בשעה טובה ומוצלחת, הגענו לחלק השמיני והאחרון בסופר-מגה-מאמרפלצת שלנו, מאמר האנדורים הגדול.
בחלק זה נסקור את יחסיהם של שראן וארצ'ר לאורך השנים, מהמפגש הראשון ועד פרקי הסדרה האחרונים, נראה את העליות והמורדות ביחסיהם, את השפעתם של השניים על ההיסטוריה, וננסה לראות כיצד הם בעצם מהווים אינדיקציה ליחסי כדור-הארץ והאימפריה האנדורית.

שימו לב – המאמר מתייחס מטבע הדברים לפרקים השונים של הסדרה "אנטרפרייז". למרות שנעשה מאמץ להזכיר מעט במה עסק כל פרק, הבאנו גם קישור לתוכן כל פרק באתר הרשמי לטובת מי מכם שלא זוכר את תוכן הפרקים רק על-פי שמם. ניתן גם להעזר בחלקים 3-5 של המאמר לצורך הסרת החלודה.

"בוקר עלה בהרים הכחולים,
טיפסתי נושם בשבילים עתיקים.
נולד בי שיר זמר נושן:
'הו, מה כחול!'
והד לי ענה מהרי הבשן:
'הו, מה כחול, כחול, כחול, כחול!' "
(מתוך "שיר ההד" של אריק לביא. מילים: יעקב שבתאי. לחן: יוחנן זראי)

 שראן וארצ'ר, ארצ'ר ושראן

"You’re my friend"
(Shran to Archer (United

ניתן להסתכל על מערכת היחסים המיוחדת בין שני האנשים החולקים את הכותרת ולראות בה מעין מיקרוקוסמוס למערכת היחסים בין שני הגזעים שלהם – בני-האדם והאנדורים. נכון, זה די בנאלי בהתחשב בעובדה שרב המגעים בין שני הגזעים התרחשו בין שני הנ"ל, אבל בבחינה מעמיקה ניתן לראות דברים נוספים, מתחת לפני השטח.
יחסיהם של ארצ’ר ושראן, שבעצם התניעו ואחר-כך הניעו את יחסי כדור-הארץ והאימפריה האנדורית, התבססו בתחילתם על יחסי אהבה-שנאה, או יותר נכון, חובות הדדיים. בכל פעם אחד החזיר חוב לאחר, עד שהיה כבר מאוחר מדי מכדי לעצור את כדור השלג.

הכל החל בפרק האנדורים הראשון, The Andorian Incident. קפטן ארצ’ר מבלה את כל הפרק, כמו גם הצופים, באמונה שהוולקנים הם הצודקים והאנדורים סתם מעלילים עליהם עלילות בקשר למנזר הוולקני. הרי לא היתה לארצ’ר (או לנו) כל סיבה לחשוב אחרת. לא יצא לנו לראות את הצד האחר של הוולקנים – הצד התככני. הם מעולם לא נתפסו בשקר. ידענו שהם לא הכי נחמדים. סחבת בעניין הוורפ של כדור-הארץ? כן, בהחלט. אבל לא שקרים ולא תככנות. עד אז ארצ’ר הסתמך על הידע של ט'פול ועל מאגר הנתונים הוולקני, אבל מהפרק הזה ואילך הוא למד שלוולקנים יש גם צדדים אחרים. אולי לא במקרה הפרק נפתח כשארצ'ר מגלה שהכוכב עליו נמצא פז'ם לא מצוי במפות הוולקניות. אפשר לומר שהוולקנים החביאו אותו בגלל המתקן שנתגלה שם בסופו של דבר, אבל ט'פול מכירה את פז'ם גם בלי לדעת על מה שמצוי במרתף שלו, כלומר הוא אינו מקום סודי. אז אולי העובדה שהכוכב לא היה במפה באמת היתה טעות תמימה? לא ברור. בכל מקרה, כמו שארצ’ר גילה שהמפות הוולקניות אינן מדויקות במאת האחוזים, כך הוא גם גילה שמה שהוולקנים אומרים אינו נכון במאת האחוזים.
בחזרה לאנדורים – כאמור, ארצ’ר חשב בדיוק כמונו, שהאנדורים הם סתם מופרעים שבאו לעשות בלגאן, מתוך פראנויה מוחלטת. המכות שהוא חטף שוב ושוב כששראן "חקר" אותו, תרמו מן הסתם לדימוי השלילי שלהם בעיניו. כל פעולותיו במהלך הפרק נובעות מהעובדה שהוא רוצה לעזור לנזירים הוולקנים המסכנים מפני האנדורים האכזריים שבאו להרוס להם את המנזר, את השלווה ואת המדיטציה. אבל ברגע שהוא רואה את הפתח בקיר, הוא מבין שיכול להיות שהוא טעה לאורך כל הדרך. מתברר לו שהאנדורים צדקו במשך כל הזמן הזה, והוולקנים כבר מזמן אינם שה תמים. בהחלטה די שנויה במחלוקת הוא מחליט לעזור לאנדורים בנקודה זו.
ספק אם הוא חשב על הפעם הבאה שיפגוש אותם. הוא טען שהוא עוזר לכחולי-העור בגלל שהוולקנים רימו אותם. אבל למעשה מה שהניע את ארצ'ר היה קרוב לודאי הכעס (המצטבר) על הוולקנים, הכעס שהוא גורר עוד מהפרק הראשון, ובעצם מהילדות. ארצ’ר החליט "להעניש" את הוולקנים, להראות להם שלא תמיד הם צודקים ולא תמיד הם שולטים במצב. היינו מצפים אולי שבמקרה כזה הוא יהיה לטובת הוולקנים, שעוזרים (יחסית) לכדור-הארץ ולבני-האדם, שעוזרים לספינות נטושות כשמתעורר הצורך וכדומה, במיוחד כשאין לו מושג על ההיסטוריה של הוולקנים והאנדורים. אבל ארצ’ר עשה את ההיפך הגמור (וגרם לתגובות שלא אחרו לבוא) – הוא תמך באנדורים מתוך ספק חוש צדק, ספק יצר נקמה. בטווח הארוך זה אמנם הוכיח את עצמו, אבל לא היתה לו שום דרך לדעת.
שראן מצידו, עבר חוויה לא קלה בפרק הזה. כבן לגזע האנדורי ("חשדנים מטבעם", ט'פול ציינה בפרק), הוא היה בטוח שארצ’ר משתף פעולה עם הוולקנים לא פחות משהיה בטוח בעובדה שיש מתקן ריגול בפז'ם. כל ההוכחות פעלו לרעתו של ורוד העור – הצוות האנושי הגיע למנזר החשוד; האנטרפרייז היתה מצוידת בנשק חזק יחסית לספינה "תמימה" שבאה לבקר; לארצ’ר יש קצינה ראשונה (!) וולקנית; וארצ’ר מציין שהוא לקח אותה רק כי הפיקוד העליון הוולקני דרש זאת, מה שחיזק את התיאוריה שהוא מקבל הוראות מהוולקנים, או לפחות משתף עימם פעולה. והנה, לתדהמת כולם מתגלה בסוף הפרק מתקן הריגול, דווקא בידי ארצ’ר (שחטף ממנו מכות שוב ושוב, נזכיר שנית). ארצ’ר הוא זה שקורא לנצירת האש וקורא לשראן לבוא לראות משהו שלבטח יעניין אותו. וזה לא הכל – שראן רואה את ארצ’ר זועם על השקר הוולקני, מוציא את זה קצת על הקצינה הוולקנית שלו ומורה לה לתת לכחולי-העור סריקות של המתקן. הוא לא עושה את זה בעצמו, הוא אומר לה לבצע זאת. שראן בטח היה בהלם. כל מה שחשב על ארצ’ר התגלה כלא נכון.
בסופו של הסיפור – אולי לאנדורים אין חוש כבוד כמו של הקלינגונים, אבל בעקבות המחווה הזו שראן ציין בפני ארצ’ר: "אנחנו חייבים לך".
מאזן חובות – שראן חייב לארצ'ר.

בפרק Shadows of P’Jem אנו רואים את ההשלכות של "התקרית האנדורית" במנזר. כן, הוולקנים כועסים מאוד אחרי פיצוץ המנזר בידי האנדורים, אבל יותר משמעותי עבורנו – שראן חוזר ("שובו של שראן"). לא ברור אם הוא הסתובב באיזור הכוכב קורידאן במקרה כששמע (על-ידי ציתות לוולקנים) שארצ’ר נפל בשבי, או שהוא הגיע במיוחד לכוכב אחרי שגילה זאת. מה שכן ברור הוא ששראן מנמק את הרצון הפתאומי שלו לעזור בנימוק נדוש וילדותי למדי – הוא לא הצליח לישון בלילה בגלל החוב שלו לארצ’ר. כשהוא משוחח עם טאקר וריד הוא מדגיש את עניין החוב ואת עניין החוב לארצ’ר ספציפית. גם כשהוא פוגש לבסוף בארצ’ר הוא אומר דברים זהים – הוא הגיע כי הוא רוצה לישון כמו שצריך ובכך הוא רואה את חובו סגור. הוא מושיט ידו לארצ'ר שיושב על האדמה (בצורה סמלית), ומסייע לו לקום. שראן מביא איתו את הסורק שארצ’ר נתן לו בפז'ם, אחרי שככל הנראה נשא אותו איתו מאז. בהנחה שהאנדורים עוזרים למורדים הקורידאנים (כנגד הממשלה שנתמכת בידי הוולקנים) בצורה פעילה, ניתן גם לומר ששראן מסכן את יחסיו איתם כשהוא משחרר בכוח את השבויים שהם לקחו.
ספק אם ארצ’ר האמין שהיצור כחול העור יחזיר לו את החוב מתישהו. ספק אם בכלל היה אכפת לארצ'ר מהסיפור ההוא. אבל חזרתו של שראן, הראתה לארצ’ר ש"יש עם מי לדבר", ששראן רציני. שראן בטח לא ציפה לדבר בהמשך הדרך, הוא בטח לא חשב על פגישה נוספת. גם ארצ’ר לא. אבל שני הצדדים מעריכים זה את זה לאחר המפגש השני ביניהם. מה שרק יכול לעזור להם בפעם הבאה שיפגשו…
מאזן חובות – אין (שראן החזיר לארצ'ר).

ואז מגיע הפרק Cease Fire. הפעם היוזמה נמצאת בידי שראן, הפעם הוא יוזם את הקשר. שוב, לא קיימים שם שום יחסי חברות, חיבה או אהבה. שראן מחפש מוצא מהסבך אליו נקלע על הכוכב וויטאן. הוא מחפש דרך לרדת מהעץ ולנהל את המו"מ מול הוולקנים בצורה בטוחה. הוא נזכר בארצ’ר, שיכול לשמש כמתווך מכיוון ששני הצדדים מכירים אותו ובנוסף, שראן עצמו יודע שניתן לסמוך על הגינותו. הוא פשוט מנצל את ההיכרות עם ארצ’ר. ארצ’ר, מצידו, רוצה לעזור כיוון שהוולקנים ביקשו יפה. בפעם הראשונה בה הוולקנים מבקשים עזרה, הוא אינו יכול לסרב. בנוסף, הוא מביע באוזני ד"ר פלוקס רצון להשתייך לקהילה גדולה יותר, להוכיח שבני-האדם שווים משהו ושניתן לסמוך עליהם. הוא רוצה להראות בגרות בשם המין האנושי, אז הוא מסכים למשימה. ארצ'ר גם רוצה להיות נייטרלי, ולכן אינו לוקח את נציגו הוולקני של השגריר סובאל, אלא וולקני שהוא יכול "לסמוך עליו" – ט'פול.
קפטן ארצ'ר לוקח על עצמו את תפקיד המתווך ומרגע זה הוא עושה הכל כדי למלא אותו על הצד הטוב ביותר. גם כשהמעבורת שנושאת את ט'פול, סובאל ואותו נפגעת ומופלת מנשק אנדורי (!), הוא נותן לשראן ליהנות מהספק. אין לו שום הוכחה ששראן לא נתן בעצמו את ההוראה לירות, אין לו שום הוכחה שדעתם של היורים מנוגדת לדעתו של שראן, ובכל זאת הוא מחליט להמשיך במשימה. הוא מצעיד את שני עמיתיו הניצולים לעבר השטח האנדורי בלי לחשוש יותר מדי. הרי באותה הקלות בה הפרק הסתיים בצורה טובה, היה יכול להתברר לארצ’ר ששלושתם שבויים (יקרי ערך מאוד) בידי האנדורים, לו שראן לא היה מי שהוא קיווה שהוא. בן-האדם היה זוכה ליחס טוב, סביר להניח, אבל מה היה קורה לוולקנים? מה היה קורה למצב הנפיץ במקום?
וזו הנקודה החשובה. ארצ’ר עושה זאת, כמו שהוא מנמק באזני סובאל, כי הוא סומך על שראן – "מדובר במישהו שלא ישן בלילה כי הוא היה חייב לי" (בהתייחס לדברים של שראן מהפרק הקודם). הוא (שוב) מחליט לסמוך על שראן. וזה (שוב) מוכיח את עצמו.
בסיום הפרק שראן (שוב) מצוי בהלם מכך שקצינתו הנאמנה בגדה בו, ומצד שני מתרשם (יש להניח) מכך שארצ’ר התעקש והגיע בכל זאת לשטח האנדורי, למרות התלאות שעברו עליו. למרות שהמעבורת הופלה, למרות שנורו עליהם יריות, ולמרות שהשגריר סובאל נפגע. שראן מעריך אותו על כך. שלא לדבר על העובדה שהמשימה כולה הוכתרה בהצלחה –הוולקנים שנפלו בשבי האנדורי שוחררו, הוחלט על הפסקת האש והוחל במו"מ שיימשך, לא פחות ולא יותר, על אדמת אנדוריה! (מעניין כמה שעות לקח לשכנע את סובאל להסכים לזה…) הצלחת המשימה, ללא ספק, נזקפה לזכותו של ארצ’ר, הן מצד כחולי-העור והן מצד מחודדי-האזניים. בלעדיו המצב לא היה מגיע לסוף טוב.
בסצנה האחרונה שראן וארצ'ר נותרים לבדם בחדר, ומחליפים כמה מילים בשיחת החולין הראשונה שלהם מאז ומעולם.
מאזן חובות – שראן שוב חייב לארצ'ר.

אחרי מתקפת הזינדי על כדור-הארץ, ארצ’ר וצוותו הסתובבו להם במרחב דלפי, לבד. ללא בני-ברית באיזור, הם היו מוקפים אך ורק באויבים וגזעים שיכולים להתנכל להם. הבעיה היא שאם היו מתנכלים להם לא היה מי שיושיט יד לאנטרפרייז, שלא לדבר על מי שיושיט יד לכדור-הארץ עצמו, כשהזינדי יגיעו.
ואז, ביום בהיר אחד, אחרי חצי עונה (Proving Ground), כשהאנטרפרייז עוברת בשדה של אנומליות זוועתיות כתמיד, מישהו משך אותה החוצה ומציל אותה בעזרת קרן גרירה. ארצ’ר די הופתע לגלות שזה שראן, שעוד טוען שהוא התנדב לחפש את ארצ’ר, ביוזמתו, לעזור לו מול הצרה שהוא עומד בפניה לבדו, בלי תמיכת הוולקנים. למרות שלא תזיק לו עזרה, ארצ’ר לא ממש שש לתת לאנדורים לעלות על הסיפון, גם תמורת עזרה בתיקונים לספינתו החבולה. אך בסופו של דבר הוא מחליט ללכת על זה. שראן מושיב את ארצ'ר לכוס שיכר אנדורי, ומרגיע אותו בעזרת מספר הצהרות אופטימיות ("כך נוצרות בריתות, לא?"), הוא חולק מידע מחיישני ספינתו, ואפילו נמנע מלכנות את ארצ’ר "ורוד עור" בפניו.
אבל, בסופו של דבר אנו מגלים ששראן לא ממש עובד לטובתו של ארצ’ר, אלא לטובת האנדורים עצמם. הוא עדיין לא החבר הכי טוב של ארצ’ר, לא בכזו קלות. הוא מקבל פקודות מאיזה גנרל כחול-עור שנותן לו פקודות מנוגדות לאינטרסים האנושיים. אבל בו בזמן רואים על שראן שהוא לא שמח ממה שהוא היה חייב לעשות. הוא למד לבטוח בארצ’ר במסגרת המפגשים שהיו להם, הוא יודע שלא כדאי לו להרוס את זה ואפילו מציע לגנרל לא להרוס את הקשר עם בני-האדם, אבל הגנרל, כמו גנרל, בשלו.
אחרי שהוא מסרב לקבל צל"ש על מה שעשה, שראן ממשיך לפי הפקודות שקיבל (הוא לא הבחור שיסרב פקודה), ולוקח את נשק הזינדי לעצמו. וכשארצ’ר מגלה את זה, הוא רותח. זה לא שארצ’ר חשב ששראן יעשה הכל למען בני-האדם, אבל בכל זאת, לקחת את נשק הזינדי תוך סיכון האנושות, רק בשל סכסוכי הגבול בין אנדוריה לוולקן, זה מעשה שפל. ארצ'ר גם אינו מוכן לקחת את הסיכון שהאנדורים ישתמשו בנשק על הוולקנים (הם עדיין יותר חשובים לו מהאנדורים). שראן, מצד שני, לא מודה בפני ארצ’ר שהוא רק ממלא פקודות. יש לו כבוד וגאווה לדאוג להם.
אז כמו שאמרנו, ארצ’ר רותח, שראן ממשיך בשלו, והמצב – מתפוצץ. תרתי משמע. לאחר הפיצוץ (ארצ'ר פוצץ את הנשק אחרי ששראן סירב לוותר עליו) שראן מסרב לקבל עזרה מעמיתו אך בסופו של דבר הוא שולח לאנטרפרייז את המידע שאסף בעצמו בקשר לנשק. שראן ידע שלמרות הפקודות שקיבל וביצע, אסור לו לשרוף את הגשר לחלוטין. הוא השאיר משהו קטן שבכל זאת ישמור פתח לשיתוף פעולה בעתיד. האמון ההדדי שלו מול ארצ’ר חשוב לו, למרות שהמאורעות הללו איימו על האמון הזה.
שוב, גם כאן, אין שום חיבה אמיתית בפרק. כל צד שיתף פעולה רק כי הוא היה זקוק לצד השני להשלמת משימתו שלו. שראן מלכתחילה הגיע ו"שיחק אותה" רק כי הוא רצה את הנשק בשביל עצמו, וארצ’ר הסכים לקבל את עזרתו של שראן רק כי לא יכול היה להתמודד עם הזינדי לבדו. גם בסופו של הפרק הכל מתפוצץ כי אין שום חיבה – שראן לא מוותר על הנשק, כדי למלא את הפקודות שקיבל, וארצ’ר לא מוותר על הנשק, כי הוא חיוני לבני עמו וגם כדי שהאנדורים לא יזיקו לוולקנים. אין שום חיבה אמיתית, אבל זה הפרק הראשון בו שראן חושב על העתיד. הפעם הוא כן חושב על הפעם הבאה שיפגשו, על "היום שאחרי".
מאזן חובות – אין (שראן החזיר לארצ'ר – למרות ששראן הביא יותר צרות מאשר תועלת, בסופו של דבר הוא לקח את נשק הזינדי בשביל ארצ’ר ושלח לו את הנתונים שאסף, ולכן החלטנו על סילוק החוב).

ואז, בפרק סיום העונה, Zero Hour, שראן חוזר בהפתעה. ארצ’ר לא שכח את הצרות שעשה לו בפעם האחרונה בה נפגשו ולא שמח לראותו דווקא בישורת האחרונה של המירוץ נגד הזמן ונגד נשק הזינדי.
אבל שראן פועל בהמשך לדעה האישית בה החזיק בפרק הקודם, למרות שהפקודות שקיבל סתרו אותה. הפעם הוא עוזר לארצ’ר, הפעם זה בלי שום "אבל", עזרה נטו נגד הזינדי, תוך כדי שהוא סופג פגיעות בספינתו. האם שראן המתין עם ספינתו בתוך המרחב מאז הפרק הקודם, במטרה לעזור לאנטרפרייז בשעת הצורך? האם חזר לאנדוריה, ושוב שב למרחב כדי לסייע? ויותר חשוב – האם עשה זאת באישור השלטונות האנדורים או בניגוד לדעתם? לא ברור. בכל מקרה הוא איתר את ארצ’ר שוב (והפעם זה היה יותר קשה שכן הוא היה צריך לאתרו בתוך ה-vortex של הזינדי).
אחרי העזרה הוא לא נשאר, הוא מסתלק די מהר כשהוא מכריז (מעל הגשר הבוער) שאחרי המפגש הזה, ארצ’ר יהיה חייב לו. לשם שינוי שראן "מוביל" במשחקי הכבוד והוא מתגאה בזה. הוא שוב מתכונן לפעם הבאה שייפגשו.
מאזן חובות – ארצ'ר חייב לשראן.

בעונה הרביעית, בפרק Kir’Shara שחותם את הטרילוגיה הוולקנית, שראן שוב מתחכך בבני-האדם. טריפ, שמפקד על האנטרפרייז באותו יום, מביא איתו לאנדוריה את השגריר הוולקני סובאל, כדי להזהיר את האנדורים ממתקפה וולקנית מיותרת. לבסוף, כאשר שראן והממונים עליו משתכנעים (וזה לא הולך בקלות, למרות הפראנויה שלהם מהעונות הקודמות), הם אפילו מבקשים מהספינה האנושית להצטרף לכוח המשימה האנדורי. במהלך הלחימה מול הוולקנים האנטרפרייז מסייעת לאנדורים, וכשהיא נקלעת למצוקה, שראן עוזר ומכריז שכעת ארצ’ר חייב לו… פעמיים.
אבל הפרק לא היה נטול חיכוכים שליליים. לכאורה, כשטריפ מגיע ומדבר עם שראן, הוא מתנהג יפה, למרות שארצ'ר בכלל לא נמצא בסביבה. זה סימן חיובי כיוון שזה מראה ששראן לא זקוק לארצ'ר כדי לשתף פעולה מול בני-האדם, והוא יכול להתנהג יפה גם מול בני-אדם אחרים. אבל מאוחר יותר שראן חטף את סובאל כדי לאמת את המידע שהביא. מעשה זה היה מכוון כנגד הוולקנים, כמובן, אלא שהוא חטף אותו מהאנטרפרייז עצמה. טריפ, שראה עצמו מחויב למניעת המלחמה העומדת בפתח, ולמד לסמוך על סובאל, אינו מוכן לשבת בשקט ונאבק להחזיר את השגריר. האנטרפרייז יורה בספינתו של שראן, וסובאל שואל את שראן האם הוא רוצה להפוך גם את בני-האדם לאויביו. סביר להניח שהיריות שספינתו ספגה השפיעו לא מעט על תשובתו של שראן, אך אין ספק שגם לדברי השגריר הוולקני היה משקל בהחלטתו להחזיר את סובאל. אחרי הכל, הוולקני מייצג את ההיגיון, לא? שראן התנגד בעצמו בעבר לפעולות נגד בני-האדם, ולכן נושא יחסי בני-אדם-אנדורים אינו זר לו. הוא כמובן מחזיר את סובאל, בריא ושלם.
אחת הנקודות החשובות בפרק זה היא שיתוף הפעולה הצבאי בין כדור-הארץ לאנדוריה. אחרי שבני-האדם טרחו והגיעו עד לאנדוריה תוך הפנית הגב לבני בריתם הוולקנים, האנדורים מבקשים מהם להצטרף לכוח שמשוגר ליירט את הכוח הוולקני. שיתוף פעולה צבאי ראשון מסוגו, שמראה על האמון השורר בין שני הצדדים, אמון שהינו מעבר לאמון בין ארצ'ר ושראן. בניגוד לעזרה של שראן לבני-האדם בפרקים קודמים, שרוב הסיכויים שהייתה יוזמה עצמאית שלו, כאן מדובר על החלונות הגבוהים האנדורים שמסכימים לשיתוף-פעולה היסטורי שכזה. הפעם זה כבר עניין של מדיניות מלמעלה.
לסיום, שראן אינו מחשיב את בואה של האנטרפרייז לאנדוריה כדי להזהירו והצטרפותה לכוח המשימה כהחזרת החוב של ארצ'ר. הוא אפילו מחייב את ארצ'ר שוב, בגלל שהוא הגן על האנטרפרייז במסגרת הקרב. לא ברור למה. אבל מי אנחנו שנתווכח עם כחול-עור עצבני?
מאזן חובות (לדברי שראן) – ארצ'ר חייב לשראן, פעמיים.

הטרילוגיה האנדורית/רומולאנית שבאה לאחר האירועים הללו טרפה את הקלפים לחלוטין. כל מערכת היחסים בין שני המנהיגים ובין גזעיהם מקבלת כיוונים לא צפויים ותפניות מהירות ומפתיעות, כך שמאזן החובות כולו הופך לא רלוונטי. החובות אינם מניעים עוד את היחסים בין העמים אלא הכבוד, האמון, וסופסוף – הברית ביניהם. אלה הפרקים הראשונים שאין בהם שום חשדנות בין שני הגזעים, שזה סומך על זה ללא חשש וללא בעיות, גם כשמתחיל הבלגאן, בלגאן שלא היה כדוגמתו בין שני הגזעים, בשלוש וחצי העונות הקודמות. בטרילוגיה זו גם בולטים מאוד ההבדלים בין שני האישים. ארצ’ר המחושב, הדיפלומט בשעת הצורך, המוכן להתפשר ולסכן את חייו למען העתיד, ושראן, הלוחם המאומן וחמום המוח (כמעט קלינגוני, חלק מהזמן). למרות ששראן רוצה לשמור על יחסיו עם ארצ’ר ועל מחויבויותיו, הוא אינו יכול לסגת מהמסורות אליהן הוא מחויב עוד קודם – לשמירה על כבודו כמפקד ולנקמת הדם שהוא חייב לבצע למען פקודיו. ולמרות זאת, הם מסתדרים. ועכשיו בהרחבה.

הכל מתחיל בפרק Babel One. האנטרפרייז מצילה את שראן ואנשי צוותו מתאי המילוט שלהם (ארצ’ר מחזיר חוב?), ושראן מגלה על הספינה את אויביו המרים שתקפו אותו זה עתה, לכאורה – הטלרייטים. שראן היה במשימת ליווי של השגריר שלו לועידה בבייבל, אך השגריר בכבודו ובעצמו נהרג וספינתו התפוצצה. גם ספינתו של שראן התפוצצה ורבים מאנשיו נהרגו. לרוע המזל שראן הינו מפקד בחברה מאוד מיליטריסטית, והוא אינו יכול לסלוח לאויביו המרים. חלק מהדברים אותם הוא אומר על הטלרייטים נאמרו בעבר בסדרה על-ידי הוולקנים, על כחולי העור עצמם. אולי הכותבים עשו זאת רק כדי להבהיר לנו עד כמה השנאה עמוקה בין שני הגזעים. למרות ששראן הוא אורח על האנטרפרייז, הוא מחליט ליטול את החוק לידיים (כמו אז, עם סובאל) ולחקור בעצמו את גראל, השגריר הטלרייטי, על תקיפת ספינתו. הוא פורץ יחד עם טאלאס לחדר השגריר וחייליו מגבים אותם בירי במסדרונות (שוב נזכיר – מסדרונות האנטרפרייז). אבל ארצ’ר מקבל את הכל בשקט יחסי, ומבליג, הכל למען המטרה הקדושה של יצירת הברית בין ארבעת הגזעים (בני-האדם, הוולקנים, האנדורים והטלרייטים) כנגד האויב המשותף החדש (הרומולאנים). אלמלא היתה מטרה כזו נעלה, ספק אם ארצ'ר היה מבליג לאחר בלגאן שכזה על ספינתו. סביר להניח שכל המעורבים היו מוצאים עצמם מהר מאוד במעצר…

בפרק United ממשיך הכאוס. ארצ'ר מצליח לשכנע את האנדורים והטלרייטים לשתף פעולה כדי לעצור את המזימה הרומולאנית. שראן משכנע את הממונים עליו והוא וארצ'ר משחררים הצהרות אופטימיות לגבי העתיד המשותף של שני הגזעים, לגבי שיתוף פעולה ולגבי ספינות עתידיות שתקראנה על שם ספינותיהם. הם לוחצים ידיים באופטימיות.
נראה כאילו דבר לא יהרוס את מה שנוצר ביניהם.

אך מהר מאוד הכל מתהפך.
טאלאס, זוגתו של שראן, שנורתה בידי עוזר השגריר הטלרייטי, מתה מפצעיה, מה שמעלה את חמתו של שראן על אויביו. למרות שהוא כבר הסכים לשיתוף פעולה קודם לכן, הוא רוצה לנקום את מותה. הדרך היא דו-קרב לחיים ולמוות, ה"יושאן". ארצ’ר מרגיש שזה בדיוק מה שהיה חסר לו כדי לפגוע בברית שהצליח ליצור בעמל רב. בכל תחזית שהוא חושב עליה הברית תתמוטט: אם שראן ינצח והטלרייטי ימות, הטלרייטים יפרשו מהברית; אם הטלרייטים יסרבו לדו-קרב או ששראן יפסיד, האנדורים יפרשו. ארצ’ר עושה חשבון פשוט ומגיע למסקנה שמותו שלו הוא המוות היחיד שלא ישנה דבר. הרי הפדרציה לא תפרוש מהברית גם אם קפטן האנטרפרייז ימות (בני-האדם תמיד היו הבוגרים ביותר בשכונה). הוא מתכוון להתייצב במקום הטלרייטי מול שראן. החישוב הקר נשמע הגיוני להפליא, אבל ארצ’ר למעשה מוכן להקריב את חייו למען שיתוף הפעולה העתידי. הוא עומד להלחם לראשונה בחייו במסגרת מנהג אנדורי שאינו מכיר, עם כלי נשק אנדורי בו ילדים כחולי-עור משחקים כבר מגיל צעיר, מול קומנדר אנדורי מנוסה (ועצבני!), בן לגזע בעל חילוף חומרים מהיר משלו.

יכול להיות שארצ'ר באמת ציפה ששראן יוותר ויפרוש כשישמע על שהחליט להתמודד מולו. אך שראן נשאר בשלו. ארצ'ר בא לשראן כדי לספר לו על החלטתו, והוא מוצא את יריבו החדש משייף את כלי הנשק לקראת הקרב. כחול-העור מציין שחבל לו מאוד על כך שיאלץ להרוג את חברו (כן, הוא מודה לראשונה במפורש שארצ’ר חברו), אך הוא חייב להמשיך בנקמת הדם כי זוהי חובתו כמפקד. במהלך שיחתם שראן אומר לארצ’ר שהוא "בעל ערך לבני-האדם", והוא "מהווה קול עבורם במשמר האימפריאלי". אנו רואים כי הוא כבר לא רואה את עצמו כמחזיר חובות בלבד, אלא כמישהו שמוכן לייצג את האינטרסים של ורודי-העור. או לפחות אכפת לו מהם.
גם ממש לפני הקרב, שראן בטוח שהוא עומד לנצח ולהרוג את ארצ’ר, ומצהיר כי ימשיך בשיתוף-הפעולה בין שני העמים, לזכרו ולמענו של ארצ’ר. זה אולי נשמע פשוט ומתבקש, אבל זה לא. בהצהרה הזו משתמע ששראן חושב שסוגית שיתוף הפעולה אינה כלל בסימן שאלה. אם עד היום הוא עשה עסקים עם ורודי העור רק בגלל ארצ’ר (חובות, אמון הדדי), מעתה ואילך גם ללא ארצ’ר השותפות בין שני הגזעים תמשך, לדעתו. לו ארצ’ר היה באמת מפסיד בקרב (ומת) היינו כותבים קלישאה בסגנון "במותו ציווה לנו את שיתוף הפעולה בין ורודי-העור לכחולי-העור", או משהו כזה.
כשהקרב מתחיל, שראן לא מהסס ולא חושש מהקרב. הוא "נכנס" ביריבו בכל הכוח. הוא אפילו לא חשב לחוס על חיי ארצ’ר כמו שארצ’ר עשה בסופו של דבר כלפיו. ארצ’ר עשה בשכל ובמקום לשחק במשחק לפי הכללים, הוא חיפש בהם פרצה, ומצא דרך לנצח (אחרת הוא היה מת מהר מאוד). הוא מסיים את הקרב בלי לפגוע במסורות האנדוריות או בתדמיתו של שראן מול חייליו. הוא "רק" כורת לו אנטנה. למרות ההשפלה שכרוכה בכך, זהו נזק הפיך בהחלט (תשעה חודשים או פחות ויש אנטנה חדשה, כך גילינו), מחיר פעוט כדי לסיים את הבעיה הנוכחית שנתקל בה ארצ’ר, לכבות את השריפה הנוכחית.
לשם שינוי, אחרי הקרב, כל התכניות מצליחות. הברית מחזיקה מעמד וארבעת הגזעים משתפים פעולה נגד הרומולאנים. כאן בעצם נזרעו ראשוני זרעי הפדרציה-לעתיד. שראן והטלרייטי, שעד לא מזמן רק האשימו זה את זה, העליבו זה את זה, ורצו להרוג זה את זה, לוחצים ידיים בסוף הפרק, בלי טיפת ציניות ובלי עלבון אחד לרפואה, כל זאת ביוזמתו של ארצ'ר.
הברית מחזיקה, אבל התעלומה של הטרילוגיה טרם נפתרה. מה עם הספינה הרומולאנית שמאיימת על שלום הגזרה? פתרון התעלומה הזו מעמיד את ארצ’ר ושראן בפני הרפתקאה חדשה, והפעם לבדם. ואין דבר טוב מזה כדי לחזק ידידות בין שני אנשים.

 

הפרק The Aenar שולח את שני הידידים למשימה כדי לגלות את סיבת מעורבותו של אינאר אחד (אנדורי לבקן וטלפתי, פחות או יותר) במזימה הרומולאנית. לצורך בירור זה הם מגיעים – לא פחות ולא יותר – לאנדוריה. רק מה, אנדוריה היא לא בדיוק רייסה. היא קרחון אחד גדול ולא נוח, וגם קצת מסוכן למי שאיבד אנטנה לא מזמן וצריך לדאוג לשיווי המשקל המעורער שלו.

המסע המשותף, זמן האיכות שלהם ביחד והפציעה של שראן רק מקרבים את שני האנשים יותר. למעשה, הפרק הזה שונה מכל מה שבחנו עד עכשיו. בפרק הזה לא היו שום מריבות בין השניים, שום מחלוקות, שום איומים או יריות, שום נטילת חוק לידיים. היו בו עזרה הדדית ואפילו מספר התבדחויות (מצידו של שראן, בעיקר). בסיום הפרק, כשהמזימה הרומולאנית נקטעת והכל שב על מקומו בשלום, שראן עומד לרדת מהספינה ואומר לארצ'ר שהוא מצטער על מה שקרה ביניהם לאחרונה (מן הסתם התכוון ליושאן). הוא אף מבקש ממנו לנסות ולהתרחק מצרות. הם נפרדים בלחיצת יד.

אפשר לראות את הפרק כמשל על עתיד היחסים בין האנדורים ובני-האדם. זהו פרק האנדורים האחרון (הם ושראן מופיעים עוד מעט מאוד בהמשך, אבל זה הפרק האחרון המתמקד נטו באנדורים), ובתור שכזה הוא מראה לנו מערכת יחסים נורמלית ובריאה, שפויה והגיונית, בין נציגי שני הגזעים, בניגוד גמור לכל הפרקים האחרים בסדרה. זה חריג עוד יותר כשחושבים על זה שפרק זה מסיים את הטרילוגיה שנפתחה בפרק בו שראן מאיים בנשק חם על שגריר אחר על גבי ספינתו של ארצ’ר, והמשיכה בפרק שכלל דו-קרב לחיים ולמוות שנכפה על שני הידידים. אחרי כל ההמולה והכאוס הזה, כשהכל נראה על סף פירוק, בא הפרק המסיים, פרק שליו (יחסית) ורגוע (יחסית), פרק שבו נציגי שני הגזעים משתפים פעולה ברוגע, בלי שום קונפליקט שמאיים עליהם.
מי אמר פדרציה?

להערכתנו (ראו פרטים בחלק 4 של המאמר), אחרי שיתוף-הפעולה הפורה בין שני הצדדים בטרילוגיה זו (שיתוף פעולה, אשר נדגיש שוב שאינו החלטה של שראן, אלא יישום מדיניות שהממונים עליו החליטו עליה, לאחר ששכנע אותם), החליטה האימפריה האנדורית לפתוח שגרירות בכדור-הארץ. ניתן להניח שכמקובל בימינו, כדור-הארץ גמל בפתיחת שגרירות משלו, צעד שמבהיר יותר מכל את מיסוד היחסים. מאוחר יותר האנדורים גם משתתפים בדיונים הראשונים שמתקיימים בכדור-הארץ בקשר לייסוד קואליציית הכוכבים.

הפרק האחרון, …These Are The Voyages, הוא מנותק משאר הסדרה מבחינות רבות, ובמיוחד מבחינת הזמן בו הוא מתרחש. האירועים שאנו רואים מתרחשים בשנת 2161, שבע שנים לאחר אירועי הטרילוגיה האנדורית (2154), כשברקע ההכנות לטקס החתימה על אמנת הקואליציה, עליה יחתמו חברי ארבעת הגזעים העיקריים. ארצ'ר, מן הסתם, הוא האחראי העיקרי לאירוע הזה, מנקודת מבט היסטורית.
לצד טקס החתימה החשוב והשכנת השלום בין הגזעים, שמהווים סיום לסיפור המסגרת העיקרי של העונה האחרונה, אנו מקבלים גם סיפור נוסף, אחרון, של היחסים בין ארצ'ר ושראן. איכשהו, out of the blue, שבע שנים אחרי, שראן שולף שוב את מאזן החובות הידוע והמפורסם. וראו זה פלא, שראן טוען שארצ’ר עדיין חייב לו, וגם ארצ’ר מודה באזני ט'פול שהוא עדיין חייב לשראן על העזרה שלו בפרשת נשק הזינדי. לדעתנו זה אחרת, כאמור. לא משנה. יכול להיות ששראן שלף את עניין החובות רק כדי לקצר את הדיון, שבסופו ארצ’ר היה מסכים בכל מקרה, לכו תדעו.
אז כן, הוא קלקל לנו את ההרגשה הפסטורלית והאידילית אותה חשנו בסיום הטרילוגיה האנדורית, תחושה של "חסל סדר חובות", "מעכשיו הכל יהיה פשוט בהרבה". פתאום הוא צריך לחזור לחובות האלה שלו? הוא לא יכול סתם לבקש עזרה יפה?
אבל בכל זאת, שראן מגיע לפרק הזה שונה מאוד. כמו שכבר ציינו בחלקים אחרים של המאמר, הוא כבר בעל משפחה, הוא אזרח, יש לו דאגות אחרות בחיים, דאגות שבגינן הוא אפילו העמיד פני מת במשך שלוש שנים. אפילו ארצ’ר לא ידע שהוא בחיים. הוא אדם (אנדורי) הרבה יותר רגוע, הרבה יותר שקט. עדיין מרגישים את שראן הישן והטוב מתחת לפני השטח, אבל רואים שהוא השתנה. בסצנה האחרונה של ידידנו כחול-העור, הוא כמעט ומביט רק בבתו, טאלה, ורואים אותו מחייך, חיוך אמיתי, יותר ממה שחייך במשך כל הסדרה כולה. שראן הוא אדם אחר כעת.
גם ארצ’ר שונה. עשר שנים בתפקיד, ממש לפני ה"פרישה" של האנטרפרייז, שלושה ימים לפני טקס החתימה הגדול על אמנת קואליציית הכוכבים בה השקיעה לא מעט, ארצ’ר הוא כבר לא מה שהיה פעם. הוא הרבה יותר חכם ומנוסה. כששראן קורא לו ומבקש עזרה, הוא מסכים די מהר (יחסית לפעם). הוא אינו חושד בשראן כמו שהיה קורה בתקופות אחרות, אינו חושד במניעיו, הכל נראה לו כבר טבעי, הכל רגיל. אם נניח שבארבע השנים שלא ראינו (עד ששראן העמיד פני מת) השניים עוד נפגשו לא מעט, ואולי השתתפו גם בדיוני הקמת הקואליציה, זה אפילו נשמע הגיוני. הם כבר לא צריכים את כל משחקי הכוח שהשתמשו בהם בעבר, הם מכירים זה את זה וממשיכים פחות או יותר מהפרק הקודם.

ומה אחר-כך? אפשר להניח ששראן יכול היה לצאת מהמחבוא אחרי שהעניינים העסקיים שלו סודרו, בצורה זו או אחרת. הוא בטח הפסיק להתחבא וחזר לאנדוריה עם משפחתו. אולי אפילו נולד לו עוד ילד תכלכל וחמוד, עם אנטנות קטנות. מי יודע.
כמו שכבר ציינו פעמיים בחלקים אחרים של המאמר, בפרק In a Mirror, Darkly II הביוגרפיה של ארצ’ר נראתה על המסך. לפיה, ארצ’ר היה שגריר באנדוריה בשנים 2169 עד 2175. הדברים אינם נחשבים ל"קאנון", כלומר לא נאמרו במפורש בפרק, אלא רק הופיעו על המסך לחצי שניה, כך שאינם נחשבים למהימנים.
אבל תודו שזה נשמע טוב. תודו. שמונה שנים אחרי הטקס ההוא, שניהם מבלים ביחד, בלי להיות זקוקים לנסיעה של כמה שנות אור בוורפ, בלי להסתכן, בלי להכנס לצרות, בלי להכנס למריבות. אפילו בלי דיפלומטיה מייגעת. ארצ'ר שגריר, שראן כנראה אזרח מן השורה.
שניהם על אנדוריה.

בזאת תם ונשלם מאמר האנדורים הגדול.
תודה מקרב לב לכל מי שעקב וקרא, תודה למי שהגיב.
תודות גם לתומר שלו, עודד שרון, Lenin972, איתי שלמקוביץ', nzkiwi ושוכני הפורומים של Startrek.com.

לתגובות, הערות, תוספות וכדומה – פנו לפורום המועדון (קישור בראש העמוד), הגיבו ישירות למאמר (פה למטה), או לכתובת הבאה.

---