונד… הרבה יותר גרוע. מספר הפעמים בהם הוא עבר על החוקים… אין ספק כי רשימה מפוארת של כל הפעמים יכולה למלא כמה עמודים במאמר זה. אולם בכל זאת יש לציין כי כאשר הוא הפך למפקד הבסיס, הבחור התמתן במקצת. אולי כי הוא פשוט היה פחות מעורב בדברים פנים מול פנים, או אולי כי הוא פשוט הרגיש קצת עייף בתפקידו החדש, תהיה הסיבה אשר תהיה – גנרל ג'ק אוניל לא היה אותו קולונל סורר אשר הכרנו קודם לכן. אין זה אומר שהוא שם את החוקים לפני אנשיו, ממש לא, אולם הוא כן לקח פחות סיכונים, גם כאשר הדבר אשר היה מוטל על הכף היו אנשיו.
ועכשיו, בואו נעצור לרגע ונחשוב על אפשרויות אחרות…

המממ… איך הכל יכול היה להיות אחרת

אז איך בעצם הכל יכול היה להיות אחרת? ואנחנו לא מדברים על תאומים רעים אשר הופכים דמות טובה לרעה, ואפילו לא בהכרח על יקומים מקבילים… טוב, אולי רק קצת. למען המאמר שלנו, השאלה של כיצד יכול היה להיות אחרת מתחלקת למעשה לשני כיוונים שונים לחלוטין –

בעולם אחר, רע יותר, לסם יש שיער ארוך…
הפרק There but for the grace of God נתן לנו הצצה אל אפשרות אחרת ביקום סטארגייט, אפשרות  בה אפופיס, האויב המרכזי של בני האדם (בסוף העונה הראשונה כמובן), מצליח להגיע לכדור הארץ ומתחיל להשמיד את האוכלוסייה בשיטתיות. האמת, לא ברור כל כך מדוע אפופיס הצליח כל כך במתקפה, במיוחד כאשר מסתכלים על הכישלונות העתידיים שלו, אשר מוכיחים משהו על יכולת הטקטיקה והביצוע של הגאולד החביב… מי יודע, אולי אפופיס של המציאות המקבילה חכם יותר. וגם מצידם של אנשי כדור הארץ, לא ברור כיצד הם נכשלו בהגנה על כדור הארץ –  האם הכוח הצבאי במציאות המקבילה היה נחות יותר מזה שבמציאות שלנו? האם לא עמדו לרשותם אותם משאבים אשר עמדו לרשות אנשי כדור הארץ, מהמציאות שלנו, במאבק על אנטרקטיקה כמה שנים מאוחר יותר (מינוס הפרומיתאוס כמובן שנבנתה כמה שנים אחרי עלילת הפרק הנ"ל)?

מאחר ודניאל מגיע ל"פיקוד" כבר בשלב מתקדם של הפלישה, לא ידוע לנו עד כמה הצבא ביקום זה שונה מהצבא ביקום המוכר לנו. אנחנו יודעים שמשחק הכוחות שם שונה במקצת (סם לא חלק מהצבא, אוניל מנהיג את ה"פיקוד" והמונד הוא החייל הזוטר יותר, וולטר חלק מהכוח הלוחם) אולם זה עדיין לא מספיק על מנת לתת לנו תמונה רחבה של הצבא והסיבה לכישלון במלחמה נגד אפופיס. האם העובדה שטיאלק לא היה לצידם ושדניאל חי לו בכלל במצרים, ומעולם לא היה חלק מהפרוייקט, האם אלו המשתנים אשר הפכו את היוצרות? האם המנטליות של הצבא ביקום החלופי שונה במשהו מהמנטליות של הצבא ביקום שלנו, וזה מה שחתם את גורל כדור הארץ? או שאולי הדבר השונה היחיד הוא שאפופיס הצליח להגיע לכדור הארץ מבלי שבני האדם ידעו על כך ויוכלו להתכונן (כפי שקרה לאחר מכן במציאות שלנו בזכות הידע המוקדם שדניאל רכש). באם זהו המשתנה אשר עשה את ההבדל – האם זה אומר שבמקרה ואפופיס היה מצליח להגיע לכדור הארץ במציאות שלנו, כדור הארץ היה נופל בידיו?

אכן, שאלות אלו חשובות ביותר – הן יכולות להעיד רבות על הסיבות להישרדותו של כדור הארץ במלחמתו נגד הגאולד ואולי לספק הוכחות עד כמה באמת צוות SG1 הוא זה אשר עמד בין כדור הארץ לגאולד לאורך השנים. אולם שאלות אלו נשארו פתוחות בסופו של הפרק, וכל אשר נותר לנו לעשות זה לנסות ולשער כיצד יכול היה להיות אחרת.

עכשיו ילדים, נלמד אתכם לקח מוסרי…
סטארגייט, כמו כל סדרה אמריקאית טיפוסית, "חוטאת" אף היא באותם רגעים בהם היא מנסה לדחוף לצופה התמים לקח של מוסר, כאשר לפעמים הדבר נעשה בעדינות ראויה לשבח, ולפעמים בעדינות של פיל בחנות חרסינה. הלקח יכול להיות באספקטים רבים בחיים – מ"דע להעריך את מה שיש בחייך כי אתה עלול לאבד את זה מחר", דרך "לפעמים צריך פשוט לעצור ולהקשיב לצד השני" ועד הלקח האהוב של "ככה העולם שלך יראה אם מלחמות האחים לא יפסקו".

ואכן, נראה כי סטארגייט מאוד אוהבת את הלקח האחרון – בזכותו זכינו לראות מלחמות אחים בקולונה, עולם הבית של ג'ונאס קווין, וגם בכוכב הלכת בפרק Icon. מלחמות האחים תמיד מנוהלות ע"י צבאות שני הצדדים כאשר, דרך עיניהם של המבקרים מעולם אחר, הצופה יכול לראות כיצד העולם שלו יהיה גרוע יותר אם מלחמות האחים לא יפסקו. במרבית המקרים אנו יודעים מדוע המלחמה מתקיימת (בדרך כלל אמונה דתית כלשהי אשר מפלגת את העם), אולם לפעמים נראה כי המלחמה הפנימית אשר הורגת אנשים כה רבים היא כלל ללא סיבה (מישהו זוכר מדוע אנשי עולם הבית של ג'ונאס קווין החליטו להרוג אחד את השני?). וכמובן, חברי צוות SG1 (דניאל ג'קסון בראשם) יהיו הקול ההגיוני אשר ינסו להבהיר לתושבי המקום כיצד הם נלחמים מלחמה מיותרת וכיצד הסכנות אשר נמצאות מחוץ לכוכב הלכת שלהם הרבה יותר גדולות.

הדור הבא – סטארגייט אטלנטיס

כפי שכבר ציינו קודם לכן, אטלנטיס היא עליית מדרגה מהמלחמה הנקייה שראינו כל השנים ביקום סטארגייט. כאן יש לנו אנשים מ"הצד הטוב" שנופלים בקצב של זבובים (מעניין כמה אנשים מהצוות המקורי לאטלנטיס נשארו להם בכלל, זה לא שהם יכולים להרשות לעצמם לבזבז אנשים בקצב שהם עושים זאת) ויש לנו אויב אימתני – בניגוד לגאולד, שהם אויב שאנשי כדור הארץ הלכו נגדו ראש בראש ופנים מול פנים, כבר מההתחלה, הריית' הם אויבים אשר הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא פשוט להסתתר ולחכות שהם יעברו, בתקווה שהם לא יבחינו בבני האדם שמסתתרים מפניהם. אחרי הכל, בעוד שהגאולד יקח אותך בשבי ויקשקש לך בשכל עד שתצליח למצוא דרך לברוח, הריית' לא ישאלו שאלות מיותרות – הם פשוט ישאבו ממך את החיים באותו המקום. לכן, אנשי אטלנטיס לא הולכים ונלחמים נגד הריית', כי הם פשוט יודעים שאין להם סיכוי. וגם כאשר המלחמה מגיעה אליהם, ואין להם ברירה אלא להלחם, רק תגבורת מכדור הארץ מצילה את המצב.

פן נוסף אשר בולט באטלנטיס הוא המאבק בין הצבא למדע. לפני שנמשיך להסביר עניין זה, יש להבהיר את ההבדל בין המדע של שתי הסדרות. המדע ב- SG1 מתבטא בשני מובנים – הראשון הוא המדע התרבותי/ארכיאולוגי, אותו מדע, כפי שהצגנו בתחילת המאמר, אשר לאורך השנים עבר סוג של התמזגות עם הפן הצבאי של הסדרה. השני הוא המדע הטכני אשר אותו מייצגת בסדרה סם קרטר. בעוד שאין ספק שמדע זה תופס מקום רב בסדרה, הוא בדרך כלל מסתכם בכמה דקות של דיבורי ג'יבריש מצדה של סם, מבט מבולבל מכיוונו של ג'ק, והפעלת מכשיר חדש אשר פותר את כל הצרות ומציל את המצב. בסטארגייט אטלנטיס המדע הטכני הוא המרכז – אם ננסה להשוות בין משימות השדה של צוותי הפיקוד בכדור הארץ, למשימות אשר צוותו של שאפרד מבצע, ההבדל ברור כשמש – בעוד שצוותי הפיקוד מונים בתוכם ארכיאולוגים, והמשימות מורכבות בעיקר מחקר תרבותי וארכיאולוגי של הנמצא בעולמות החדשים, הצוות המוביל של אטלנטיס (וסביר להניח שצוותים נוספים, באם קיימים כאלו), מונה מדען טכני (ולפעמים אף מדענים נוספים, כפי שראינו בפרק The Defiant One) והמשימות שלהם מורכבות מחיפוש אחר טכנולוגיה של הקדמונים ולימוד הפעלתה. אז כך שבעוד שב- SG1 אנחנו זוכים לראות את שני סוגי המדע, באטלנטיס המחקר התרבותי נזנח כליל לטובת מחקר מדעי טכני גרידא.

אז בחזרה לטענתנו על המאבק בין הצבא והמדע באטלנטיס – בעוד שבסטארגייט המאבק היחיד הם הויכוחים הבלתי פוסקים (אך כל כך אהובים) של דניאל וג'ק, באטלנטיס הכל אחרת. המשלחת לעיר הקדמונים בנויה למעשה משני עולמות נפרדים – החיילים והמדענים. שני העולמות שווים בחשיבותם בגלקסיה החדשה, מצד אחד הגנה על אנשי כדור הארץ מהלא נודע והאויבים החדשים, ומצד שני המטרה אשר לשמה הם הגיעו לאטלנטיס מלכתחילה – חקר של הקדמונים והטכנולוגיה שלהם. אולם הבעייתיות היא בכך שמעצם קיומם ומאפייניהם, שני עולמות אלו שבים ומתנגשים לאורך הסדרה. מאבק זה בולט בעיקר בתחילת העונה הראשונה, במאבקים שבין וויר לשאפרד, ובסוף העונה, במאבקים של קולונל אוורט וד"ר וויר. הראש הצבאי מול הראש האזרחי/מדעי, הצד הלוחמני והאינסטינקטים שלו אל מול הצד הדיפלומטי והסקרנות הטבעית. החדשות הטובות הן ששני הצדדים לומדים לחיות זה לצד זה… בערך.

אז רגע? אנחנו צריכים בכלל אויבים?

אז אחרי שראינו כיצד הצבא והמלחמה מוצגים ביקום סטארגייט, והגענו פחות או יותר למסקנה שהצבא בסטארגייט (או לפחות ב- SG1) איבד ממאפייניו לאורך השנים, הנה משהו שצריך לעצור ולחשוב עליו לכמה רגעים – אם הצבא באמת לא נוטל חלק כל כך גדול ביקום סטארגייט, ואם האויבים שלנו לא כאלה מפחידים, וגם כאשר הם כן אז עדיין צוות של ארבעה אנשים מצליחים לנצח אותם שוב ושוב, אז האם אנחנו בכלל צריכים אויבים? למה לא להסתפק בסדרה על מחקר בעולמות אחרים, בלי כל הקטע הזה של הסתננות לספינות אם של הגאולד וכמה חברים עם קול מצחיק ועיניים זוהרות. האם סטארגייט באמת הייתה יכולה לשרוד בלי האויבים שלה, אשר אנו חוזרים ומזלזלים בהם שוב ושוב? האם היא הייתה עדיין כה אהובה אם היה מדובר רק בפרקים של מחקר וגילוי עולמות חדשים, בלי אויבים שמאיימים מעבר לפינה?

זאת היא אכן השאלה הגדולה, שאלה שהתשובה אליה, באם קיימת אחת, מצויה בכל אחד מאיתנו – אוהבי יקום סטארגייט.

מאמר זה הועבר כהרצאה בכנס גבולות 2005 אשר נערך בחנוכה האחרון ונושאו היה העימות בתחום המדע הבדיוני.
כמו כן, מאמר זה התפרסם באתר סטארגייט ישראל ובאתר ISF, העיתון הישראלי המקוון למד"ב ופנטזיה.

תודה רבה ל-subatoi על ההערות וההארות, ותודה לבאי ההרצאה בכנס גבולות 2005 אשר העלו נקודות חשובות במהלך ההרצאה ובדיון שלאחריה.