כמו שאתם כבר יודעים, העונה החמישית והאחרונה של זינוק לאתמול עומדת להתחיל בערוץ 10. בעקבות כך החלטתי להביא אליכם סדרה של ראיונות עם שלושת הכוכבים של הסדרה – יוצר הסדרה ושני הגיבורים. הראיונות, בצורה מאוד מתאימה, נערכו עימם לפני תחילת הצילומים לעונה החמישית, בשנת 1993.
אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא כבר עכשיו את הראיון הראשון עם יוצר הסדרה, דונלד בליסאריו. קריאה מהנה!

מה שנורמן ליר היה עבור הכל נשאר במשפחה וג'ין רודנברי עבור מסע בין כוכבים, דונלד פ. בליסאריו הוא עבור זינוק לאתמול. הוא, בפשטות, הגאון הראשי מאחורי הסדרה. בלעדיו, לא היתה זינוק לאתמול. בנוסף, הוא אדם בוטה מאוד, שבעבר היה כבר במרכזם של עניינים שנויים במחלוקת בעולם הבידור. מעל לכל, הוא תסריטאי – אחד מהתסריטאים הכי מצליחים בהסטוריה של הטלוויזיה.

ספר לי על לידתה של זינוק לאתמול.

 אין לי מושג איך אתה חושב על משהו, כלומר כשאתה יוצר תוכנית. אתה יושב לך ומחשבות צצות בראשך. בזמנו, רציתי לעשות תכנית שונה, ורציתי לעשות תוכנית אנתולוגית. אבל זו מילה מאוד לא נחמדה עבור רשתות ואולפנים – "אנתולוגיה".

 למה?

 מפני שהן אף פעם לא היה ממש מוצלחות, חוץ מאולי משהו כמו סיפור משטרתי.

 תכניות אנתולוגיות, בהן אין לך שחקן ראשי, וכל שבוע אתה מחליף שחקן, פשוט לא גורמות לקהל לצפות שבוע אחר שבוע. הכל תלוי במה הסיפור באותו שבוע. הן לא מצליחות ממש בסינדיקציה, והן אף פעם לא היו ממש טובות. יוצא דופן הוא אלפרד היצ'קוק – נכון? – או איזור הדמדומים, אבל שתיהן היו תכניות של חצי שעה והיו להן אנשים שמיתנו אותן בצורה תקיפה – אלפרד היצ'קוק ורוד סרלינג. אז הן היו מוצלחות על בהתבסס על זה בדיוק.

 אבל אני רציתי לעשות אנתולוגיה. כבר עבדתי על תוכנית המבוססת על זמן לפני שנים, על הרעיון שלה. חשבתי לעצמי, אם אני אעשה תוכנית של מסע בזמן עם שחקן ראשי אחד או שניים, הקהל מאוד יאהב אותם ואת מערכת היחסים ביניהם; וכל שבוע, אני עושה סיפור שונה, אבל הקהל בעצם יצפה בתוכנית בגלל השחקנים הראשיים.

 ספר לי על התוכנית המוקדמת שעבדת עליה.

 הרעיון המקורי שלי היה על בחור שגר בסנטה ברברה. הוא ערך מחקר רפואי, וגילה שיש לו מחלה תורשתית שדילגה על דור אחד. הוא ידע שהוא יעביר אותה לצאצאיו. אבל הוא ידע איך לעצור אותה; כבר עכשיו היו להם התרופות או הטכנולוגיה לדעת איך לעצור את המחלה מלעבור בירושה. אבל זה לא עזר לא בכלל; דינו היה חרוץ, אלא אם כן הוא יכול היה לחזור בזמן, ומראש לחסן את סבו.

 אז הוא התחיל לערוך ניסויים במסע בזמן, קרא כל מה שיכול היה למצוא. בעקבות כך הוא עלה על הרעיון של המסע בזמן. זה נעשה בעזרת הטבעה; אתה מוצא את מיקום שהיה קיים באותו זמן שאליו אתה רוצה להגיע, ואתה מטביע את עצמך אל תוך אותה תקופה. ואם אתה מרוכז מספיק, אתה מגיע לשם בסופו של דבר. זה היה הרעיון הכללי של הסיפור.

 בכל מקרה, שיחקתי עם הרעיון הזה באותה שנה שיצרתי את מגנום, בלש פרטי, אז מדובר בשנת 1979.

 היה לך שם לאותה תוכנית?

 אני חושב שהיה לי, אבל אני לא זוכר אותו. אבל זה היה אז, בשנת 1979. יצרתי אז את מגנום ופשוט שכחתי מזה, והמשכתי מאז ועשיתי סדרות רבות אחרות.

 דבר נוסף שקרה באותו זמן הוא שקראתי אז ספר, שהיה לא בדיוני, והוא דן באיך האדם התמודד עם הקוסמוס מאז תחילת הזמן – אופן תפיסתו את העולם, סביבתו, וכל היקום. קראתי את הספר הזה ואת תיאורית היחסות של איינשטיין – זמן וחלל, המימד הרביעי. קראתי את זה ככה סתם, בניסיון להבין את זה. בעקבות כך, נעשה לי מרק בראש של הספר הזה, של הרצון לעשות אנתולוגיה ושל הרעיון לסדרת מסע בזמן משנת 1979, וכך קפצה לה החוצה זינוק לאתמול.

 האם הרעיון קפץ לך לראש בשלימותו?

 כן, זה פשוט קפץ לי לראש לגמרי מושלם. זה קרה בוקר אחד. ישנתי ולפתע התעוררתי בסביבות השעה 3 לפנות בוקר, או 4 לפנות בוקר, וכל הרעיון התגבש לי בראש.

 ומה עשית אז?

 בדרך כלל אני יושב ומתחיל לכתוב. אני לא מנסה לגבש את הכל בהתחלה, אני פשוט יושב וכותב.

 הדבר הראשון שכתבתי היה סצינת פתיחה, כשהמיקום הוא אמצע עמק האנדרטה [Monument Valley] – דרך אגב, זו סצינה שאף פעם לא השתמשתי בה. זה היה אמצע עמק האנדרטה, ואתה לא יכול לדעת אם אלה זמנים קדומים או הזמן הזה, כי עמק האנדרטה, אם אתה נמצא במרכזו בלי אף אחד מסביבך, האמן לי, זה יכול להיות לפני מאה אלף שנה.

 יש זעקה של ציפור החגה גבוה בשמיים, ואנחנו יורדים ורואים שם אדם, והאדם מתהפך וכולו ערום כביום היוולדו. הוא שוכב שם, ואז שומעים את קול מחשבתו. אתה למד שלאדם אין מושג איפה הוא נמצא, מי הוא, איך הוא הגיע לשם, ולא יכול לזכור שום דבר מעברו. זה כאילו הוא פשוט נזרק שם,  בדיוק נולד, קלטת ריקה, באמצע המדבר. זאת ההתחלה. הדבר הבא שקורה זה ששריף מגיע, מרים אותו ואומר "כנס לרכב, צ'יף".

לפני שהוא נכנס, הוא זקוק למים, הוא מיובש לחלוטין. הוא ניגש לקחת את המים שבתוך בקבוק מים ישן הנמצא על הרדיאטור, והוא שם לב שלוחית הרישוי היא משנת 1955 או משהו באיזור. הוא חושב "וואו, ממש לא מציאותי!". הוא נכנס לג'יפ, ומגלה שיש גופה מאחור, ושהוא זה שמואשם ברצח. באותו רגע הוא מסתכל במראה ומגלה שהוא אינדיאני.

 זה מה שכתבתי. כתבתי סצינה של כחמישה עמודים. זה גרם לכדור להתחיל להתגלגל. זה בדיוק היה סאם, נולד. זה היה סאם.

 ספר לי קצת על האנשים האחרים שהיו מועמדים לשני התפקידים.

 אוי אלוהים, אני ממש לא רוצה להיכנס לזה.

 בעיקרון, כל המועמדים לסאם לא היו מפורסמים; היו הרבה מפורסמים שנבחנו לתפקיד שדין [סטוקוול] קיבל, שני שחקנים בריטים. אבל אני לא רוצה להגיד שזה היה הבחור הזה ושדחיתי אותו.

 אז איך מכרת את זה לרשת?

 באנ.בי.סי רצו שאעשה סדרה, אז נכנסתי לפגישה עם ברנדון טארטיקוף, וורן ליטלפילד ופרי סיימון [שלושת המפיקים הבכירים באנ.בי.סי באותו זמן]. ישבנו והם סיפרו לי על מספר רעיונות לסדרות שהם היו מעוניינים ליצור.

 אתה זוכר איזה רעיונות אלה היו?

 אחד מהם נקרא הגולש הכסוף. מדובר היה בגולש מזדקן – "מזדקן" בכוונה למישהו שהיה בשנות ה-30 המוקדמות שלו, חה-חה – שעדיין היה לוקח את הקרש לגלוש. הוא היה הנהג/ שומר ראש/ ידיד נאמן של אישה מושכת באמצע שנות ה-40 לחייה, שהיתה ראש העיר של עיירה קטנה. כולם היו בטוחים שמשהו קורה ביניהם, אבל בפועל הוא היה החוקר שלה בענייני פשעים ובעיות אחרות.

 הרעיון השני עסק בחבורה של חריגי חברה – משהו בסגנון צוות לעניין פווגשים את הבלתי פגיעים – קבוצה של שוטרים אוכפי חוק חריגי חברה, עם כשרונות שונים, שנפגשים בשיקגו או מקום אחר כדי לנקות את העיר מפשע. כולם נוהגים ברכבים מאוד מהירים, יש להם מסוקים, מטוסי סילון, הם מתלבשים בחליפות ארמני – למה לא?

 אז הם סיפרו לי על הרעיונות האלה, ושאלו "נו מה אתה חושב?" ואני אמרתי "תנו לי להציע לכם רעיון".

 אז סיפרתי להם את הסיפור שיש לי. הדבר היחיד שהיה חסר לי באותו זמן, ואני חושב שעליתי עליו בזמן הפגישה, היה, אמרתי להם "אני לא רוצה לחזור יותר מדי אחורה בזמן, כי אני רוצה שלתוכנית תהיה תחושה מציאותית במידה מסויימת". התכוונתי לזה. אם אתה לא חוזר יותר מדי אחורה בזמן, אתה נכנס לסיפורים ומבין אותם, אתה ממש מתעמק בהם. אם אתה חוזר רחוק מדי, יש אלמנט לא מציאותי לעניין. אם סאם לפתע מזנק לתוך הלגיונות הרומיים, או שהוא על ספינה ישנה שמפליגה מסביב לקרן [The Horn], זה פשוט נהפך לדבר בדיוני לחלוטין. אתה מזניק אותו לתוך 1965 ושם אותו בתוך שברולט 57' עם קבוצה של חבר'ה אחרים ומסיע אותו לבורגר דרייב-אין ושם קצת מוזיקת רוק-אנ-רול, אתה חושב "כן, זה יכול להיות".

 היה לי את כל זה בפגישה, והם אמרו "וואו! מה שולט בכל זה?"

 ואז זה פשוט נחת עליי: הוא לא יכול לזנק מעבר לתקופת החיים שלו. זה פשוט נפלט החוצה: הוא לא יכול לזנק מעבר לתקופת החיים שלו. לפעמים יש דברים שאתה רוצה לעשות בצורה יצירתית, ואין לך סיבה בשבילם. אני קורא לזה הש"י [PCR].

 שפירושו?

 הגיון שאחרי היצירה [Post-Creative Rationalization]. חה-חה. מה שזה באמת זה "למה זה קורה? למה?" אההההההההה, כי, כי – הוא יכול לזנק רק בתוך תקופת חייו! ואז, מתוך זה יצאה כל תיאורית החוט המסבירה איך כל זה עובד.

 בסופו של דבר זה הכל היה דברים שרציתי לעשות. כשאתה יוצר משהו, ואנשים שואלים אותך איך זה עובד, כדי להצדיק את זה, אתה חוזר ומנסה להבין את הכל. ואתה מבצע הש"י.

 אז כמובן שברנדון ו-וורן, שהיו גאוני תכניות, ראו את הפוטנציאל שבדבר?

 הם בהו בי זמן מסויים במבט שואל. הם באמת זרמו איתי, כי הם מכירים אותי ואת העבודה שלי. גם ברנדון וגם וורן אמרו לי בזמנים שונים, "אתה יודע, אם זה היה מישהו אחר שהיה בא עם הרעיון הזה, בטח פשוט היינו אומרים, 'להתראות'. אבל החלטנו להתגלגל איתך בעניין הזה". הם נתנו לי לעשות רשיון לעשות 13 פרקים, ואז הלכתי כדי ללהק.

 כשסקוט [באקולה] נכנס, ידעתי שהוא סאם. כך גם עם דין.

 מהי הסדרה הכי קשה שעשית?

 זינוק לאתמול.

 כולן היו קשות מסיבות שונות. באיירוורף [Airwolf] היו כלי טיס והרבה אקרובטיקה. מאגנום היה בהוואי. את התוכנית הזאת היה תענוג להפיק, אבל בגלל הכלכלה… זה היה מאוד מאוד קשה.

 דרך אגב, הרעיון המקורי שלי היה לעשות שניים או שלושה זינוקים בשעה. לאחר מכן היו יכולים להפריד ביניהם [בסינדיקציה] ולעשות שילובים ביניהם.

 אילו סיפורים רצית לעשות ולא עשית עד עכשיו?

 אין שום דבר ממש חשוב שלא עשינו. דיברנו על לעשות תוכנית על כבאים… רציתי להזניק אותו לתוך מאגנום. עדיין לא עשינו את זה.

 אני חושב שתפסתי אותך בטעות אחת.

 איזה טעות?

 זיגי. היתה התייחסות אל זיגי כאל זכר, עד לפרק "הזינוק חזרה", בו לזיגי יש קול של אישה.

 כן, דיברו על זיגי כאל זכר בכל תוכנית. חה חה חה. כן. אבל אז מגלים שזיגי זה היא. זו לא טעות. פשוט החלטנו לעשות את זיגי אישה.

 אני מתכוון, זה היה משהו כמו, "אוי לא! לא חשבנו על זה!" זה הדבר הראשון שחשבנו עליו, ממש בהתחלה, ואמרנו, "אוי, למי אכפת?"

 אם אתה רוצה שאני אבצע הש"י על זה, אני אספר לך שסאם לא זכר שזיגי היא נקבה עד שהוא חזר, ואל, שלא רצה לקלקל לו שום דבר או להעמיס עליו יותר ממה שכבר היה עליו, פשוט זרם עם זה. איך זה?

 אני מזהה שורת יציאה כשאני שומע אותה.

 אני רק רוצה לאמר שהתוכנית נקבעה במקור לימי שישי, ואנחנו לא רצינו אותה שם, אז גרמנו לכך שיזיזו אותה לימי רביעי. המעריצים גילו את זה. הם ניסו להעביר אותה חזרה לימי שישי. הלכנו שם לאיבוד בשנית. חזרנו לימי רביעי. בשנה הראשונה והשנייה, מה שגרם לנו להמשיך – וזה היה קריטי – היו המעריצים. הם החזירו אותנו באוויר, ועכשיו אנחנו נכנסים לשנה החמישית.

---

הראיון תורגם מתוך האתר http://www.scifi.com ע"י CaptainOok.
הראיון נערך בשנת 1993, לפני תחילת הצילומים לעונה החמישית והאחרונה של זינוק לאתמול.
[הערות בסוגריים מרובעות הן הערות המתרגם]