כשהשנז'ו פגשה את האנטרפרייז – Desperate Hours\David Mack – חלק ב' – מאת אולגה יופה

בחלקה הראשון של סקירת הספר הראשון שיצא ל"דיסקברי" סיפרה אולגה יופה על המפגש בין שתי הספינות, על שני הקפטנים ועל יחסיהם של מייקל וסארו.
בחלק השני אנחנו מגיעים למפגש בין סארו ודמותה המסקרנת של "מספר אחת", סגניתו של פייק, ולמפגש בין מייקל ובין אחיה החורג, ספוק!

 

 


סארו ו"מספר אחת"

סיפור הרקע של סארו מסופר ב-Desperate Hours כבדרך אגב: בצעירותו בקלפיה קציני צי הצילו אותו ממוות וודאי. מאז לא היה בביתו שנים רבות. הוא שמח שבאותו מקרה, קציני הצי ידעו לעבור על פרוטוקול אי ההתערבות (מה שמרמז על כך שהקלפיאנים עוד לא הגיעו לרמה טכנולוגית למפגש ראשון, ואנשי הצי היו צריכים לקחת את סארו לפדרציה ולא להשאיר אותו שם. זאת, כנראה, הסיבה שלא פגשנו את הגזע הזה אף פעם) גם אם הוא מסכים עם הפילוסופיה שמאחורי אותו פרוטוקול – האמונה שכל חיים צריכים להיות חופשיים מהשפעות חיצוניות.

רוב התיאור של סארו סובב סביב פסיכולוגיה של טרף. הספר מנסה לפתח ולבסס פסיכולוגיה של גזע שהתפתח לאורך תקופה ארוכה כשהוא נמצא יחסית נמוך בשרשרת המזון. והם לא היו ככה תמיד. הקלפיאנים חיו על פני השטח אבל אולצו לרדת מתחת לאדמה עם ביאת הט'ררסק (t’rrask, גזע חדש ל"מסע בין כוכבים"). סארו מתייחס לאנשי הצוות האחרים כאל "טורפי על" (apex predator), מה שקצת לא הוגן, לבני אדם לפחות, כי אנחנו לא עומדים בראש שרשרת המזון – אנחנו גם צדים וגם ניצודים, פשוט מי שצד אותנו לא שרד את ההתפתחות הטכנולוגית שלנו. מנקודת המבט של סארו, הוא כל הזמן מרגיש כאילו הוא צריך להישמר מהציידים (= העמיתים), ולהיזהר לא להראות חולשה. הוא נמצא כל הזמן בעמדה מתגוננת. היכולת שלו לחוש סכנה בהקשר של שירות על ספינת חלל מתורגם לסכנה לקידום שלו. והחשש הזה למעמד שלו, לכבוד שלו, לקריירה שלו כל הזמן חוזר. כשהוא חש רעידות בתדר נמוך המצביעות על סכנה, הוא חושש להודות בזה כי הוא חושב שאם ידעו שהוא נכנס לפאניקה זה יפגע במעמד שלו. זאת למרות שהקוראים וגם מייקל מזהים ברגישות הזאת יתרון של סארו על פני האחרים. כאשר הוא עובר על כמות מידע אדירה ותופס את עצמו מנמנם, הוא מפחד שמישהו שם לב ורוצה לברוח ולהתחבא. וברגע שמישהו זורק עקיצה "אנחנו מפריעים לך לישון?", הוא משתמש בדרגה שלו ודורש יחס של כבוד.

סארו מתקשה להשתלב חברתית: במסיבה אף אחד לא ניגש אליו ומי שהוא מדבר אליו מנסה לברוח. הוא יוצר מצב מביך כשהוא מנסה לעזור לקפטן למשוך תשומת לב, לפני הנאום שלה. כשהוא יוצא, איש לא עוצר אותו ולא מנסה למשוך אותו לשיחה. בהקשר הזה, כטרף, הוא מצד אחד מרגיש בנח בתוך קבוצה. אבל כשהוא  נדחק אל השוליים של החברה הוא מרגיש סכנה, כי מהשוליים ציידים יכולים לשלוף את החלשים שבעדר. יש תאור מרגש כמה סארו אוהב את המשגר, כי בתוך האלומה הוא מרגיש לרגע מחוץ להישג יד של כל טורף פוטנציאלי. המשגר של האנטרפרייז עושה קול זמזום שונה ממה שהוא רגיל אליו וגורם לו להילחץ. כשהוא מוצא את עצמו עומד לבד בשטח פתוח, הוא מרגיש חשוף, כאילו מזמין מישהו לטרוף אותו. הוא שומע קולות כמו רשרוש של נחש בדשא, קולות שכמעט ולא שומעים גזעים תבוניים אחרים. מאוחר יותר, כשהוא מתקדם לעבר המערות, הוא שוב נלחץ, הפעם ממקום סגור מדי. קצה הוואדי הוא אמנם מקום מסוכן לא פחות משטח פתוח, אבל המערות דווקא מרגישות לו מוכרות, כמו בית. הן מזכירות לו את הנעורים בקלפיה, כאשר הוא הסתובב במבוך כמעט אינסופי של מערות עם חבריו. אפילו האומנות הציורית של בני המקום הנכחדים מעלים זיכרונות נעימים. עוד רמז לרמת ההתפתחות הטכנולוגית של הקלפיאנים.

השותפה שלו בחקר המערות היא אותה "מספר אחת" המסתורית שפגשנו בפרק הפיילוט של "מסע בין כוכבים" המקורית. עמוד Memory-Alpha שלה מראה שלמרות שהצופים והמנהלים לא אהבו אותה, היו כותבים שרצו לשלב אותה בספרים שלהם. כתוצאה מכך יש כמה גרסאות שלה ושל שמה בספרי "מסע בין כוכבים". בספר הזה השתמשו בשם אונה (Una), עוד ווריאציה על "אחת". היא בת אנוש שגדלה על איליריה (האיליריאנים מופיעים ב"אנטרפרייז" וכוכב הבית שלהם נמצא במרחב הדלפי). היא קצינה חכמה ויעילה, שלא חוששת להביע את דעתה אבל גם יודעת להיות דיפלומטית.

כבר ברגע הראשון סארו מזהה משהו במבט של אונה שמסגיר שהיא לא לגמרי שייכת לבני האדם. אונה מסבירה שהיא נולדה וגודלה באיליריה. האיליריאנים הם בעלי משמעת גבוהה, פציפיסטים וצמחונים. מה שגורם לשפת הגוף של אונה לא להתאים לשפת הגוף האנושית הרגילה, שמסגירה את היותם טורפי על. אונה מזכירה לסארו את אותם קציני צי שהצילו אותו ממוות ודאי לפני שנים רבות. גם כלפיהם חש שהם יצורים מפותחים ששילבו תכונות של טורף עם אמפתיה וחמלה של טרף. כשהיא מחמיאה לו הוא אפילו מוכן להתאהב בה. ככל שהם מתקדמים במשימה על פני כוכב הלכת והשטח נסגר, סארו מרגיש בסכנה ואונה מרגישה את החשש שלו, מתחילה להוביל ומנסה להסיח את דעתו בשיחה. היא אומרת שזה קשה להשתלב בצוות של יצורים שהאינסטינקט הראשון שלהם הוא אלימות, במיוחד ליצורים שוחרי שלום, כמוהם. הוא ממשיך ואומר שקשה להיות מדען וחוקר בחברה שנשלטת, גם אם לא בצורה מובהקת, ע"י חיילים.

כשסארו מרגיש בנוכחות של יצור מסוכן, אונה לא שופטת אותו אלא מבינה שזה הזמן להיות דרוכה. היא שואלת אותו במבט מאיפה מגיעה הסכנה, זורקת אבן על היצור שבא לתקוף אותם, ואז מודה לו על האזהרה. אנחנו מקבלים הצצה ליתרון הגדול שיש לסארו על החושים האנושיים, יתרון שסארו מרגיש שהוא חסרון. בין הקלפיאנים אין כבוד גדול יותר מאשר להיות המגן של השבט וברגע שאונה מגרשת את היצור, היא הופכת בעיני סארו למגנה כזו. הוא רוצה לקחת ממנה דוגמה, להאמין שגם הוא יכול. כשהם מגיעים למערה חשוכה, סארו מרגיש את הפחד, אבל נכנס פנימה אחרי אונה כי "יותר טוב להיות איתה בתוך מקום מפחיד, מאשר להישאר לבד מאחור". בתוך המערה הם מגיעים די מהר למסקנה שהציוויליזציה הקודמת נאלצה להתחבא מתחת לקרקע מהג'אגרנאוט. כאשר סארו מציע להמשיך ולחקור, אונה נותנת לו להוביל. המערה לפניו לא הרגישה כמו מקום טוב לקלפיאני, אבל "בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש את המשיכה בלהרגיש כמו מנהיג" (מה שמעלה את השאלה, למה הוא רוצה להתקדם בסולם הדרגות, אם הוא לא רוצה להיות מנהיג? ומה היה מניע להתנהגות הגאוותנית שלו, עד אותו רגע?).

במערות בא לידי ביטוי גם הצד החוקר שלו. מצד אחד הוא מקנא בארכיאולוגים שיבואו לחקור את המערה שהם גילו, והיה רוצה להצטרף. מצד שני הוא לא יכול להתנגד למשיכה של גלקסיה שלמה, מלאה בפלאים שרק מחכים שיגלו אותם. בדרך החוצה הוא כבר מוביל.

כשהגיע זמן הפרידה סארו אומר לאונה כמה הוא נהנה מהחברה שלה, שהוא מתקשה למצוא אנשי צי שהוא יכול להגיע איתם להבנה, שהניסיונות שלו ליצור מערכות יחסים משמעותיות ואפילו רק ידידות נתקלו בדחיה או אי הבנה. וכמה שהוא היה רוצה לשרת איתה. אונה אומרת, שאם היא אי פעם תקבל פיקוד משלה היא תזכור לו את האמירה הזאת (היה יכול להיות מגניב לראות ספינה שאונה היא הקפטן וסארו הוא קצין ראשון. ברשימות האינטרנט שניסו לנחש מי קפטן הדיסקברי החדש שהצוות טס לאסוף, אפשר למצוא גם אותה. בינתיים, לפי הפרומואים לעונה השניה, פייק הולך לפקד על הדיסקברי רוב העונה.). היא מחמיאה לחוכמתו ואומרת שגם היא נהנתה מההכרות שלהם. סארו עצוב וחושש שהוא לא יראה אותה יותר, הוא נושם נשימות עמוקות כדי להירגע. שוב הוא דואג לתדמית שלו. הוא לא רוצה לתת ל"טורפי העל" לזהות חולשה, מבחינתו ברגע שהם מזהים חולשה הם ישר הולכים על הצוואר. הוא מכיר בכך שהוא צריך להמשיך לשרת בחברת מי שלעולם לא יבינו את סארו האמיתי. אחד הדברים שקלפיאנים לומדים מוקדם הוא שהכל משתנה, הכל זמני והכל נגמר מתישהו. הוא למד לנסח את זה למפקדי צי הכוכבים כ"תהנה מכל רגע, כל עוד יש לך אותו. כי בכל שניה הוא, או אתה, יפסיק להתקיים". וככה הוא מתייחס גם להרפתקה שלו עם אונה.

מאוחר יותר, כאשר סארו נשאר כמפקד על הגשר, הוא בוחר להישאר בעמדה שלו ולנבור בשלל המידע שהוא אסף על פני השטח. ולא לשבת בכיסא הקפטן. לשם שינוי, הסקרנות שלו מנצחת את הצורך בכבוד.  בשלב מסוים הוא המפקד בפועל ועליו להרגיע את חששות צוות השנז'ו. הוא אומר להם לסמוך על הקפטנים ומנחה אותם להישאר רגועים ולהתרכז במשימות שלהם. הצוות מביט בו בחשדנות, הם לא רגילים שהוא מדבר בצורה כזאת, אבל חוזרים לעשות את המטלות שלהם, וסארו מודע לזה שהוא עדיין רחוק מלהיות מנהיג מעורר השראה, אבל לפחות הוא הצליח להרגיע אותם. מעניין לראות את הצעד הראשון שלו בכיוון הנכון, לאור הביצוע שלו לקראת סוף העונה הראשונה.

בהמשך, הוא נאלץ למלא שתי פקודות קשות של ג'ורג'ו. הראשונה היא השמדת הג'אגרנאוט על פני הכוכב. כל הצוות מבין שאין ברירה, אבל סארו אומר לג'ורג'ו שהוא מתכוון לרשום את המחאה שלו ביומן הרשמי. ג'ורג'ו מרוצה מזה שהוא לא מוותר על העיקרון. בסופו של דבר היצור לא מושמד על פני השטח, ג'ורג'ו נותנת לו לעלות. הפקודה הקשה השנייה שלה היא להקריב במידת הצורך חלקים לא קריטיים מהספינה ומהצוות כדי להמשיך להילחם. הנאום שלה עוזר לסארו לאזור אומץ. הוא אומר לעצמו שהוא לא יהיה עבד לביולוגיה שלו והוא לא טרף, אם הוא מחליט לא להיות טרף. כל מה שעומד בינו לבין בריחה בבושת פנים זה ארבע שנים באקדמיה ואהבה שלו לספינה, לקפטן ולצוות. הוא מצליח להרגיע את עצמו, אבל נשאר לו לקוות שהאומץ שהוא אזר יספיק ליותר זמן ממה שהקרב ימשך.

 

מייקל ברנהם וספוק

מהרגע בו מייקל יוצרת קשר עם ספוק, חלק משמעותי מהספר עובר לעסוק במערכת היחסים המסובכת בין השניים, ובמערכת היחסים שלהם עם סארק ואמנדה. המטרה היא בעיקר להציג את מייקל וספוק כדמות מראה זה של זו. בניגוד ל"מספר אחת", ספוק הוא דמות מבוססת ואהובה. להביא אותו אל הסיפור היה מהלך מסוכן. אבל הספר עומד באתגר בכבוד. שפת הגוף שלו תואמת את הצפוי, הוא מרים גבה ומשלב אצבעות, בתנועות אופייניות. הוא נודניק בקשר לניסוחים ודקויות, גם כשהם בלחץ זמן וזה לגמרי מיותר. בגלל שזה ספר, הדמיון משלים את התמונה ובגלל שזה מתרחש בעבר, אפשר להחליק דברים קטנים כי הוא היה יותר צעיר ממה שאנחנו זוכרים מ"מסע בין כוכבים" המקורית. הוא מבזבז די הרבה זמן על לדייק את הדברים ולהציע הסברים אלטרנטיביים, כדי להוכיח שההסבר שהם מצאו הוא לא ההסבר היחיד. (אם ספוק ישחק את ווטסון בהולו-נובלה מבוססת שרלוק הולמס, הם לא יתקדמו מעבר לשיחה אחרי שהם פוגשים את הלקוחעכשיו אני רוצה לראות את זה...) הוא משתמש בשלילה כפולה, גם כשזה לא מוסיף שום דיוק להצהרה וגם זה אופייני.

כבר בהתחלה אנחנו מרגישים את אי הנוחות שלהם זו מזה. ספוק מציג את מייקל לאנשי הצוות של האנטרפרייז כחברה של המשפחה שמבוגרת ממנו בכמה שנים ושהוא לא באמת מכיר. מייקל, מצד אחד לא בטוחה שהיא מכירה את ספוק מספיק כדי לחזות את התגובה שלו למסר שהיא שלחה. מצד שני היא מהרהרת בכך שזה אירוני שהיא זאת שהזמינה את האדם שהיא קיוותה לא לפגוש יותר לעולם לספינה שלה.

מייקל היא בחורה אנושית שגדלה על וולקן, ומרגישים עד כמה היא מלאת סתירות. מצד אחד היא פזיזה, סקרנית וחסרת סבלנות, מצד שני היא יודעת לשלוט בביטוי החיצוני של רגשותיה ולבנות הסבר מבוסס הגיון. לימדו אותה להיות יסודית אבל מדי פעם היא פועלת בלי לחשוב. הזכרון והחושים שלה מאומנים ומחודדים. לשני העולמות שבתוכה יש גם ביטוי חיצוני. יש את הפנים של מייקל האנושית והפנים של מייקל הוולקנית. כשהיא פוגשת את ספוק בחדר המשגרים, היא מתחילה בדמות האנושית שלה, לוחצת לו את היד ומציעה לקרוא לה מייקל. אבל כשהוא מבקש להשאיר את היחסים יותר רשמיים, היא נכנסת לדמות הוולקנית. היציבה שלה משתנה וגם צורת הדיבור. גם אחר כך, כשהם נכנסים לתוך הג'אגרנאוט ופתח נסגר מאחוריהם והם כלואים, מייקל מרשה לעצמה לקלל ואז אוספת את עצמה, ואומרת בטון רגוע "ובכן, מר ספוק, הדרך נבחרה עבורנו". קל לדמיין את השינויים האלה בעמידה, בטון דיבור ובחזית שהיא מציגה. את זה הייתי מאוד רוצה לראות גם על המסך.

בתפיסה שלה, היא לא מבינה בני אדם כמו שהיא מבינה וולקנים. ככל הנראה היא לא מודעת לכך שהיא בעצמה עושה החלטות רגשיות ופזיזות. בעבר היא ניסתה להתקבל לצוות וולקני טהור, ללא הצלחה, ועכשיו היא שוקלת להגיש מועמדות לספינה נוספת, שהצוות שלה הוא על טהרת הוולקנים. כשהנושא עולה בשיחה עם ספוק, הוא אומר לה שאין לאף אחד משניהם סיכוי להתקבל לצוות כזה והיא נאלצת להודות שהוא צודק. ואולי רק בנקודה הזאת היא פתאום מבינה שהיא לא שייכת לוולקן, למרות כל מה שהיא חשבה עד אותו רגע.

לא משנה מה הם עושים או על מה הם מדברים, הכל בסוף מתנקז לסארק ואמנדה. מייקל מנסה להתחיל שיחה עם ספוק, כדי למלא את הזמן עד שיגיעו מהמשגר למעבדה. אבל שיחה פשוטה מסוג "מה שלום ההורים?" יוצאת מורכבת וטעונה. שניהם לא ראו את ההורים ולא דיברו איתם זה זמן מה. ספוק מתקשה לקבל את זה שמייקל היא חלק מהמשפחה, ואופן הדיבור שלה על סארק ובמיוחד על אמנדה מאוד מפריע לו. ומאותו רגע הוא מתאמץ להציק לה ולעצבן אותה. בדרך הוולקנית הטיפוסית – הוא נטפל לכל פרט, מחדד כל שאלה ומטיל ספק בכל מסקנה. הוא מצליח לעצבן אותה, אבל היא מצליחה להשתלט על עצמה ולא מראה את זה. בתוך תוכה  היא מסמנת אותו כמתנשא ושיפוטי. הוא מחליט שהיא נמהרת ומזלזלת. שניהם זקוקים להרבה שליטה עצמית כדי להמשיך להראות רגועים ואדישים. גם כשהם כבר יורדים למטה, וחוקרים את הייצור פיזית, הוא מרגיש צורך להמשיך ולבחון אותה, לשאול אותה שאלות מכשילות. כשהיא מעירה לו שהשאלות שלו לא מקדמות אותם והם צריכים להתרכז, הוא מרגיש כמה הביקורת שלה נשמעת כמו סארק. כשהוא בכל זאת מצליח לעצבן אותה, היא מזכירה לו שיש לה דרגה גבוהה יותר.

שיחה שמתחילה לכאורה כשיחה מקצועית על מחקרים ביומכניים, גולשת במהירות לשאלה של בחירת קריירה. מייקל מנסה להבין למה ספוק בחר לוותר על האקדמיה הוולקנית ובחר להצטרף לצי. ספוק מתעניין מה היא עושה בצי אחרי שסיימה את האקדמיה בהצטיינות. צריך לזכור, שהאירועים מתרחשים הרבה לפני הפרק Lethe ומייקל לא יודעת את מה שהלך מאחורי הקלעים של הסיפור. כל מה שהיא יכולה לענות זה שהיא עשתה מה שסארק אמר לה לעשות. וספוק מספר שהוא מעולם לא התכוון ללכת לאקדמיה הוולקנית וסארק הוא זה שהגיש את הבקשה בשמו. הוא מתעניין האם סארק היה מרוצה מכך שהיא צייתה לדרישות שלו, ומייקל מודה ששום דבר אי פעם לא גרם לסארק להיות מרוצה. זה די מסתדר עם דמותו של סארק. מייקל תמיד עשתה מה שסארק אמר לה לעשות, זאת היתה הדרך שלה להכיר לו ולאמנדה תודה על כך שהם גידלו אותה אחרי מות הוריה. אבל הדרישה של סארק להצטרף לצי ולעזוב את וולקן לא נראתה לה הגיונית והיא כועסת עליו על כך שהוא דרש ממנה לוותר על כל מה שהיא הכירה והבינה. היא גם לא מבינה איך ספוק יכול היה לוותר בכזאת קלות על כל מה שהיא רצתה לעצמה.

המבחנים של הג'אגרנאוט לא מעניינים במיוחד בפני עצמם, המטרה שלהם היא בראש ובראשונה להעמיק בתיאור היחסים במשפחה הזאת, שכבר מתחילה להיות ראויה לאופרת סבון משל עצמה. המבחנים בנויים כך שהם דורשים רמת שיתוף פעולה הולכת ועולה. כל אחד פועל בנפרד אבל שניהם צריכים לפתור את החידות כדי להתקדם. על הדרך הם מחליפים חוויות על היחס של סארק למוזיקה, למשל: בעוד שלמייקל הוא אמר שזה מקצוע חיוני, האהבה של ספוק למוזיקה התקבלה כקלות ראש. הקשר ביניהם מתחזק, הם מחליפים בדיחות, עד כמה שוולקנים יכולים להתבדח, וסומכים יותר זה על זו. מהות המבחן השלישי היא לעבור את החדר במהירות, כשהם מסונכרנים בתנועה שלהם כך שכל תנועה של אחד היא מראה של התנועה של השני. אם עד עכשיו זה היה רק ברמיזות, פה כבר אומרים לנו במפורש שהם מראה אחד של השני גם בחיים. האתגר האחרון דורש שהם ייפרדו למסדרונות שונים אבל יוכלו לתקשר. הדרך היחידה שקיימת, היא מיזוג תודעות (הכנס מוזיקה דרמטית כאן). זה אותו אפקט שראינו בפרק Sarek של "הדור הבא". מייקל לא מוכנה בשום אופן לעשות את זה, לאור הטראומה הגדולה מהפעם הקודמת – כשסארק החזיר אותה לחיים. אחרי דקות ארוכות של התלבטות היא מסכימה, רק בעקבות ההבנה שמאות אלפי אנשים תלויים בזה.

מיזוג התודעות הוא אירוע טעון מאוד. גם בגלל הרגשות של ספוק, שבגלל היותו חצי אנושי הם הרבה יותר חזקים מתחת לפני השטח, וגם בגלל הטראומה של מייקל מהפעם הקודמת. הם חולקים את כל הזיכרונות שלהם. אין מידע מעבר למה שאנחנו כבר ראינו על המסך: הזיכרונות של מייקל מהמוצב שבו נהרגו ההורים שלה ורגשות האשמה שהיא סוחבת משם, הסיפור של ספוק הילד מהפרק Yesteryear של הסדרה המצוירת (מומלץ!), העימות שלו עם סארק כשהוא מוותר על המקום באקדמיה, והזכרון של מייקל מהפיצוץ במרכז הלמידה וסארק שמציל אותה. שניהם היו בודדים בילדות, הילדים הוולקנים האחרים צחקו עליהם ולא רצו שום קשר איתם. אבל היה הבדל המשמעותי ביחס שסארק ואמנדה נתנו להם. ספוק גדל כילד וולקני, נדרשה ממנו משמעת גבוהה ושליטה ברגשות. מייקל לעומת זאת קיבלה יחס של ילדה אנושית, סארק הדריך אותה ולימד אותה את כל מה שנדרש כדי להשתלב בוולקן, אמנדה נתנה לה המון חום ואהבה. בזכות החיבור ביניהם ספוק זוכה כעת להכיר את החיבוקים החמים של אמו, שלא חווה בעצמו. הגילוי שסארק סיכן את עצמו כדי להציל את מייקל ושאמנדה היא זאת שדרשה את זה, רק מעצימים את הקנאה של ספוק.

בתוך הזכרון של מייקל נשאר גם חלק מהקאטרה של סארק, שמופיע כמעין רוח רפאים. אפילו רוח רפאים של הקאטרה של סארק לא מרוצה משניהם. הוא מגיע להשכין שלום, להגיד להם לוותר על הקנאה והחשדנות ולשתף פעולה, גם כדי לשרוד את המשימה הנוכחית וגם כדי לגדול כאישיות. הוא מבטיח להם, שכל אחד מהם קיבל את הידע הדרוש כדי לענות על השאלות שלו, ובבוא הזמן, כשהם יהיו מוכנים, האמיתות האלה יתגלו. זה קצת קריפטי, אבל זה ממקד אותם במשימה ומוציא אותם מהקפאון. בסופו של דבר הם מגיעים למרכז הבקרה, אל "השופט". מדובר במערכת אוטומטית שיודעת רק להציע לעומדים מולה להיכנע ולהפוך לחלק מהאימפריה, או לא. בזכות הקשר הטלפתי הם יכולים להמשיך לתקשר ביניהם, בלי ש"השופט" ישמע את השיחה.

כאשר הגיע זמן פרידה, המעמד מלא באי נוחות, אחרי שתוך שעות בודדות הם הפכו מכמעט זרים לקשורים בקשר טלפתי. הם מסכימים שהם העריכו זה את זו לא נכון. בילדותם הם שמעו מההורים רק על ההישגים של האחר ושום דבר שהם עשו לא היה מספיק טוב בשביל סארק (עושה רושם שסארק ואמנדה לא קראו את המדריכים הבסיסים לגידול אחים. כלל ראשון: "אסור להשוות!" כמה לא הגיוני מצידם). ספוק עדיין לא מצליח להשתחרר מהקנאה על כך שסארק השקיע זמן בהדרכה של מייקל ועל כך שהיא זכתה בכל האהבה של אמנדה. הוא גם חושב שמייקל עדיין לא מעריכה את הפריווילגיה הענקית, בכך שהיא נושאת את הקאטרה של סארק. אף ילד וולקני לעולם לא יהיה כל כך קרוב להוריו. מייקל מנסה להציע לו את הפרשנות שלה, בזכות הקשר שלה עם סארק, היא יודעת שסארק אוהב את ספוק וגאה בו יותר ממה שהוא יוכל לאהוב או להתגאות בה. ובקשר לאמנדה, היא נתנה את כל האהבה שלה למייקל רק כי ילדה אנושית הייתה מסוגלת לקבל את זה וספוק לא, אבל הרגש

הזה תמיד היה מיועד לבן שלה.

בחזרה על האנטרפרייז ספוק מנתח את כל המידע החדש שקיבל ממייקל. ממשיך להיאבק בקנאה ובכעס. ולבסוף קובר את כל הזיכרונות של מייקל עמוק-עמוק. כי זאת חובתו כוולקני וזו דרכו. אונה היא היחידה שבאה לדבר עם ספוק בחדר אוכל, ואומרת לו שהוא נראה איכשהו מבוגר יותר, רגוע ומאוזן יותר. (מעניין הקטע הזה, זה אולי ניסיון להסביר את ההבדל בין ספוק של The Cage לספוק של הסדרה)

לא מספרים לנו איך מייקל עיבדה את הזיכרונות של ספוק. היא עסוקה בלקבל עוד שיחת נזיפה ואז קידום לתפקיד הקצינה הראשונה של הספינה.


חזרה לחלק א'

אולגה יופה היא מהנדסת אווירונאוטיקה, חובבת טכנולוגיה ומדע בדיוני.

 

עוד על דיסקברי:

מדוע "דיסקברי" היא "מסע בין כוכבים" הטובה ביותר – מאת אורן בן יוסף

"דיסקברי": מי עיצב את הספינה שלי? – מאת איתי שלמקוביץ

"דיסקברי" ותיאוריית הכאב – מאת זיו וויטיס

המהפכה המחוצ'קנת – מאת יוסף מלר

ללכת באומץ למקום שאליו לא הלכתי מעולם – מאת שני אוירבך

מודעות פרסומת

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.