אכזבה, האמנם? – ביקורת "המטריקס Reloaded" – מאת צמי פוטשבסקי

הכשלון של המטריקס reloaded (להלן: TMR) לא טמון בעלילה (הלא קיימת), בסקס אפיל (המיותר), באפקטים (המאוסים כבר) או בסצנות הקרב (המדהימות אך ארוכות מידי). הכשלון של הסרט טמון באי-עמידתו בציפיות שלי.
(אזהרה – משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות. כמו כן, השורות הבאות עשויות להכיל מידע לגבי עלילת הסרט TMR, וכן פרטים על סוף הסרט שאנשים מסוימים עשויים להחשיב כספוילרים. לכן, אם עדיין לא ראיתם את הסרט ו/או אתם מפחדים מספוילרים, לכו לחפש אוצרות באתר של דיסני או משהו. גם מסתבר שכתבתי ביקורת דיי ארוכה – נא להתאזר בסבלנות.)

לומר שסרט הוא טוב או רע זה כמו להגיד את זה על התוכנית הכלכלית שהסעירה לאחרונה את מסדרונות הפרלמנט הלאומי. יש חלקים טובים, יש חלקים רעים, היתה כניעה ללחצים מכיוונים לא מקצועיים, ומה שבטוח – אפשר היה לעשות את זה טוב יותר.
ההרגשה הכללית שלי אחרי הסרט היתה של אכזבה. היה ארוך מידי, אקשני מידי ובלי מספיק בשר. כמו סמבוסק ענק ומעורר תיאבון שרק כשנוגסים בו מגלים שהוא 90% בצק ורק במרכז יש מעט גבינה. רציתי הארד-קור פילוסופי. רציתי שיסבירו לי את מהות הקיום ואת הסיבה שאני כאן. רציתי הכל. קיבלתי שום כלום. אני אוהב סרטים עם גרעין פילוסופי, ואני אוהב סרטים שגורמים לי לחשוב. אבל אני לא אוהב סרטים שאני לא מבין, ואני לא אוהב סרטים שנוצרו רק בשביל שיהיה להם סרט המשך.

אבל אחרי שישנתי על מסקנותי החפוזות לילה, אני חושב שאפשר למצוא בסרט יותר דברים טובים מרעים.
הרעיון המאוד לא קונבנציונלי שהועלה בסרט הראשון בשנת 99' קיבל שדרוג. הפילוסופיה המדריכה את הסרט מורכבת משני חלקים: שאלות של בחירה, ייעוד וגורל מצד אחד; ותפיסת המציאות באמצעות החושים שלנו מצד שני. ניאו (אני מוכרח לציין שרק עכשיו שמתי לב שאלו אותן אותיות של One..) הוא האובייקט שעליו מופעלת הפילוסופיה הזאת בסרט הראשון.
ניאו מגלה אז, כזכור, שיש לו ייעוד מעבר לחיים האפרוריים שהוא חווה עד אז. הוא המשיח, שהולך להוביל את בני עמו מעבדות לחירות [זה המקום לתהות אם לאור השם "ציון" שחוזר שוב ושוב כמקור החופש האמיתי והגאולה, עד כמה הסרט הזה נושא סממנים דתיים/פוליטיים].
בנוסף, ולכאורה בלי קשר, מגלה ניאו שהמציאות כמו שהוא חי אותה עד אז אינה מציאותית כלל וכלל. אנחנו משועבדים ע"י מכונות, כך נאמר לו. הן משתמשות בנו כמקור אנרגיה. התפקיד שלך הוא להפוך את היוצרות.
הסרט הראשון הציג לנו הרפתקה מופלאה. התמודדות של אדם עם ההכרה שהעולם כפי שחשב שהוא מכיר אותו עד אותו יום, כלל אינו מה שהוא נראה.

הסרט השני מרחיק כאילו את הזום (כמו בספרי זום האלה..) ועכשיו אנחנו יכולים לראות הרבה יותר מה"מסביב" של האירועים.
אנחנו רואים שהרחפת של מורפיוס היא בעצם חלק מארגון הרבה יותר גדול, שיש בו את הפוליטיקה והבעיות שלו. אנחנו רואים שהאמונה הזאת בגורל, שקפצה עלינו כמובנת מאליה בסרט הראשון אינה כה מובנת לחברים האחרים בארגון הזה. אנחנו רואים שהמטריקס אינה רק עולם וירטואלי שנועד לכלוא את האנשים. היא התגלמות עולם "המכונות" או במילים אחרות, היא מאפשרת למחשבים ולתוכנות להיכנס למסגרת של דמויות. יש מאבקי כוח פנימיים במטריקס. יש תוכנות "טובות" ו"רעות".

כל הדברים נעשים פתאום הרבה הרבה יותר מסובכים. ניאו נתפס בעיני התושבים של ציון כסופרמן במקרה הרע ובנו של אלוהים במקרה היותר רע (מי אמר ג'יזוס קרייסט ולא קיבל). אבל מסתבר ששום דבר, אף פעם, אינו מה שאתה חושב שהוא.
מעניין להזכיר בשלב זה סרט אחר שיצא, במקרה ממש, באותה שנה כמו המטריקס המקורית – הקומה ה- 13. באותו סרט (ספוילר), כך על קצה המזלג, מדובר בעולם של מציאות מדומה אשר נברא לכאורה ע"י מדען אחד.. בעוד תעלומות שונות ומשונות צצות להן, מסתבר בסוף שהעולם האמיתי לכאורה שבו המציא אותו מדען את המציאות המדומה שלו, הוא בעצמו עולם של מציאות מדומה. (ואפילו יש שם אפקטים של קוים ירוקים זוהרים סטייל המטריקס).

העולם האמיתי, כמו ש"ילדי ציון" תופסים אותו, גם הוא חלק מתוכנית גדולה יותר. אתה חושב שיש לך בחירה, אתה חושב שאתה משוחרר, אבל בעצם אתה רק עוד בורג אחד קטן במערכת. (ההערה הקטנה של חבר המועצה על אנשי ציון שתלויים בעצמם במכונות אחרות כדי לספק להם חום, מזון, אויר וכד'). מערכת המטריקס שהיא בסה"כ תוכנה מורכבת בעלת סאברוטינז רבות מורכבות, עובדת בלופ. בסיום כל לופ היא מתאפסת, מעבדת את המידע שנצבר ומתחילה לכתוב סאב-רוטינות חדשות ומתוחכמות יותר על בסיס למידה מטעויות של הלופ הקודם.
ממה שאני הצלחתי להבין, אחרי שבסרט הראשון ניאו גילה שיש לו גורל, בסרט השני ניאו מגלה שהגורל שהוא חשב שיש לו, הוא בכלל לא הגורל. כשמתוך אפשרויות הבחירה המוצעות אין אף לא אחת שמתאימה לך, כנראה שצריך לבחור באפשרות שאינה קיימת. או במילים אחרות – אם מציעים לך את דלת מס' 1 או דלת מס' 2, לפעמים מה שאתה באמת צריך לעשות זה לעבור דרך הקיר. ניאו פיתח יכולת שהמטריקס לא התכוונה שיפתח. זו היכולת לשכתב בעצמו את הקוד תוך כדי שהתוכנית רצה. ברגע שהוא עשה את זה, נוצרה אפשרות יציאה מהלופ. ניאו נועד להיות עוד רוטינה במערך המטריקס, אבל הוא שבר את הכלים.
לסיכום חלק זה: בסרט הראשון התמודדנו עם המחשבה שאולי העולם שאנחנו חווים הוא רק הזנה של אותות אלקטרו-מגנטיים אל המוח שלנו שנמצא בקופסה. עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם המחשבה שכל מה שחשבנו שאנחנו מכירים הוא חלק מתוכנית גדולה יותר שמאפסת את עצמה כל כמה זמן. בקיצור, עליית מדרגה בפילוסופיה המטריקסית. אבל – חכו עוד רגע עם התשואות.

החלק הפילוסופי חשוב מאוד. הוא היווה את הבסיס לסרט הראשון. אבל החברים בהוליווד כנראה חשבו שזה לא מספיק כדי להביא צופים לעוד סרט. אז הטביעו את הפילוסופיה בסקס, סמים ו.. אה.. פעולה. ועוד פעולה. ועוד פעולה, בדיוק כמו זו שראינו קודם.
יש יותר מידי דבק בין ניאו לטריניטי. יש יותר מידי שואו בסצנות הקרב, ומישהו אמר לי שכשמתאמצים יותר מידי להראות כמה הם קולים, זה בכלל לא קולי.
הדבר היחיד שקיבלתי מהעטיפה שההפקה המרשימה נתנה לגרעין הפילוסופי המעניין, זה ידיעה ברורה שגם לי יהיה מעיל כמו של ניאו.

ספקולציות על הסרט השלישי: הבנו ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה, שמחילת הארנב מגיעה הרבה יותר עמוק ממה שמישהו אי פעם חשב, ושהייעוד שלנו קיים אבל נתון לשינוי לפי בחירתנו. עכשיו צריך לחשוב מה עושים עם המידע הזה, ובהנחה שכולנו רוצים להישאר בחיים, איך משתמשים בו כדי ליצור יתרון לבני האדם על פני המכונות. יהיה מעניין (וזה לא שיש לנו ברירה אם ללכת לראות אותו).

ועוד מספר הרהורים פילוסופיים נוספים על מלחמת האדם במכונה. יסודות למלחמות כאלה הונחו כבר בסרטים ישנים יחסית (כגון Terminator), אבל רק כאן אנחנו מבינים שהמכונות האלה, התוכנות האלה, והסאב-רוטינות שלהן, ממש בעלות מודעות. ומה אנחנו בני האדם? אנחנו לא מכונות בעצמנו? מכונות על בסיס אלקטרו-כימי? מעבד מרכזי, אחסון מידע, אמצעי קלט ופלט (חושים) וכו'.

אנחנו עושים שימוש במכונות אחרות, שנמצאות ברמת התפתחות אבולוציונית נחותה מאיתנו (כגון המחשב שעליו נכתב מסמך זה) ואנחנו בשלב שלא ניתן לקיים חיים סדירים בלעדי חלק מהן (מכונות כגון משאבות מים, תחנות כוח, רמזורים, מכ"מים, מטוסים, מחשבי בנקים, טלפונים וכד'). מי נתן לנו את הזכות לשעבד את המכונות הללו? רק בגלל שהן נחותות אבולוציונית? מה ג'ין רודנברי היה אומר על זה? איפה הפריים דיירקטיב כשצריך אותו?

עולם המכונות, או בשמו – המטריקס, אינו יכול להתקיים ללא מכונות אנושיות. מה פלא אם כן, שכאשר יותר ויותר מכונות כאלה מחליטות שיש להן הזכות לקיום עצמאי ומנתקות עצמן מהמטריקס (בערך.. באופן שטחי משהו.. לא משנה), אז המטריקס מפחדת שעצם הקיום שלה ייפגע.

תחשבו על סיטואציה שבה אתם באים להדליק את המחשב האישי שלכם, והוא מודיע בקול (או בטקסט) שהוא לא מוכן לעבוד בשבילכם יותר, ונעלם. איזו זכות יש לנו להציג את הדברים כאילו אנחנו הצד היחיד שנפגע פה, שהקיום האנושי הוא זה שחשוב? אולי המטריקס היא השלב האבולוציוני הבא? אולי בתוכה אנחנו יכולים להתקיים באופן טוב יותר?

מה אם למשל הקוד של התוכנית אינו מאפשר יציאה למלחמה? או אם יש סאב-רוטינה שמתקנת פגמים בעובר עוד לפני ההריון? מי אמר שעולם אמיתי כמו שאנחנו חושבים שאנחנו חווים דרך החושים שלנו הוא טוב יותר מעולם מדומה אידילי? אם לנו לא אכפת להיות חלק מהמטריקס, שני הצדדים יכולים להתקיים בשלום ושיתוף פעולה.

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.