"דיסקברי" ותיאוריית הכאב – מאת זיו וויטיס

בשבוע שעבר החל ה-Chapter השני של "דיסקברי" ועוד נראה לאן הוא הולך. בינתיים, זיו וויטיס חוזר ל-chapter הראשון ובוחן מה מאפשר לגיבורי הסדרה לנצח בפרקים השונים.

התוצאות מעניינות.


איך אנשים בסיפורים מנצחים?

ב"הארי פוטר" אתה מנצח בעזרת קבוצה של חברים, שאתה מקבל אותם, לא משנה כמה בלתי-צפויים הם. ב"שיר של אש ושל קרח" אתה מנצח בכך שאתה ציניקן חסרת-עכבות, ובמיוחד בכך שאתה יודע שכל שאר האנשים הם גם כאלו. ב"צ'ארלי ומפעל השוקולד" אתה מנצח בכך שאתה שורד את סינון ה"לא להיות מפונק חלאתי".

כל מעשה גבורה נושא בתוכו הגדרה מובלעת של מה זה בעצם "גיבור". כל ניצחון דרמטי הוא בעצם המחזה של איך, לדעת הכותב, נראה ניצחון נראה. אז מה לגבי "דיסקברי"? מי המנצחים בה? איך נראית בה גבורה? איך צוות הדיסקברי מנצחים?

תהא התשובה אשר תהיה, היא תגיד לנו הרבה לגבי ראיית-העולם והמוסר של הסדרה; איך, בעיני הסדרה, העולם העובד. ובהתבסס על הפרקים עד להפסקת אמצע-העונה, מה שבעצם הוצג בתור ה-chapter הראשון של "דיסקברי", התשובה הזו היא… מעניינת.

***ספוילרים בוטים לכל הפרקים עד (וכולל) הפרק התשיעי, Into the Forest I Go.

~~~

בואו נתחיל עם Into the Forest I Go שחתם את ה-chapter הראשון עם כנראה הניצחון הגדול ביותר של הצוות: הם משמידים את "ספינת המתים", מנטרלים את מערכות ההסוואה הקלינגוניות; מצילים את אדמירל קורנוול; והורגים את קול האכזר. מה הזכויות והמעלות שמביאים לניצחון הזה? מה צוות הדמויות עושה כאן, שצוות ההפקה מריע לו? הפרק נותן לנו שני גיבורים: סטאמטס, שלוקח על עצמו את 133 הקפיצות, וברנהאם, הניצבת מול הקלינגון קול בגפה.

כתבתי בעבר על איך שהתפקיד של ברנהאם בפרק הזה הוא קצתתתתת מפוקפק. למרות שהפרק ממוקד בה, ולמרות שיש לה נאום קצר על איך שהיא חייבת להיות זו שיוצאת למשימה, התרומה הקריטית שלה בפועל היא פשוט למשוך זמן. הסיבה שהפרק מתמקד בברנהאם היא פחות בגלל שהיא נחוצה לעלילה, והרבה יותר כי היא נחוצה לנראטיב: התפקיד שהיא ממלאת כאן הוא לשנוא את הקלינגונים, ובמיוחד את קול, המתגאה והמזלזל. מבחינה סיפורית, זרקור על ברנהאם מזיז אותנו ממשימה טקטית שקולה, למשימת נקמה אישית וסגירת חשבונות – להפיל את הספינה שהרגה את המפקדת שלה; להפיל את האדם שמחזיק עדיין בתג של המפקדת.

אני לא מנסה להביע כאן התנגדות לכך שהופכים את הקרב לאישי. זו פשוט דרמה טובה. אבל אני כן קצת מתוסכל מכמה שהתפקיד של ברנהאם הוא ריק מתוכן, למעט אותה איבה אישית. אם אנחנו רוצים לדעת "מה יש לגיבורים שגורם להם לנצח?", אז ברנהאם לא נותנת לנו שום תשובה מעבר לרצון לנקמה. האם היא מנצחת כי היא יודעת להתגנב בחשאי? כי היא מתכננת את המשימה באופן מבריק? כי היא נינג'ת לחימה מגניבה? אף אחת מהתשובות האלה לא מרגישה כמו מטרת הסצנה, ולאף אחת מהן אין הרבה משקל רגשי או סיפורי.

אבל: סטאמטס. ובכן. התפקיד של סטאמטס בסיפור הוא ברור לחלוטין. תוכנית ה-133 קפיצות נותנת לסטאמטס הזדמנות ייחודית: הוא יכול לקנות ניצחון – תמורת כאב.

גיבורים שעוברים סכנה וסבל למען מטרה נעלה זה רעיון בסיסי בכל סיפור הרפתקאות. כך גם התפיסה שגיבור הוא מי שמוכן לסבול בעצמו, לטובת הכלל. אבל יחד עם זאת, אני חושב שכדאי לשים לב: חוקרים, נווטים ומומחי-נבגים, הם אנשים שלעתים נדירות יזדמן להם לרכוש תוצאות מקצועיות אפקטיביות תמורת הסבל הפיזי האישי שלהם. אלו לא מקצועות פיזיים; כדי ליצור איום שהוא כן פיזי,  הכתיבה חייבת להתאמץ בשביל זה, להנדס מצב שבו הבחירה הזו קיימת. מה שמסקרן אותי הוא שהכתיבה ב"דיסקברי" מתאמצת עבור זה ממש, ממש הרבה.

בפרק Lethe, על מנת למצוא את סארק, הצוות ממציא מכשיר שבאופן פלאי יודע למצוא את סארק, כל עוד הוא ניזון מהכאב של ברנהאם:

“I can’t allow him to push me out again. But fighting him is gonna put a massive strain on me".
“Then how do I know if I should pull you out?”
”Don’t".

 

ובפרק מיד לאחריו, Magic to Make the Sanest Man Go Mad, אחרי פרק שלם של נסיונות כושלים להתרוצץ מהר מספיק כדי לעצור את לולאת-הזמן של הארי מאד, אנחנו אפילו לא רואים איך מצליחים לעצור אותו – בפעם האחרונה הם פשוט מצליחים. מה שאנחנו כן רואים, ומוצג בתור רגע הגבורה של ברנהאם, הוא: ברנהאם הורגת את עצמה, על פי המובטח בייסורי תופת.

“Of the 823 ways there are to die in space, this is rumored to be the most painful".

 

אני רוצה להתעכב על הנקודה הזו: אם שכנעתי אתכם שניצחונות בדיוניים הם סיפור על איך אפשר לזכות בניצחון, אז אם הפרק בוחר לשים את כובד משקלו על איך ברנהאם משיגה עוד הרצה אחת של הלולאה, לעומת לתת את אותה תשומת הלב אל מה הם עושים בפועל כדי שבהרצה האחרונה הם יצליחו – אז יש משמעות לבחירה הזו. יש כאן בעצם הצהרה שנקודת המפנה בפרק היא לא שהם מצליחים לחשוף את שיטת ההתקפה של מאד, או שהם מצליחים לקזז עשר שניות מזמן העברת המידע שלהם כי הם פתאום נזכרו שאחווה וחברות ואמון, או אחת מאלף אפשרויות אחרות. נקודת המפנה היא כשברנהאם מקריבה את עצמה. נקודת המפנה היא שלברנהאם כואב.

~~~

שוב, חשוב לי לדייק כאן: קל לראות את הגבורה שבהקרבה עצמית, או בלעמוד איתן בפני כל עינוי. הלא בוודאי רק האדם החזק ביותר, המסור ביותר, מסוגל לשרוד כל כך הרבה בלי להשבר.
הבעיה מתחילה כשמעוותים את האבחנה הזו; כשמתחילים לחשוב שעמידה בפני כאב זו הדרך שבה מבצעים מעשי גבורה. זה קו מחשבה מסוכן למדי. כאילו שסבל הוא מעין מדד של טוהר, של זכות. כאילו השמדה עצמית היא מעלה טובה. כאילו שהיקום עצמו מתכופף כדי לתגמל את מי שיכול לספוג הכי הרבה נזק. קו המחשבה הזה הולך "על מנת להצליח במשימה שלי, עלי קודם למצוא בניין שייפול עלי"…

“I won’t fail you, Aunt May! No matter what — I won’t fail — !”
— Amazing Spider-Man #33

 

~~~

כבר יש לנו שלוש מתוך תשע – מתוך תשעת הפרקים הראשונים של "דיסקברי", שלושה מהם מוכרעים על ידי מנגנוני-פלא, שמילולית מאפשרות לגיבורים שלנו לשלם בכאב ולזכות בהצלחה. ובכל אחד מהם קשה להצביע על משהו מלבד עקשנות וסיבולת לכאב, שמוצג לנו כהירואי.

אילו נצחונות אחרים יש בסדרה?

  • בפרק Choose Your Pain, לורקה מילולית שורד מסכת עינויים על מנת להמלט.
    למרות הזיקה הברורה, זו בעיני דווקא דוגמא חלשה יחסית לתופעה. עמידה בעינויים אמיתיים, בשבי קלינגוני, זו סיטואציה שבה סיבולת לכאב היא הגיונית בתור דרך "לנצח". כמו כן, הרבה מאיך שלורקה זוכה להצלחה, הוא בכך שהוא רוכש את אמונו של חבר חדש. דווקא כאן, סיבולת לכאב היא לא הדרך לניצחון; היא פשוט מושכת זמן עד אשר מופיעה דרך אמיתית.
  • הקו של טיילר כולל את הטראומה שלו מההתעללות בידי ל'רל. הפרק Into the Forest I Go מתאר את הטראומה הזו כחוויית כאב אדירה. באותו פרק עצמו, טיילר מצהיר שהטראומה וההתעללות היו "כמעט שווים את זה", כי זה מה שהוביל אותו לפגוש את ברנהאם.
  • בשלושת הפרקים הראשונים בסדרה, אין ממש נצחונות; הפרקים האלו מתמקדים בנפילה של ברנהאם, ובמצב הנואש של הספינה "דיסקברי".
  • בצורה דומה, Si Vis Pacem, Para Bellum לא באמת מכיל שום גבורה או ניצחון. יש בו את סארו ש"משתגע", ואת ברנהאם וטיילר ששורדים את זה. הם מתוארים סך הכל כנשארים קבועים במשימה; אין "רגע ניצחון" סיפורי בפרק הזה. ומאידך, סוף הפרק חושף מסקנה מרתקת: שהרצון של סארו לחיים בטוחים, חסרי כאב ופחד, הופכים אותו לבוגד.
    כן. לסבול כאב הופך אותך לגיבור. לרצות לחיות בלי כאב הופך אותך לא רק לנאיבי, או פחדן, אלא לנבל. הממממ.

יש עוד שני רגעים שהייתי סופר כניצחונות: כשהספינה מגיעה להושיע את מושבת כורי הדיליתיום הנואשים, וכשהם משחררים לחופשי את "ריפר", דובון-החלל. בשניהם, אפשר למצוא אבחנות מעניינות.

אז: אתם זוכרים איך ה"דיסקברי" הצילה את קורבאן II בפרק The Butcher's Knife Cares Not for the Lamb's Cry? היה זה כך:

קפטן לורקה חש שייתכן והצוות שלו אינו מתאמץ דיו.

קפטן לורקה חש שמא הצוות זקוק לעידוד כלשהו.

ועל כן הוא משמיע להם בשידור חי קולות מהשטח:

אם אנחנו מכירים בכך שהסדרה נוטה לזהות גבורה עם חוויית סבל, אז כאן לורקה הולך עם זה עוד צעד: הוא גורם במכוון לצוות שלו לסבול, כי הוא חושב שזה ידחוף אותם לגדולה. מדובר ברגע אפל, והוא גם מוצג ככזה. לורקה מנסה לכפות גבורה על הצוות. הוא יודע שגיבור מוצא דרך לנצח גם ברגע הנואש ביותר, ומסיק שהדרך לניצחון היא לגרור את הצוות שלו אל סף היאוש.

"שיחת העידוד" של לורקה עובדת: סטאמטס מגביר את מאמציו; המושבה בקורבאן II נושעת. מה שלא מעיד על כך שהסדרה תומכת כאן במהלך של לורקה. הוא מוצג כאן כאכזרי; מצמרר הרבה יותר מאשר מעורר-השראה. השידור של לורקה הוא גם מה שדוחף את קצינת הבטחון לנדרי למותה, כשהיא נחפזת במשימתה להפוך את ריפר לכלי-נשק. נסיונות לנצח מתוך יאוש לא תמיד עובדים מאוד טוב.

אבל מה שמעניין בעיני הוא ש, בתוך ההיגיון הסיפורי של "דיסקברי", לורקה לא טועה. לחוות כאב זה באמת מה שמביא ניצחון. אם אתה עוד לא סובל – אז איך אפשר לקרוא לך גיבור בכלל? לא נראה שהסדרה מכירה דרכים אחרות לגבורה.

~~~

חוץ מאחת.
יש רגע אחד שמוצג כניצחון משמעותי, שאינו מאדיר סבל וכאב: שחרורו של "ריפר" לחופשי.

הניצחון הזה שונה מהאחרים. הניצחון הזה הוא ניצחון של חמלה; ניצחון של חירות. הוא ניצחון שנובע מכך שברנהאם מבינה שעשתה שגיאה נוראית; ההבנה שלה של היקום השתנתה, ולכן דרך הפעולה שלה חייבת להשתנות גם. זה ניצחון נדיר בסדרה שמגיע באמת כתוצאה מתגלית.

זה לא אמור להיות ייחודי עד כדי כך, שיש ניצחון אחד שלא נרכש ישירות בכאב. שהתוכנית תעריך את גיבוריה לא רק בגלל הצלקות שלהם. אבל ב-chapter הראשון של "דיסקברי", הדברים האלו הם אכן יוצאי-דופן ונדירים.

~~~

חוץ מבמקרה היחיד ההוא, הדרך שבה הסדרה תופסת גבורה היא עקבית וברורה. גיבור סובל. לגיבור כואב. הסבל הזה הוא לא רק השלכה של מעשי הגבורה שלהם. זה גם לא שהגבורה של אדם נותנת לו את הכוח לשרוד יותר כאב. לא: זה שהם סובלים הוא הדבר שגורם להם לנצח.

ב"מסע בין כוכבים" בימים ימימה, היו כמובן גיבורים שסבלו. אבל היו הרבה סוגים של גיבורים, ושל גבורה. גיבורים שניצחו בזכות היותם חוקרים, או בלשים, או דיפלומטים, או טקטיקנים. גיבורים שהיו פתוחים ללמוד דברים חדשים ומשונים לגבי היקום, או לגבי חבריהם לצוות, או לגביהם עצמם. גיבורים שהעזו לדבוק בעקרונות שלהם, או שהעזו להתפשר מול העקרונות שלהם, שהעזו לשאול עד כמה העקרונות שלהם באמת מוליכים אותם היטב. יש מגוון עצום וכביר של גבורה, מהנאיבי עם עיניים בורקות, ועד הציני והממורמר.

ל"דיסקברי" אין עדיין שבריר מזה. יש לה לוחמים ומדענים וזינואנתרופולוגים; דמויות ששונות ביכולות וברקע ובאופי שלהן. אבל כשזה מגיע לאיך נראה ניצחון, אז בינתיים, הוא תמיד נראה אותו הדבר. הגיבורים שלה חורקים שיניים, מבטם נעשה קר, והם צועדים קדימה כדי לספוג עוד מנת כאב. זה מה שהם עושים. זה איך שהם מנצחים. זו מעלתם הגבוהה ביותר. זה הדבר שלדעתם ראוי למחיאות כפיים.

אם יש להם משהו מעבר לזה? הם עדיין לא הראו לנו אותו.


עוד על "דיסקברי":

ללכת באומץ למקום שאליו לא הלכתי מעולם – מאת שני אוירבך

המהפכה המחוצ'קנת – מאת יוסף מלר

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “"דיסקברי" ותיאוריית הכאב – מאת זיו וויטיס

  1. פינגבק: מדוע "דיסקברי" היא "מסע בין כוכבים" הטובה ביותר – מאת אורן בן יוסף | סטארבייס972 | The Last Outpost

מוזמנות ומוזמנים להגיב:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.