בראיון הראשון שלו למגזין Star Trek Monthly מאז שהסתיימה וויאג'ר, גארט וונג חושף את מחשבותיו על הסדרה. בראיון גלוי לב זה, הארי קים לשעבר מדבר על נושאים חמים כגון הדמעות שלו כשנגמרה הסדרה ועל תפקידו על סיפון הוויאג'ר בתור איש הנשים…

נשק את המומחה

 

בראיון הראשון שלו למגזין Star Trek Monthly מאז שהסתיימה וויאג'ר, גארט וונג חושף את מחשבותיו על הסדרה. בראיון גלוי לב זה, הארי קים לשעבר מדבר על נושאים חמים כגון הדמעות שלו כשנגמרה הסדרה ועל תפקידו על סיפון הוויאג'ר בתור איש הנשים…

 

אזהרה! אם לא ראית וויאג'ר, היה/י מודע/ת לכך שכתבה זו מכילה ספוילרים לפרקים אחדים בסדרה. ראה/י הוזהרת!

שנתיים לאחר ששיחק בפעם האחרונה את תפקיד הארי קים בוויאג'ר, גארט וונג מבקש להסביר אחת ולתמיד מדוע עמדו להארי דמעות בעיניים בסצינה האחרונה. "הוא לא בכה בשביל תינוקו של פריס, אלא בכה דמעות של שמחה על כך שהם חזרו הביתה, זו הסיבה החשובה ביותר," וונג מגחך, בראיון שנערך בביתו שבלוס אנג'לס.

 

"את הסצינה האחרונה הם הסריטו ביום האחרון. במקור הייתי אמור לעשות מין תנועה כזאת עם האגרוף ולצעוק 'יש!', משום שקים תמיד היה זה שהכי רצה להגיע הביתה. אבל כאשר הגעתי לשם, האווירה בסט של הסצינה האחרונה היתה כל כך מדוכדכת, שחשבתי, 'אין סיכוי שאוכל לעשות דבר כל כך גדול,' מפני שתנועת האגרוף הנרגשת היא כמעט מבויימת לחלוטין. אז אמרתי, בסדר, אם קים מגיע הביתה בסופו של דבר, מה הדבר הראשון שיחלוף בראשו? חוסר אמון. 'זה אמיתי? אנחנו באמת חזרנו?' ובשניה שהוא יבין שזה אמיתי, כנראה תהיה הצפה של רגשות – שמחה, התרוממות רוח."

 

הוא לא צפה היכן בדיוק הצילום של קים בוכה יוכנס לתוך הסצינה. העורכים הסבירו, "'לא לקחנו את החלק בו אפשר ממש לראות את הדמעות – לקחנו את החלק בו אתה מתחיל לדמוע, ושמנו אותו ישר אחרי ששמעת שלפריס נולד תינוק.' הם השתמשו בבכי ההתחלתי שלי וברגשות השמחה והתרוממות הרוח ישר אחרי ההודעה הזו. 'אני לא שם פס על התינוק שלך, פריס – אני שמח שאנחנו בבית!"

 

האם השתנתה הדרך בא רואה וונג את וויאג'ר, את הארי קים או את עבודתו, לאחר שנתיים מאז הסוף? "נתחיל עם ההיבטים הכי אישיים. אני חושב שאם היתה לי האפשרות לעשות את כל זה מההתחלה, בהחלט הייתי מנסה להיות מרוכז יותר, ולחסום את הסחות הדעת של החיים. בכל פעם שמערכות יחסים לא מסתדרות טוב, הן תמיד נוטות להסתיים בוויכוחים לוהטים עד שעות הלילה הקטנות, ועוד לפני יום בו אני צריך להיות בעבודה ב-5 בבוקר. דברים אלה בהחלט משפיעים על עבודתך. אתה לא נראה כל כך טוב, אתה לא חד כתמיד, אתה לא מרוכז כתמיד. אז את זה הייתי משנה – הייתי מנסה להיות יותר כמו נזיר בודהיסטי ברמת הריכוז שלי. אבל אני עדיין גא במה שנעשה ואני מאמין שיש התפתחות מהעונה הראשונה ועד לעונה האחרונה ברמת הבגרות הנפשית של קים, אז זה בהחלט פן חיובי."

 

על וויאג'ר עצמה, וונג אומר: "דעתי בעניין נשארה אותו הדבר. תמיד הרגשתי שהפרק הכי טוב מהעונה הראשונה היה הפרק הראשון, Caretaker. אני חושב שעונות שתיים ושלוש היו איטיות. אני חושב שלקראת סיום עונה שלוש, תחילת עונה ארבע – ארבע וחמש כנראה היו העונות הטובות ביותר. ואז זה שוב החל להאט ולהיחלש בעונות שש ושבע."

 

בנושא קים: "אני מאמין שהוא התפתח לאורך שבע העונות. כלומר, ניסיתי לגרום לו להתפתח מהר מדי. בעונה הראשונה כבר רציתי שהוא יהיה קומנדר, בעיקרון. המפיקים אמרו, ' היי! תוריד הילוך. אתה לא יכול להפוך ישר מבחור נאיבי-פעם-ראשונה-במשימה-ראשונה לסופר-גיבור בעונה אחת. אתה חייב לתת לזה יותר זמן.'

 

"אז זה מה שעשיתי. מבחינת יחסיו עם נשים, זה נראה כאילו זה מקביל לחיים האמיתיים שלי," וונג מתבדח. "פשוט כל מערכות היחסים ללא עתיד האלה שהיו כל הזמן. היה זה נראה כאילו בהתחלה הם ניסו להפוך את פריס לאיש הנשים, אבל הם ירדו מזה אחרי העונה הראשונה, אני חושב. ואז קים תפס במושכות האלו ומילא את תפקיד ג'יימס ט. קירק – איש הנשים. זו לא תלונה מצידי כלל וכלל – זה היה מהנה, כל אותן סצינות עם שחקניות משנה יפהפיות.

 

"ובנוסף, נעשתה היסטוריה," הוא ממשיך לספר. "היתה סצינה של חלום של קים בפרק Favorite Son, עם שלוש נשים. לקים יצא לנשק את כל אותן נשים, וזו היתה הנשיקה הראשונה על המסך, עד כמה שאני יודע, בין גבר אסיאתי לבין אישה שחורה בהיסטוריה של הסינמה. החברה המקורית של קים, ליבי, אותה רואים בפרק Non Sequitur, כשהוא חוזר לכדור הארץ, היא קווקזית. לאחר מכן, הסצינה עם הבחורה המתה שחוזרת לחיים בפרק Emanations, היא חייזרית, וצבע העור שלה הוא סגלגל," הוא צוחק, "אם כך זהו מבחר גדול של נשים שקים היה מעורב איתן. מאוד חדשני."

 

למסע בין כוכבים יש היסטוריה של "לתקוף גזענות" תוך שימוש בזוגות הרומנטיים שעל המסך, ו-וונג חושב שכל זה לטובה. "הם מסוגלים לעשות כן, משום שהם יודעים שבזכות אותו ז'אנר, הם יכולים לקחת סיכונים כאלה בלי לפחד מה אמריקה התיכונית תגיד. וזה פנטסטי. כך זה צריך להיות בכל מקום."

 

וונג צפה במספר פרקים של אנטרפרייז. "דבר אחד שמאוד מרשים אותי וגורם לי קנאה הוא שמכיוון שהם הרבה יותר קרובים ל-2002 מאשר שאנחנו היינו, יש להם את הרשות לדבר בצורה חופשית יותר, בת זמנינו. והמדים שלהם – יש להם מזל כל כך גדול שהם לובשים חליפות טיסה וכובעי בייסבול. הם אפילו לא יודעים עד כמה הם ברי מזל. להיות מסוגלים שיהיה להם דיאלוג בן זמנינו זה פשוט חלום, מפני שהרבה יותר קל לשנן אותו, ויש להם חליפות טיסה נחמדות, אווריריות בסגנון חיל האוויר, לחלוטין שונה ממה שאנחנו היינו צריכים ללבוש," הוא צוחק. "החליפות מתאימות בול אם אנחנו עומדים. אבל כשהתיישבנו, לא היה כלל מקום לחלקים הפרטיים."

 

בכל אופן, חוסר ב… אה… מקום לתמרון לא עצר בעד וונג לבצע את הפעלול האהוב עליו בסדרה, כמו שניתן לראות בפרק Deadlock. "קים רץ בחשאי במסדרונות, והוא מזהה שיש וידיאנים במרפאה. הוא פוגע באחד או שניים מהם כאשר הוא פורץ את הדלת, אבל אז השלישי יורה בו, וקים עושה מין סלטה קטנה, שהיתה הפעלול האהוב עליי. זה היה ריצה לקדימה וגלגול, שלמדתי בקורס לחימה על הבמה עוד בקולג'. הבמאי, דיוויד ליוינגסטון, אמר, 'אוקיי, אתה נכנס, יורה בבחור הזה, יורה בבחור הזה, מתכופף ואז שוב קם ויורה בבחור השלישי.' אז אמרתי, 'למה שאני לא אירה בבחור הראשון, אירה בבחור השני, ואז ארוץ קדימה ואבצע צלילה כדי להתחמק מירי הפייזר של הבחור השלישי, ואז כשאתרומם מהתרגיל, אני אירה בבחור השלישי?' אז ביצעתי את התירגול הראשון, וכל הצוות עשה, 'אווו!' ואז עשיתי את זה באמת, וזה היה הפעלול-ג'קי-צ'אן הקטן האהוב עליי."

 

בדרך המקרה, מדריך הקרב על הבמה של וונג, אנתוני דה-לונגיס, שיחק בוויאג'ר את הקאזוני ג'אל קולו. "הוא תמיד היה בחור שנהניתי לדבר איתו," מספר וונג, "שהיה לי כבוד אליו, וזה היה מעניין מאוד לעבוד איתו."

 

למרות שוונג אהב מאוד את סצינות האקשן שלו, הוא הרגיש שהשינוי הגדול ביותר בדמותו של קים היה הביטחון, שגדל לאורך כל הסדרה, והיה התוצאה של הסתגלותו לשחק מול המצלמה. "זה הלך יד ביד עם הנוחות שהרגשתי על הסט. השנים הראשונות שלי על הסט היו מאוד מורטות עצבים. לא כל אחד יכול להיות שחקן. אתה חושף דברים אישיים מול קהל. מה שנראה כשיחה של אחד-על-אחד הוא למעשה מול 35 אנשים. לכן יש צורך ביכולת לחסום את זה ולהתעלם. לי בהחלט היתה רמה מסויימת של אי-נוחות בהתחלה, שדווקא עבדה היטב, מכיוון שזה תורגם להיותו של קים צעיר ולא מהוקצע. עם הזמן, הרגשתי יותר ויותר נוח מול המצלמה, וכך יכלתי גם להציג את קים כנינוח יותר וכבטוח יותר בעצמו."

 

מאז שהסתיימה וויאג'ר, וונג אומר שהוא "ניסה למצוא דרך לגשת לעבודה בצורה שונה. האקלים הנוכחי קשה מאוד בשביל שחקנים, עם כל תוכניות המציאות שנראה כאילו צצו להן בכל רשת אפשרית. יש פחות ופחות הזדמנויות עכשיו. לכן אני חושב יותר בכיוון הפקת רעיונות משלי."

 

מבין החשובים ברעיונות אלו, ישנו הסיפור האמיתי של יחידה 442 ממלחמת העולם השנייה – מורכבת כולה מחיילים אסייאתיים-אמריקאים. "אני מנסה לקרוא כמה שיותר מידע שאני מצליח למצוא על הנושא, ספרים וכתבי עת. ישנה מצבת זיכרון קטנה של יחידה 442 במרכז העיר לוס אנג'לס, ממש ליד המוזיאון הלאומי של היפנים-אמריקאים, שלמעשה מאוישת על בסיס יומי בידי שני אנשים שהיו ביחידה 442. הם שם כדי לספק אינפורמציה, אז אני הולך לשם ומדבר איתם קצת, שזה נחמד מאוד, כי אתה מקבל את המקור החי, אבל לא להרבה זמן. כלומר, אנשים אלה כבר מתקרבים לגיל 90. זו כנראה תהיה הפקה עם תקציב גדול – כנראה ההישג הגדול שלי בחיים, אם אצליח לעשות אותו."

 

האם לוונג יש מחשבות מה קרה להארי קים אחרי שעזב את גשר הספינה וויאג'ר בפעם האחרונה? "הדבר הראשון שעשה, לדעתי, לאחר שעזב את הספינה, היה לנסות ליצור קשר מחדש עם האנשים איתם לא דיבר שבע שנים ולראות מה עבר עליהם בזמן הזה, ואז אני חושב שהוא חזר ישר לשרת בצי הכוכבים. אולי תפקיד שונה עם אנשים שונים – ובסופו של דבר קידום."

 

---

תורגם מתוך המגאזין "Star Trek Monthly", גיליון יולי 2003  ע"י CaptainOok.
לתגובות על הכתבה, לחץ כאן.