הסרט "X2" או כפי שהוא ידוע יותר – אקסמן 2, יצא בסוף השבוע האחרון לאקרנים. דובי זולטי כבר ראה, ואת מה שיש לו להגיד אפשר לקרוא כאן.
מי שראה את הסרט ורוצה להוסיף את ביקורתו, מוזמן לשלוח לנו אותה כאן.

בסוף הסרט, כשהאורות נדלקים, האנשים קמים ממקומותיהם, הכתוביות רצות וכל הקהל כאיש אחד מתחיל לדבר עם חבריו על "איך היה" ו"מה אתה חושב", לרוב אני מוצא את עצמי באותו המצב, אבל כמה דקות אחר כך, שהכל נרגע, אני מוצא את עצמי מנסה להבין מה בדיוק ניסו השחקנים, התסריטאי והבמאי, או בקיצור, מה ניסה הסרט להגיד, מעבר למובן מאליו. במקרה של אקסמן 2, או X2 איך שבא לכם, התשובה היא – לא הרבה.

X2, כידוע, הוא המשך לסרט משנת 2000, ועם כמעט אותם הכותבים, עם אותו הבמאי, מתייצבים בשורה המוטנטים המוכרים מהסרט הראשון, עם תגבורת נאה, להרפתקה חדשה. שני הסרטים קשורים זה לזה, ונדמה לפעמים, שבסרט הראשון נשתלו רמזים לאירועים שיתרחשו רק בסרט השני. דבר אחד בטוח – מי שלא ראה את הסרט הראשון יתקשה בתחילת הסרט לעקוב אחרי העלילה. את האקספוזיציה כבר נתנו בסרט הראשון, בסרט השני מגיעים לתכל'ס.

"מגיעים לתכל'ס" זה אולי קצת מוגזם. העלילה והקצב של הסרט נבנים לאט-לאט, יש יגידו לאט מידי. עובר זמן לא מועט עד שהסרט מתחיל להתרומם, ועוברים משלב "ההכנה לקראת האקשן" לשלב ה"אקשן" באמת. זה לא שהשלב שלפני מיותר, או ארוך מידי (לפחות לטעמי, למרות ששמעתי תלונות כל הנושא), השלב הזה הוא הדבר שהופך את הסרט מסרט אקשן-הוליוודי-מצוץ (או מצוי) לסרט בו הצופה מבין למה כל דמות עושה מה שהיא עושה. בחברת הפקה אחרת, אולי, היינו רואים סרט קצר יותר, או עמוס יותר בסצינות אקשן, בזמן שסצינות פיתוח-דמויות או פיתוח-עלילה-משנית היו מוצאות את עצמן במהדורת DVD מורחבת במקרה הטוב, או על רצפת חדר העריכה במקרה הפחות-טוב.

X2 ממשיך מאיפה שקודמו סיים. לא רק שהוא ממשיך מאותה נקודה, הוא גם מתייחס באופן ישיר למשפט האחרון (או אחד מהמשפטים האחרונים) בסרט הקודם (להזכירכם: אקסוויר נשאל מה יקרה אם וכאשר יפשטו על בית הספר שלו, ועונה "אני מרחם על הנשמות של האנשים המסכנים הללו"). לאחר התקפה של מוטנט על נשיא ארצות הברית, הנשיא מאשר לאחד מיועציו לפשוט על ביה"ס לילדים מחוננים של צ'רלס אקסוויר במטרה להביא לפתרון של "בעיית המוטנטים". על מנת להתגונן, מאחדים המוטנטים הטובים (מבית מדרשו של אקסוויר) והמוטנטים הרעים (מבית מדרשו של מגנטו) כוחות, ויוצאים להגן על עצמם… עד כאן העלילה בקליפת אגוז.

השימוש במושג "מוטנטים טובים" ו"מוטנטים רעים" יכול להטעות. בין כל האנשים אותם מתיימר הסרט לשפוט, ובין כל האמירות החברתיות, הצדקניות-יותר או הצדקניות-פחות, לא תמצאו ביקורת ממש על ה"מוטנטים הרעים". כל המוטנטים הם קורבנות – כולם בעצם רוצים לחיות בשלום עם כולם, אבל בני האדם הרגילים (או לפחות אלה שבשלטון) לא רוצים. אז מה עושים? מסבירים בנינוחות למה המוטנטים טובים ואין בהם סכנה לשאר האנשים כמו אקסוויר, או מכינים את הקרקע למלחמה שנראית בלתי נמנעת, כמו מגנטו? כל אחד לפי השקפתו, ושניהם צודקים. מי האשם? מי הרע בסיפור? בני האדם, צרי האופקים, הפחדנים, והאלימים כמובן.

קשה לקרוא להטפות החברתיות של הסרט "סאב-טקסט". המקבילות העכשוויות אליהן הסרט מכוון ברורות כאותיות קידוש לבנה, ולאלו שהצליחו לפספס גם את זה, הן מוסברות שוב ושוב כמו לילדים: פלורליזם – טוב, דעות קדומות – רע.  להיות שונה – טוב, לפחד מהלא-מוכר – רע. חסר רק שלט "אמץ לך מוטנט", או "המוטנט הוא חברך" כדי להשלים את השיעור ב"סובלנות והבנה 101". הדוגמא הבולטת ביותר היא כאשר אחד מהילדים מושיב את הוריו ואחיו כדי לספר להם את האמת אודותיו, מכיוון שהוא כבר לא יכול להסתיר מהם את האמת. לאחר הפייד-אאוט והפייד-אין המתבקשים, ההורים נראים שבורים ובהלם, בעוד האח יושב לו ובוהה באחיו בחוסר אמונה. האמא של הילד מביטה בו ואומרת "אנחנו עדיין אוהבים אותך", והאבא אומר "אנחנו צריכים זמן להתרגל לרעיון", האח עוזב את השיחה בהפגנתיות לאחר שהוא לא מסוגל להתמודד עם הנאמר, והאם שואלת בסופו של דבר בקול חלוש ומגמגם "אתה לא יכול… פשוט… לא להיות כזה?"  הילד עונה פחות-או-יותר ב"לא בחרתי להיות כזה, ככה נולדתי". יש פה מישהו שלא הבין את ההקבלה? שצריך שיציירו לו דיאגרמה ותרשימי זרימה יותר ברורים?

אבל יש נקודת אור בכל זה – הסרט מציג עמדה ברורה ומגובשת בקשר לפלורליזם שמאלני, דבר שמונע ממנו להדרדר לדיאלוגים פילוסופיים פלצניים בקשר ל"מי צודק" וכיו"ב, כמו שמנסים להרגיל אותנו באחרונה (מי אמר "מטריקס 2", מי?) ולמרות כל זאת, ולמרות שלרוב אני מסתייג מסרטים שמנסים ליצור מצפון לצופים, הסרט מהנה, ואפילו מהנה מאוד. למה, אתם שואלים?

דבר ראשון – הליהוק והמשחק. הליהוק לא השתנה בהרבה. למרות שעכשיו הקאסט הרבה יותר מפורסם. פאטריק "פיקארד" סטיוארט בתפקיד צ'רלס אקסוויר, איאן "גנדלף" מקקלן בתפקיד מגנטו, יו ג'קמן, שחייב את הקריירה שלו לסרט הקודם, פחות או יותר, בתפקיד וולוורין, האלי ברי בתפקיד סטורם, אנה פאקווין בתפקיד רוג, רבקה רומיין בתפקיד מיסטיק, פמקה ג'אסן בתפקיד ג'ין גריי  וג'יימס מרסדן בתור ציקלופ, כולם מהסרט הקודם – מצויינים. אין מילה אחרת. התוספות בדמותן של הילדים – פירו ואייסמן, מוסיפות הרבה לסרט ולהבנה בקשר למגוון הכוחות שיש למוטנטים (למרות שראינו אותם גם בסרט הקודם בסצינה קצרה), אלאן קאמינגס בתפקיד נייטקרולר נהדר, ובכלל, כל שאר הקאסט לא מבייש את הפירמה, ולא נחקק בזכרוני מקרה אחד של ליהוק או משחק גרועים ממש בסרט.

דבר שני – התסריט. נדמה כי ברירת המחדל היום היא ליצור תסריט עם כמה עלילות משנה שמתחברות בסופו של דבר לסיפור אחד.  אך זו משימה לא פשוטה כלל לגרום לתסריט כזה לעבוד ולא לאבד חלק מהצופים בתהליך. במקרה הזה, נדמה כי הבמאי ויתר על הרעיון. עלילות המשנה לא בורחות רחוק מסיפור המסגרת – קו העלילה הוא כמעט אחיד, דבר שהופך את הסרט לקל לצפייה תוך הקרבה מאוד מינימלית בהתפתחות העלילה.

דבר שלישי – "אפקט ה- "cool. הסרט השני עולה על הראשון בכל מה שנוגע להדגמת כוחותיהם של המוטנטים. אם בסרט הראשון, המוטנט שממנו נשפכה הכי הרבה עוצמה היה מגנטו, כמעט בלי תחרות, הפעם הקרב קשה הרבה יותר. מגנטו עדיין בעל עוצמה רבה, אבל גם סטורם, גם ג'ין גריי, גם מיסטיק, פירו, וולוורין, ציקלופ, וכמובן אקסוויר, מפגינים עוצמות מעוררי השתאות. לא קראתי את הקומיקסים, ולא השתתפתי מעולם בדיון כזה מימי, אבל תצוגת התכלית של כל אחד מהמוטנטים בטוח מעלה את השאלה "מי המוטנט הכי חזק?"…

דבר רביעי – הקצב והעריכה. למרות דברי בתחילה, זה שהסרט לא מתחיל בקצב גבוה שהולך ומתגבר (כמאמר המורה שלי להתעמלות בתיכון "מתחילים במהירות המקסימלית ולאט לאט מגבירים את הקצב") זה לא דבר רע – הוא נותן לצופה זמן להבין מי ומה כל דמות מייצגת ושומרת על הסרט מלהפוך להיות ערבוב של סצינות אקשן סתמיות ששום דבר לא מחבר אותן (מי עוד פעם אמר "מטריקס 2", מי?), ולמרות זאת, סצינות האקשן שישנן, וישנן כאלה מספיק, מבויימות, מצולמות וערוכות לעילא. הבמאי מנסה, בהצלחה רבה יש לומר, להימנע מקלישאות קולנועיות בסצינות הללו – לא עוד קאטים מהירים עם פיידים לבנים על מנת לערער את חוש הכיוון של הצופה, לא רק מצלמה בתנועה רוחבית מהירה כשהפריים חשוך כמעט לחלוטין על מנת לנסות ולהעביר את מהירות התנועה – אלא סצינות אקשן טובות וזריזות עם עריכה מהוקצעת. עוד אציין את פס הקול, אשר משתלב באופן חלק בסרט ואפילו מגביר את הנאת הצפיה.

דבר חמישי – הסוף. כמו שהיה ברור בסוף הסרט הראשון כך גם בסרט הזה – ברור לחלוטין שיהיה עוד המשך. הסרט לא סוגר קצוות, והסיפור עוד ימשך, ועל כך יש רק לברך.

בלי כמה דברי ביקורת הרי אי אפשר – יש במהלך הסרט כמה דברים שדי הציקו לי…

קודם כל תפקידו של אקסוויר בסרט.. אח, אח, אקסוויר… מה עשו לך? לא ממש ספרתי, אבל נדמה כאילו יש לאקסוויר משהו כמו 20 משפטים בכל הסרט, וכל שאר הזמן הוא יושב על הכסא שלו וחולם. טוב, זה לא ממש אשמתו, אבל עדיין – הוא יוצא די סיסי מכל הסרט, בעיקר בסוף, ולמען אלה שלא ראו עדיין לא אספיילר.

חסרו לי סצינות יום-יום, שבטח צולמו, אבל נשארו על רצפת חדר העריכה. למה הכוונה? כשבאים לעשות כתבה, מצלמים לרוב גם כמה שוטים של מה קרוי "establishing shots" או פוטג' שמצולם במיוחד לשימוש באינטר-קאטים, זהו פוטג' שבסופו של דבר בעריכה משמש כדי לבסס אווירה וכדי להראות את נושא הכתבה בסביבתו היום-יומית. גם בסרט הראשון, וגם בסרט השני, רציתי מאוד לראות את חיי היום-יום של התלמידים בבית-הספר. זו גם הזדמנות מצויינת ללמוד על הדמויות, וגם דרך להעביר את המסר שהמוטנטים לא הולכים לחפש לריב – הריב מגיע אליהם. אז יש את הסצינה בה מציגים את פירו ואייסמן, אבל היא מנותקת מהסביבה בה כל שאר הילדים נמצאים, וחבל.

אבל בסך הכל, ובשורה התחתונה – X2 הוא סרט מצויין, אשר חובה לראותו בקולנוע (ועכשיו עם הוזלות המחירים, על אחת כמה וכמה).