הנכם מוזמנים להיכנס ולקרוא כבר עכשיו את הראיון השני בסדרה של שלושה, והפעם ראיון עם סקוט באקולה, הלא הוא סאם בקט בסדרה זינוק לאתמול.
הראיון נערך בשנת 93', לאחר סוף העונה הרביעית של הסדרה (העונה שערוץ 10 מסרב לסיים… המבין יבין).

קריאה מהנה!

בעסקים בהם קנאה ורכילות הם מין השגרה, קשה מאוד למצוא מישהו שלא מחבב את השחקן סקוט באקולה. שאל כל אחד מצוות זינוק לאתמול ותשמע את אותם תגובות: "מקצוען אמיתי", "רב-כשרונות", "קל להסתדר איתו", "הדבק שמחזיק את כל העסק מחובר".

 

טכנאים מזדקנים, לרוב חבר'ה די ציניים, מפגינים יראת כבוד כלפי רמות האנרגיה הגבוהות שלו, ומתפעלים מכך שהוא מבלה את שעות הצהריים בלארגן משחקי סופט-בול או בלהחליק על רולר-בליידס בתוך הסט. עוזרי הבמאים מציינים לכמה מעט הדרכה באקולה זקוק, ושהוא מבצע את הפעלולים שלו בעצמו, ובדרך כלל נפצע פה ושם בתהליך. שחקניות אורחות, שבאות ליום אחד בלבד, מדברות על האדיבות וההתחשבות שלו.

 

קצת קשה להאמין, עד שאתה מדבר עם הבחור.

איך הגעת לסדרה? איך קיבלת את התפקיד?

 

הסוכן שלי התקשר אליי, ואמר לי שיש תוכנית חדשה מבית היוצר של דון בליסאריו. לא הכרתי אותו, והוא לא הכיר אותי בכלל. אחד מהמלהקים הכיר אותי וביקש ממני לבוא.

 

הדבר הכי מדהים בקשר לזה שנכנסתי לסדרה הוא שהכל קרה מהר מאוד, לפי הסטנדרטים של הוליווד. קיבלתי שיחת טלפון ביום שלישי. אמרו לי שישלחו לי את התסריט: בסופו של דבר שלחו לי שתי סצינות. התקשרתי לסוכן שלי ואמרתי, "איפה התסריט?" הוא אמר, "תראה, הוא לא גמור."

 

אז קיבלתי את שתי הסצינות האלה מהפיילוט, והן היו מעולות. היתה הסצינה הזאת בה אני פוגש את אל בזמן שאני דג דגים יחד עם בני ואל מגיע; והסצינה במכונית, בה אני נוסע עם אשתי הביתה מהפאב, ואנחנו מתחילים לדבר על החיים והכל.

 

למדתי את התפקיד. באותו לילה, באופן פתאומי, התסריט השלם היה מוכן ושלחו אותו אליי. יום חמישי, הלכתי ונפגשתי עם כולם במגדל ["המגדל השחור", כך נקראת המפקדה של אולפני יוניברסל בהוליווד המתנשאת לגובה]. קראתי את התפקיד מול מנהלי הטלוויזיה של יוניברסל. ביום שישי הלכתי אל הרשת [כדי לפגוש את מנהלי אנ.בי.סי]. ביום שישי אחר הצהריים היה המשא ומתן על העסקה, ויום שישי בערב העסקה נחתמה. מספר שבועות מאוחר יותר התחלנו לצלם. זה היה מהר.

 

מה משך אותך לסדרה?

 

אהבתי את סגנון הכתיבה. הוא הפתיע אותי כל פעם מחדש.

 

מה הבאת מעצמך לתפקיד?

 

אני חושב שנתתי לתוכנית הזדמנות להתפתח ולהתרחב מעבר למה שהיא היתה אם לא הייתי כאן – בזכות הרקע התיאטראלי שלי, בזכות הרקע האתלטי שלי… זה עדיין היה עובד עם פעלולנים, אבל אני חושב שזה יותר מעניין כשיודעים שזה אני.

 

הם הצליחו ליצור רקע וביוגרפיה רחבים עבור סאם. אתה יודע: הוא ניגן בפסנתר זמן מה ולא הצליח להחליט אם הוא רוצה להיות פסנתרן; הוא שיחק כדורסל עם אחיו. הרבה מזה היה אני. כשהתבגרתי אני עשיתי הרבה מאוד דברים – עד הנקודה שבא אבי אמר לי, "אתה חייב להתחיל לבחור, אתה לא יכול לשחק בשישה ענפי ספורט שונים כל שנה. זה פשוט לא עובד ככה."

 

מה הדבר הכי קשה שנאלצת לעשות בסדרה?

 

פיזית, הדבר הכי קשה היה הטרפז, כי יש לי בחילה מתנועה. אז לא מספיק שהתנועעתי קדימה ואחורה, גם הייתי תלוי הפוך במשך שעות. היתה לי בחילה רוב הזמן. היו לי מחטים באוזניים וכל מיני דברים אחרים; ניסיתי הכל.

 

אי פעם שקלת פשוט להשתמש בכפיל?

 

תראה, היו לנו מצלמות באוויר. בזינוק אני מתנדנד קדימה ואחורה, כשאני הפוך. לא היתה אפשרות להזניק מישהו אחר לאותו מצב. זה היה חייב להיות אני. היו לנו סצינות של שלושה או ארבעה דפים על הטרפז.

 

מהי הדמות הכי מסובכת שנאלצת לשחק?

 

אני חושב שהתפקיד ב"הלם תיאטראלי" [“Shock Theatre”] בשנה שעברה היה הכי מאתגר עבורי. זה היה התפקיד הכי כיף והכי מספק מכל התפקידים שמילאתי בסדרה, מכיוון שהוא נתן לי הזדמנות, אפילו אם למספר דקות, ממש להיהפך לאותם אנשים, במקום סתם להיות סאם בתוך האנשים. ממש יצא לי להיכנס לתוך האישיות שלהם.

 

הפרק עם ההריון היה מאתגר במיוחד.

 

האם אתה חוקר את הדמויות? האם דיברת עם נשים בהריון?

 

טוב, היה לי את אישתי. ההריון שלה היה מאוד אמיתי בשבילי. מספר גדול מן הדברים שעשיתי באותו פרק הם העתק מדויק של דברים שהיא הרגישה וחוותה בזמן הריונה. אבל מה שאני מנסה לעשות בתוכנית – וזו גישה שונה לגמרי מכל מה שעשיתי עד עכשיו – אני מנסה שלא לדעת. אני מנסה לערוך את הכי מעט מחקר שנחוץ. מין הסתם, אם אני צריך להתנדנד על טרפז, אני חייב להתאמן לזה ואחר כך אני צריך לשכוח את מה שלמדתי. או אם אני צריך להתאגרף, אני חייב ללמוד להתאגרף קודם ואחר כך אני צריך לשכוח איך להתאגרף.

 

אבל לאחרונה, כשהשתתפתי בפרק עם קבוצת הבנות המזמרות, הזינוק היה לתוך אמצע של שיר. אז אמרתי להם, "אתם יכולים לעשות מה שתרצו – לתרגל, לערוך חזרות, מה שתרצו – אבל כשאתם מוכנים לצלם, אני פשוט אבוא ואעשה את זה."

 

אם כן, לא היה לי מושג מה הם התכוונו לעשות, ופשוט הבנתי את זה תוך כדי. זה בדיוק הטבע של סאם – כל שבוע הוא מאלתר מחדש – אז אני מנסה לא לדעת.

 

האם יש משהו בפנים, איזשהו סימן חבוי בדמותו של סאם, משהו שהקהל לא יודע?

 

כן… אבל זה לא משהו שאני אספר. צריך שסאם יהיה קצת מיסתורי. מבחינות רבות הוא כמו ספר פתוח. חייו היו מאוד פשוטים.

 

הדבר הכי משמעותי מבחינתי לגבי סאם הוא שאני מאמין שסאם מאוד צעיר, מבחינה רגשית. אם אתה עובר את תקופת הלימודים בצורה שבה הוא עבר אותה – מסיים את התיכון בגיל 16, מסיים מכללה בגיל 18 ו-MIT בגיל 21 – אין לך זמן לחיות. זה כמו אתלטים צעירים, ושחקנים צעירים; אין להם חיים. הם עסוקים מדי בלעבוד.

 

מבחינה רגשית, לסאם יש עוד הרבה מה ללמוד על החיים. אני מאמין שזה מה שכיף עבורו, במונחים של הסדרה, שהוא נחשף לדברים שאף פעם לא היה נחשף אליהם. אולי הוא שמע עליהם או קרא עליהם, אבל זה בחור שהיה נעול במערה בניו-מכסיקו ובעיקרון יצא החוצה רק כדי לאכול, משום שהוא מדען, והוא לגמרי מקובע על עבודתו. לכן זה היה נהדר לראות את סאם מתבגר.

 

אתה יכול להבהיר כיצד הוא התבגר, חוץ ממה שכבר ציינת?

 

אני חושב שהוא מקבל בהבנה גדולה יותר היבטים שונים של העולם מאשר שהוא היה מקבל בהתחלה. אני חושב שהוא פחות ניתן להפתעה. אני חושב שהוא מסתגל הרבה יותר מהר עכשיו. אני בהחלט חושב שהוא מהיר יותר בהסוואה שלו; הרבה יותר קל עכשיו ליפול לתוך משהו. הוא מזנק חשאי טוב יותר מאשר בהתחלה.

 

מטרתי, כשחקן, היא לשמור על מספיק מהמבוכה ומספיק מההומור שבהרבה מהזינוקים שלו.  אני לא רוצה שלסאם יהיה קל יותר.

 

אני חושב שמערכת היחסים שלו עם אל השתנתה רבות. יש הרבה חורים בהסטוריה שלהם, ואני מקווה שבבוא היום יהיו להם תשובות. שניהם נעשו חברים טובים הרבה יותר. מערכת היחסים המוקדמת שלהם סבבה סביב תלות דו-כיוונית כמעט. סאם היה תלוי באל בשלב מוקדם של חייו, ואז אל התדרדר ונכנס לצרות וסאם חילץ אותו מהם, ואל הפך להיות תלוי בו במקצת. כעת, הם פחות או יותר שווים במהלך הזינוקים הללו.

 

האם יש תקופה מסויימת שאתה נהנה לזנק לתוכה?

 

זינקנו משנת 52' עד ההווה ואפילו עד שנת 99'. אני בהחלט אוהב סיפורים רבים משנות החמישים והשישים המוקדמות. אני מוצא אותם הכי מעניינים, מבחינת סגנון [שורוק ב-ו'] ומראה. אני חושב שאת רוב הסיפורים ניתן לספר בכל עשור. אני מקווה שהסיפורים הם אוניברסלים מספיק וחסרי-זמן מספיק, כדי שהם יוכלו להצליח ברוסיה, באנגליה, באוסטרליה. באמת נראה שזה קורה.

 

מה לדעתך מושך אנשים לסדרה – המדע הבדיוני, הנוסטלגיה, המבט לאחור, הנושאים בהם אתם דנים?

 

אני חושב שאלה כל הדברים האלה. התוכנית מציעה כל-כך הרבה, ובאותו הזמן, אני מרגיש, היא כלל לא מתיימרת להיות כזו.

 

כמה פרקים אתה ביימת?

 

רק שניים.

 

מה הדבר שהכי לא מצפים לו כשמביימים?

 

אני פשוט מאוד נהניתי לעבוד עם השחקנים, יותר ממה שציפיתי. אני חושב שהיו לי חששות בקשר לכך, בקשר ללהיות מסוגל לתקשר. מאוד נהניתי מהקשר של אחד על אחד. אני שחקן שנוטה להיות מאוד מנומס במקום העבודה. אני לא נכנס בתווך בין הבמאי לבין היחסים שלו עם השחקנים האחרים. כאשר אני ביימתי, זה היה נהדר שהיתה את הגישה הישירה לשחקנים, בלי במאי שתקוע באמצע. זה הוציא אדם אחד מהשרשרת.

 

אתה גם כותב?

 

כן, אבל לא רשמית. בינתיים, בכל מקרה.

 

מה היו התוספות שלך לגבי הדמות?

 

בשלב מוקדם מאוד הערתי להם שאני רוצה שסאם יהיה קצת יותר רציני מאשר שהם רצו. רציתי שהוא יהיה קצת יותר ישר.

 

בתחילה היתה תחושה שסאם לא מספיק מצחיק. כמו שניסיתי להסביר להם בהתחלה – בהצלחה רבה; למזלי הם הקשיבו לי, משום שהאלטרנטיבה, למען האמת, היתה כנראה רק להחליף אותי – לא רציתי לעשות משהו בסגנון סאם בקט של בילי מוריי [קומיקאי ידוע], שיכול היה להיות אדם אחר לגמרי. ההרגשה שלי בנושא היא שאני אוהב להאמין בדברים. אני אוהב להאמין שמסע בזמן הוא דבר אפשרי, אני אוהב להאמין בהולוגרמות ודברים כאלה. אני מרגיש שמבחינה מדעית זה אפשרי, אבל פשוט עדיין לא עשינו את זה, ויום אחד זה יקרה.

 

כדי לתפוס את הקהל, ולגרום להם להדחיק את האי-אמונה ולהצטרף אלינו, הייתי מוכרח להיות לגמרי רציני וכנה לגבי מה שאנחנו עושים. כל סצינה שהסתכלתי עליה, בין אם היו בה אלמנטים קומיים אם לאו, רציתי להציגה באותו האופן.

 

לפעמים אתה מסוגל לבגוד בקהל שלך, בכך שמשום מקום אתה בא ומספר בדיחה או משהו, בעוד שהם מצפים ממך להתנהג באופן שונה לגמרי. יש פעמים רבות שבהן אתה מעוניין לעשות כן, אתה רוצה להפתיע אותם.

 

אתה יודע, לדין יש כל-כך הרבה קטעים קומיים מעולים לעשות, לכן לא הרגשתי צורך לזכות בנקודות עבור בדיחות ודאבל-טייקים ודברים כאלה. אני עושה דברים מצחיקים רבים בתוכנית, אבל זה לא בדיוק מה שהם חיפשו בהתחלה.

 

מה אתה חושב על הכימיה בינך לבין דין?

 

אתה אף פעם לא יכול לדעת מה עומד לקרות בסיטואציות כאלה. קראתי את התסריט יחד עם דין כשהוא בא אל הרשת והתחברנו כבר מההתחלה. מי ידע שכאשר ניגש לבצע זאת, נרגיש אותו הדבר לגבי דברים רבים מבחינה פסיכולוגית? אנחנו מסכימים על איך אנחנו רוצים שהתוכנית תיראה ומה התוכנית תהיה. אין שום ריבים פנימיים בנושא. אין לו שום אגו בכל הנוגע לעבודה שלו או לעבודה שלי.

 

זה כמעט כמו להיות בסיטואציה של אח, רק בלי הריבים. אנחנו פשוט לא רבים.

 

מעבר לעבודה, אנחנו נהנים אחד מחברתו של השני, ומהמשפחות והילדים אחד של השני.

 

האם אי פעם חשבת שהתוכנית תשרוד כל-כך הרבה זמן?

 

לא. אני מופתע כל יום מחדש שאנחנו מגיעים לעבודה ואף אחד לא שואל, "מה התוכנית עושה באוויר?"

 

המעריצים "קולטים את זה", אבל נראה לי שהרשת אף פעם לא "קלטה את זה" והוליווד, עיר העסקים, לא "קולטת את זה" גם כן.

 

למה אתה מתכוון?

 

לפי מה ששמעתי, הרשת לא הבינה את הרעיון של התוכנית מלכתחילה, ועד היום הזה, אם הם יצליחו לגרום לצופים לעבור לצפות במשהו אחר, אתם תרדו. אבל אתם כמו מה ש"מסע בין כוכבים" היתה: יש לכם את הצופים הנאמנים שלכם, והרשת לא יכולה להתעלם מכך.

 

בהחלט היינו, מהיום הראשון, קשים למכירה. אי אפשר להסביר את הסדרה על רגל אחת. היה קשה מאוד לדבר עליה.

 

על הפעם הראשונה שבה הלכנו לפגישה עם נספחי הרשת והתקשורת [כדי להציג סדרות חדשות], ודון [בליסאריו, יוצר הסדרה] היה אומר, "זה הרעיון עליו מתבססת התוכנית," אנשים היו מודהמים.

 

אתה יודע, הם פשוט לא האמינו שהתוכנית הזו הולכת להיות משודרת; הם לא הצליחו לדמיין על מה היא תהיה; הם לא הצליחו להבין מה דין סטוקוול עושה שם. הנה בחור עם מועמדות לפרס האקדמיה, והוא הולך לשחק איזה הולוגרמה! אף אחד לא הצליח להבין את זה.

 

כל מה שידענו זה שברנדון [טארטיקוף, לשעבר יושב הראש של אנ.בי.סי] אהב את הסדרה מההתחלה והגן עליה. הם תמיד היו מבולבלים לגבי איך לשווק אותה; היא תמיד די מצאה את דרכה לבד, למען האמת. המעריצים מצאו אותה. האמת, המדיה היא מה שהציל אותנו בתחילה, משום שהתקשורת דיברה טובות על הסדרה. למזלינו, אנ.בי.סי חיפשה חומר איכותי, ולכן היו מוכנים להישאר עם הסדרה לזמן מה.

 

ובכן, באותה תקופת ביניים, המעריצים התגבשו מסביב לסדרה. פיתחנו מין קהל מעריצים – קהל קטן אבל נמרץ, שעקב אחרינו בקביעות בתוך לוח השידורים – בזמן שהרשת בחנה מה לעשות.

 

קהל קטן, נמרץ, אבל מאוד נחשק דמוגרפית.

 

אנחנו בחמישייה הפותחת של סדרות טלוויזיה מבחינה דמוגרפית. מבחינה דמוגרפית, אנחנו ממש ענקיים. חשיבות המספרים השתנתה כל-כך מאז שהתחלנו את הסדרה לפני ארבע שנים, במושגים של מה מקובל ומה לא, וההיבט הדמוגרפי נעשה פרט חשוב ביותר בתוך כל זה. אנחנו מתאימים מאוד דמוגרפית; מבחינת מספרים, אני בטוח שאנחנו מתחת למה שהם רוצים שנהיה, אבל אני יודע שהמפרסמים אוהבים אותנו, ואני יודע שנספחי הרשת אוהבים אותנו, כי אנחנו מובילים ישר לתוך מהדורת החדשות של שעה 11 והאנשים הנכונים צופים. ובין אם זה מוצא חן בעינייך או לא, זה חלק גדול ממה שהטלוויזיה היא כיום.

 

המפרסמים אוהבים אותכם עד שאתם עושים פרק בנושא עליזים, עד שאתם עושים פרק בנושא זכויות בעלי החיים, עד שאתם עושים רומן בין גזעים, עד שאתה משחק כומר. אז הם מתחילים לדאוג לגבי פגיעה בלקוחות פוטנציאלים. האם זה מפחית ממה שאתם יכולים לעשות, או אולי אתם עושים להם את זה דווקא?

 

טוב, שום דבר מזה לא נעשה דווקא לאף אחד בכל מקרה. אבל דון לא חרש לאותם נושאים והוא לא חרש לעובדה שאנחנו צריכים להציג נקודות מבט רבות ושונות ובנוסף נושאים רבים מהחיים. אם היינו עושים רק , אתה יודע, סאם מזנק לתוך גבר לבן בן 35 עם שבע הבעיות המסויימות האלה… אתה חייב להיכנס לתוך כל הרבדים שבחיים, כל מיני מצבים שונים. חלקם היוו בעיה עבור המפרסמים שלנו.

 

מה שמעודד וגם מרתיע באותו הזמן הוא שיש קבוצה של מפרסמים שבאופן קבוע יורדים מהתוכנית – ללא קשר לתסריט עצמו – אם הם שומעים שהיא על א', ב', ג' או ד'. הם פשוט נעלמים. הם לא רוצים שום קשר לזה. והיי, זו זכותם המלאה.

 

בוא נתרחק משאלות העסקים האלה. האם יש איזשהו רעיון שאתה מעוניין לעשות ועדיין לא עשית?

 

אני עדיין מעוניין למצוא דרך להיות תינוק. כלכלית, זה פשוט מציג יותר מדי בעיות.

 

סטים ענקיים? רהיטים ענקיים וכל זה?

 

כן, וזה מהווה בעיה, אבל אני אשמח לעשות משהו דומה.

 

מבחינת נושאים חמים, יש די והותר נושאים לפרקים. אתה מבין, זה טוב שאני לא המפיק של הסדרה, כי זה הכיוון אליו הייתי נוטה ללכת.

 

הייתי מעוניין לעשות תוכנית על חסרי הבית – וזה דבר שקל לעשותו; פשוט עדיין לא מצאנו את התוכנית הנכונה, ודון רוצה לעשות את זה. הייתי רוצה לעשות תוכנית על התעללות בילדים. הייתי רוצה לעשות תוכנית על איידס. ויש גם מספר תוכניות בנושא הסביבה שאנחנו צריכים לעשות.

 

הנקודה היא שלדעתי הקהל שלנו לא יגדל הרבה יותר, אבל הם הולכים להישאר איתנו כל עוד אנחנו כאן. הם כל-כך נאמנים, כך שאני מרגיש שיש לנו את ההזדמנות לעשות כמעט הכל, והם פשוט יזרמו עם זה. אבל חייבים להיזהר, אסור להתעלל בקהל. אם נישאר צמודים לנושא האמיתי של התוכנית, נוכל להיכנס לאותם נושאים.

 

אתה יודע, אנחנו יכולים להגיע לעתיד… אנחנו יכולים לראות את מותי, את מותו של דין. יש דברים רבים שאנחנו יכולים להיכנס אליהם.

 

יש פספוסים, או מעשי קונדס על הסט?

 

כן. הדבר הכי גדול שאני מצליח לזכור, זה פרק שבו הייתי בתוך מיכל אשפה של סירה גדולה. הצילום נמשך זמן רב, שלושה ימים, וביום האחרון הייתי בתוכו, ושוב בתוכו, ושוב בתוכו, ואתה יודע, אתה פשוט יושב בתוך זבל ואחר-כך מסריח במשך שעות. חשבתי שסיימנו, ואז הם אמרו, "לא, לא, לא. יש לנו צילום אחד נוסף." וכך אני עומד שם בסופו של יום, ועשרה אנשים, כולל המפיקים בפועל, עמדו שם עם פשטידות – הרעיון של דין, כמובן – ואז הם זרקו אותם עליי, והשאירו אותי ככה בתוך מיכל האשפה למשך שעתיים, כדי שהם יוכלו להסריט את זה.

 

איך אתה שומר על רמות אנרגיה גבוהות? נראה שאתה הוא האנרגטי שבחבורה.

 

הרבה מזה מגיע מתוך הרגל, במושגים של מה שנדרש מהגוף שלי. אני מאוד נזהר בקשר למה שאני אוכל במשך היום. אני מרגיש שלכל אחד יש רמה מסויימת של אחריות, ובמקרה שלי זה לא כל-כך אחריות, אלא יותר שיש לי מזל שאני נמצא במעמד בו אני יכול לתת מוטיבציה לאחרים ולשמור על אווירה נעימה בסט.

 

אני נחוש בדעתי שכל השחקנים האורחים שלנו יהנו משהותם בסט כמה שיוכלו, כי גם אני הייתי, ולבטח גם אהיה, אורח בתוכנית של מישהו אחר. זו משימה מאוד קשה. וכאשר ישנם שני שחקנים קבועים, זה מאוד חיוני בשביל התוכנית שהאורחים יבואו וירגישו שהם הכוכבים האמיתיים בתוכנית. זה קריטי שהם ירגישו בנוח כדי שלא נבזבז יום וחצי. בטלוויזיה, היום וחצי האלה מתבזבזים ולא חוזרים.

 

שמעתי שאתה מחליק על רולד-בליידס בזמן ההפסקות.

 

אני משתדל.

 

מה גרם לך להתחיל עם זה?

 

למעשה, ביתי מחליקה הרבה, ואני מחליק על גלגיליות יחד איתה הרבה. היא בת 8. החבר'ה בצוות חיפשו משהו לקנות לי ליום הולדתי, וקבוצת הסופט-בול של צוות התוכנית נתן לי סט מלא של רולר-בליידס. וכך כולנו התחלנו לשחק רולר-הוקי.

 

בכל השלוש וחצי שנים של צילומים, אמרת שהיו רק יומיים בהם לא היית צריך לבוא ליום צילומים של 12 או 14 שעות. איך אתה מסתדר עם הקצב הזה?

 

יום אחד לפני שנתיים, השעה היתה 4 לפנות בוקר, ואני נכנסתי לאגם בגבעות הוליווד. הייתי צריך להיכנס למים, והטמפרטורה בחוץ היתה 7 מעלות צלסיוס. לאחר מכן, בלילה, נאלצתי לרוץ ביער עם בגדים רטובים וללא חולצה. אני זוכר שפניתי למישהו שם ואמרתי, "אתה יודע, זה טוב שאני אוהב להיות כאן, זה טוב שאני אוהב את האנשים שאיתי כאן." כי אם לא הייתי, זה היה די עלוב.

 

החבר'ה האלה בצוות, הם גורמים לי להמשיך גם כן; הם תומכים בי כשיש לי בעיות. הם למדו להכיר אותי די טוב. וזה יקר לאין-ארוך.

---

הראיון תורגם מתוך האתר http://www.scifi.com ע"י CaptainOok.
הראיון נערך בשנת 1993, לפני תחילת הצילומים לעונה החמישית והאחרונה של זינוק לאתמול.
[הערות בסוגריים מרובעות הן הערות המתרגם]