כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על דין סטוקוול – "אל" מזינוק לאתמול. ראיון אחרון בסדרה של שלושה, שנערכו לפני 10 שנים על הסט של הסדרה הקלאסית.

כנסו ותהנו!

 

אם סקוט באקולה הוא הניצוץ מלא האנרגיה של זינוק לאתמול, אז דין סטוקוול הוא התווך הרגוע של ההפקה הסוערת. אחרי הכל, שחקן הקולנוע הותיק הזה מופיע על הבמה כבר מגיל שש, ולכן אין זה פלא שהמפיקים בפועל של הסדרה מכנים אותו "מקצוען מזדקן צעיר".

 

"אם אתה רוצה להתחבב על דין," מספר חבר בצוות, "שאל אותו על גולף. הוא מטורף על גולף." זה נכון למדי, מגלה המראיין, כשהוא יושב עם השחקן בקראוון ה"Pace Arrow" שלו שחונה ליד הסט. אך עם זאת הוא גם אספן אמנות רציני (למרות שרובו של הקראוון מכוסה בציורים של הילדים שלו), וכמו-כן תלמיד חד-עין של העסק.

 

הוא לבוש בבגדי ה"משקיף" שלו מהסצינה האחרונה – מקטורן זמש בצבעי כחול וירוק, חולצת משי ירוקה, ועניבה בצבעי ירוק וורוד. את הסיכה שעל המקטורן, כריש קטן ממתכת עם משקפיים ורודות, הוא בחר בעצמו. סטוקוול מעמיד פני מעשן סיגר צ'אבלו גדול כמו דמות המשקיף ("למעשה, זה אביזר במה," הוא אומר באדישות), וחושב קצת לפני שהוא עונה על השאלות.

איך קיבלת את התפקיד בזינוק לאתמול?

 

ביקשתי מהסוכן שלי ומהאנשים שייצגו אותי באותו הזמן לחפש עבורי סדרה, וגם אני בחנתי מספר סדרות בעצמי. סדרה זו צצה בערך באותו זמן, ודון בליסאריו חשב עליי. קראתי את זה, אהבתי את זה, הגעתי למבחנים ונפגשתי איתו, והיתה לי תחושה חזקה שהוא הרגיש שאני הוא הבחור בשביל התפקיד הזה.

 

למה רצית לשחק בסדרה? עד כמה שאני זוכר, היית מאוד מצליח בסרטים, עם Blue Velvet וכל השאר. אנשים רבים בעסק היו מופתעים מכך ששחקן ברמה שלך ירצה לקחת חלק כלשהו בסדרת טלוויזיה.

 

לא הצלחתי כל-כך הרבה. הייתי בעלייה לכיוון ההצלחה, אין ספק, אבל במשך שנים רבות חייתי בחרדה וכל הזמן תהיתי אם אקבל עבודה נוספת, אז היה לי צורך בעבודה לטווח ארוך. מעולם לא חשבתי שיש משהו לא טוב בלעשות סדרת טלוויזיה. אני חושב שזה דבר נפלא לעשות, במיוחד מאחר ולסדרה המסויימת הזו היה כל-כך הרבה מה להציע מבחינת איכות, ייחודיות ותפקיד נהדר.

 

מה הבאת מעצמך לתפקיד?

 

ובכן, הבאתי את הכישרון שלי, מה שזה לא יהיה. אני לא מתכוון לתאר את זה. זה מה שהבאתי.

 

מה לגבי פרטים על הדמות: האם הדמות שאתה משחק היא בדיוק כמו שנכתבה במקור, או אולי הבאת מספר תכונות מעצמך?

 

שניהם. הדמות היא שילוב של השניים. מלכתחילה, זו היתה דמות מאוד מעניינת. הוא היה, אה, מאוד ססגוני, והוא היה, אה – איך כדאי לי לנסח את זה? – התכונה הכי בולטת שלו היתה הערכתו הגדולה של המין השני. והיה בכך הרבה הומור. אני הרחבתי את ההומור והרחבתי את חיבתו למין הנשי, והכותבים פשוט הלכו איתי. הוספתי מלא דברים קטנים ושטיקים, בעיקר על הצד הקומי, הצד הקליל.

 

בקשר לפרקים שעסקו בעניינים רגשיים יותר, אני שמח שהיה מהן מעט ובצורה דלילה, משום שאני מעדיף לעשות את הקומדיה. אבל אותם פרקים רציניים יותר היו טובים ונכתבו בצורה טובה, ולכן הייתי מסוגל להגיע לאיזון בביצוע.

 

אני רואה באל אדם שהיו לו חיים קשים שגרמו לו להיות בעל מזג. האם זה חלק ממה שהבאת לדמות?

 

הו, לא הייתי אומר זאת. אני לא חושב שחיי שלי היו קשים כשלו, או אולי הם היו קשים יותר. אני לא יודע. כשהסיטואציה דורשת דרמה ברמה גבוהה… אני שואב את כל הדברים הללו מהדמיון. אני לעולם לא מבצע מחקר, אני לעולם לא מחפש בעמקי נשמתי חוויות שמתאימות לסצינה שאני אמור לשחק. זו לא הדרך בה אני עובד. אני עובד בעיקר עם מוחי, וכך אני יכול להתחבר לרגשות מסויימים כשיש צורך.

 

האם יש פרק שאהוב עליך במיוחד?

 

אין כזה. באמת שאין. תמיד יהיה מקום מיוחד בליבי לפיילוט, מכיוון שזו היתה החוויה הראשונית, וזו היתה חוויה טובה – הפעם הראשונה בה עבדתי עם סקוט, הפעם הראשונה בה שיחקתי את הדמות. אני די משוכנע שזה לא היה הפרק הכי טוב שלנו. כלומר, אנחנו היינו עסוקים בלעצב את הדברים, מנסים להבין בעצמנו מה זה היה בדיוק. חוץ מזה, הייתי אומר שכל הפרקים שהיו קלילים – והיו הרבה מהם – ומצחיקים, אהבתי אותם הכי. פרקים כמו הפרק של חג המולד.

 

האם יש רגע שאהוב עליך במיוחד?

 

הרגע האהוב עליי ביותר הוא, בדרך כלל, הרגע המצחיק האחרון שאני זוכר. אני מקבל סיפוק והנאה רבים מלמצוא דבר-מה שונה ומצחיק לעשות. דוגמה מהיום, מאחר ואנחנו עסוקים בצילום פרק ממש עכשיו: ישנה סצינה בבית קפה קטן בשנות החמישים, שאמור להיות בניו-מכסיקו – הסט תוכנן היטב, דרך אגב – וסאם משחק אמן סטאנד-אפ ובוב סאגט הוא שותפו… והם נסחפים קצת בביצוע קטע קטן, והמלצרית שאירחה אותם טוענת שהם מתנהגים בצורה מטורפת מדי, ומעיפה אותם החוצה. הם יוצאים החוצה ואני אמור להופיע.

 

ובכן, בזמן שהם מבצעים את הקטע, סאם אוחז במיכל קטשופ אדום כזה, ומשתמש בו כמיקרופון. והמלצרית אומרת לו, "אם אתה מתכוון להתנהג בצורה מטורפת ומוזרה כזו, כדאי שתיתן לי את הקטשופ שלי ותעשה את זה במקום אחר." אז הוא נותן לה את הקטשופ והם יוצאים החוצה. רציתי להכניס שם שורה, וחשבתי לבוא אליה ולומר, "החזיקי את הקטשופ בין הברכיים שלך" – כדי לעשות מעין כבוד לג'ק [התייחסות לשורה המפורסמת של ג'ק ניקולסון מ"Five Easy Pieces"].

 

כאשר צילמנו את זה בפועל, חשבתי על זה מחדש, מאחר ולבחורה יש שיער אדמוני. אז ניגשתי אליה ואמרתי, "את משתמשת בחומר הזה על השיער?"

 

זה מצא חן בעיני, נהניתי לעשות את זה, ובדיוק עשיתי את זה לפני חמש דקות. וזה הרגע האהוב עליי, עד הרגע הבא.

 

זו גישה מאוד חיובית, בהתחשב בקצב ובכמות העבודה שאתה עושה.

 

זו גישה אמיתית, זו גישה אורגנית.

 

כיצד אתה מתמודד עם הקצב? אתה נראה די עליז, למעשה כל האנשים על הסט נראים די עליזים, אפילו בתוך הקצב האכזרי הזה.

 

אנחנו יודעים שזו עבודה קשה, ואנחנו יודעים שכולם עובדים קשה מאוד, אבל – וזה משהו שאף פעם לא עלה לדיון בינינו – סקוט ואני, בצורה אורגנית, מההתחלה, ידענו מה הערך של יצירת אווירה מסויימת על הסט. אווירה שתתחיל מן האנשים העיקריים תחלחל לתוך יתר האנשים בסט. אם אתה כולך רציני ומאובן, הכל ייהפך להיות כזה, ותקבל סט לחוץ. שנינו, באופן אורגני, ידענו איך לשמור על הדברים משוחררים ורגועים, וזה מתחיל בהתבדחויות ביני לבין סקוט. לו יש את זה טבעי, לי יש את זה טבעי, ושנינו ברי מזל שזה כך, משום שזה מצליח בצורה נהדרת. וכך כל הסט משוחרר באופן מתמיד, אבל אנחנו מצליחים לעשות את העבודה, והעבודה היא טובה ומוכנה בזמן.

 

אתה יודע, יש לך הרבה מעריצים נאמנים, וההרגשה שלי היא שהמעריצים "תופסים" את הסדרה, אבל העסק מעולם לא הבין אותה.

 

העסק לא "תפס" גם את מסע בין כוכבים. העסק לא הבין את זה, עד שהמעריצים החלו לעקוב אחרי הסדרה בקביעות. זה יכול לקרות גם לזינוק לאתמול.

 

אני, אישית, מרגיש שזינוק לאתמול תמשיך ושתהיה לנו חשיפה נהדרת בסינדיקציה ושיהיה גם סרט. זה הניחוש שלי.

 

באמת? האם הוא בתהליכי עבודה?

 

אני מודע לכך שדיברו עליו.

 

אתה בעסק מאז היותך ילד. שיחקת באחד מהסרטים האהובים עליי.

 

באמת? באיזה מהם?

 

The Boy With Green Hair. ספר לי, איך העסק השתנה מאז?

 

למעשה זהו בדיוק אותו העסק. אלה הם עסקי הבידור. ובתקווה במצב הכי טוב שלהם, עסקים מעוררים וממריצים, הרבה מעבר לערך הבידור הבסיסי.אני מאמין שבידור הוא דבר חיוני למצב האנושי, לכן זהו מאמץ חשוב. שיטת הסטודיו שהיתה קיימת כשאני הייתי ילד התפרקה, היא לא קיימת יותר. זה היה גידול בעסק.

 

אני חושב שיוצרי סרטים עצמאיים תרמו רבות לתעשיית הסרטים ושוחררו מהאזיקים של שליטת האולפנים. רעיונות ממריצים יותר הגיעו אל המרקע. נוצרו פחות סרטים סוג ב', שהיו המרכיב העיקרי של האולפנים, והיתה איכות גבוהה של כוכבים. אם כן, קשה לומר שמערכת האולפנים טיפחה את כל אותם כוכבים, והכל היה טוב יותר בזכותם. זה פשוט לא נכון.

 

הטלוויזיה נכנסה לתמונה. הא! זה מצחיק! אהבתי את זה. הבנת? הטלוויזיה נכנסה לתמונה! היא הפכה לתעשיה גדולה בפני עצמה. דבר נפלא בשביל השחקנים. לרוע המזל, האיכות אינה גבוהה במיוחד בצורה עקבית. זו תעשיה מאוד מסחרית.

 

איך אתה נכנסת לעסק? מתי התחלת לשחק?

 

הייתי בן שש, ושני הוריי היו בעסקי השעשועים. אבי עסק בבידור מוסיקלי וחיינו בניו-יורק. זו היתה בדיוק התקופה בה ההורים שלי היו בתהליכי פרידה ואבי שמע על הצגה שליהקה חבורת ילדים, אז אימי לקחה את אחי ואותי למבחני בד.

 

לא ממש היתה לה סיבה לכך, היא לא כל-כך רצתה שנעבוד. התיאטרון היה חייה. היא ידעה זאת, וזה פשוט קרה. אז אחי ואני נכנסנו להצגה הזו, וצייד כשרונות צפה בי כשהופעתי. עשיתי מבחן מסך ואנשים מ-אמ.ג'י.אמ. ראו אותי בו והם החתימו אותי על חוזה. הסרט הראשון שלי היה Anchors Aweigh.

 

The Boy With Green Hairהיה מספר שנים מאוחר יותר. הייתי בן 10.

 

האם יש לך סרט אהוב במיוחד מהקריירה שלך?

 

כן, יש לי כמה. The Boy With Green Hairהוא אחד מהם. הוא עדיין נחשב כקלאסיקה קטנה ומיוחדת. יש לו אימרה מאוד חשובה, זהו סרט אנטי-מלחמה. היה סרט שנקרא Down to the Sea in Ships שעשיתי יחד עם ריצ'ארד ווידמארק וליונל בארימור, והרגשתי טוב מאוד לגביו מבחינת הופעה. ישנן מספר קומדיות שעשיתי כילד. מאוחר יותר יש את Long Day`s Journey Into Night עם קאתרין הפבורן, ראלף ריצ'ארדסון וג'ייסון רובארדס. והסרט Compulsion. לאחר מכן הייתי מציין את Married to the Mob. הייתי אומר שזהו התפקיד שהכי אהבתי.

 

עושה רושם שאתה אוהב משחקי מילים. האם אתה כותב?

 

לא.

 

מביים?

 

לא. בעצם ביימתי בעבר. ביימתי מספר אירועים תיאטרלים קטנים.

 

אם היתה לך ברירה, האם ישנו זינוק שהיית רוצה לעשות ולא עשית?

 

ניסיתי, במשך השלוש וחצי שנים בהן עשינו את הסדרה, לשכנע את ההפקה לעשות פרק בנושא הסביבה. זה לא קרה. זה נראה כדבר טבעי, אבל… זה פרק שקשה לכתוב עבורו תסריט… קשה לעשות אותו. בינתיים, אף אחד לא הצליח למצוא תסריט בנושא הסביבה שיעבוד. אני מרגיש שיש לנו יתרון מבחינת הפרספקטיבה – מכיוון שאנו מתעסקים עם זמנים בעבר –  בכך שנוכל להראות את המקורות של הטעויות הסביבתיות שעשינו, ולראות עכשיו את התוצאות.

 

האם ישנו משהו שאתה יודע על הדמות שלך והקהל לא?

 

לא. ישנם דברים שצצים בראשם של הכותבים ובדמיונו של דון ושאינני יכול לצפות מראש ואני מסתגל אליהם. מקרה לדוגמא הוא הפרק בו המימון הממשלתי לפרויקט זינוק לאתמול מתדלדל, וסאם שינה את ההסטוריה של הבחורה שבדיעבד הסתבר שהיתה… הסנאטור שבוחנת את הפרויקט ומאשרת את המימון ברגע האחרון. אל הופיע במספר סצינות בזמן הווה בשימוע בסנאט, ובפעם הראשונה, כך מתוך מוחו של דון, הייתי אדמירל. אף אחד לא ידע דבר על כך לפני אותו פרק. בבת אחת הייתי צריך לשלב את זה בתוך המשחק שלי.

 

אתה אדם נשוי עם ילדים. האם עבודה בקצב מטורף שכזה היא אכזרית כלפי חיי המשפחה?

 

זה קצת קשה, זה קצת קשה. אני מתראה איתם בעיקר בסופי שבוע, מפני שהם לא באיזור ויש לי יום עבודה ארוך – מינימום 12 שעות ביום – אבל כשאני שם, זה זמן איכות. הם באים לבקר בסט מפעם לפעם. זו סיטואציה טובה מכפי שיכולה להיות, בהתחשב במה שאני עוסק, ואני עוסק במה שאני עוסק כדי לדאוג לעתידם.

 

האם ילדיך [גילאים שש ושמונה] צופים בתוכנית?

 

הם לא צופים בה בשידור חי, זו שעה מאוחרת מדי בלילה. ישנם מספר פרקים שאני מעדיף שהם לא יראו, לכן אנו בוררים את הפרקים.

 

איך ההרגשה לילד בן שש לראות את אבא על המרקע?

 

נראה שהם מקבלים את זה בקלות. הם אף צופים בסרטים שעשיתי כילד. הם נכנסים ישר לסיפור… כך מוחות טהורים עובדים. שניהם מעריצים את סקוט, גם אישית וגם בתוכנית.

 

מה אתה עושה בהפסקות בין הצילומים?

 

לעיתים קרובות יש לי עניינים רגילים לטפל בהם כאן, בחדר ההלבשה הזה, הקראוון שלי. עבודת ניירת וכדומה. אני אוהב לקרוא. יש לי כאן טלוויזיה ווידיאו. אני צופה ביומיות – יומיות הן, כמובן, הן סרטי הצילום שצולמו יום לפני ומורצות באופן מזורז בפיתוח. יש לי מספר משקולות. דבר נוסף שאני מאוד נהנה ממנו הוא מחשב שחמט. אני משחק שחמט נגדו. אני אוהב את זה מאוד.

 

מישהו אמר לי שאסור לי לעזוב אותך בלי לשאול אותך על גולף.

 

מה עם זה?

 

אישית, אני לא יודע על זה כלום.

 

ובכן, אני שחקן גולף. אני מכור לגולף. אני חושב שזהו הספורט הכי קשה שאי פעם ניסיתי לעסוק בו. זהו המשחק הקשה ביותר, אבל גם הממכר ביותר. הוא מהנה ביותר, וגם מתסכל מאוד.

 

אני מעוניין לומר משהו בנושא אחר.

 

בוודאי. מה?

 

אני בהחלט רוצה לומר שאני רוצה לעשות לפחות עוד עונה אחת של הסדרה מכיון – ואני מאוד כנה כאן –שהפידבק שהרגשתי שאני מקבל ממעריצי הסדרה, נגע לליבי. נגעה לליבי ההתנהגות שלהם, הכנות, החמימות והאהבה שהם מפגינים כלפי הסדרה וכלפי סקוט ואנכי. זה אמיתי ואני חושב שזה מאוד מיוחד, ומעולם לא חוויתי דבר כזה בחיי. אני רוצה שהם יקבלו 22 או 44 פרקים נוספים.

---

הראיון תורגם מתוך האתר http://www.scifi.com ע"י CaptainOok, בעזרתה של ezilzha.
הראיון נערך בשנת 1993, לפני תחילת הצילומים לעונה החמישית והאחרונה של זינוק לאתמול.

[הערות בסוגריים מרובעות הן הערות המתרגם]